באחד האמשים, קצת לפני חצות הליל, הרמתי את עיני הטרוטות ממסך המחשב. הבית היה שקט, כולם ישנו. טופי הכלבה הרימה את ראשה מהכרית שלה ומבטה כאילו אמר "טוב שזזת, לא הייתי בטוחה שאתה בחיים".

כבר שעות עבדתי על סימולציה לבעיה שמעניינת אותי, אבל לא כתבתי ולו שורת קוד אחת. כבר שעות שהתכתבתי עם כלי בינה מלאכותית והם ייצרו קוד. בשנה האחרונה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, השתנתה לחלוטין שיטת העבודה שלי. לראשונה מזה מעל ארבעים שנה אני לא כותב קוד מחשב. אני מתכתב עם קלוד, צ'אט או ג'מיני והם מייצרים לי קוד. הרבה קוד.

קמתי מהכיסא, התמתחתי ובראשי חלפה התמונה של אותו מחפש זהב שהיה כפוף מעל הנהר בעודו מסנן כמויות חול עצומות כדי למצוא מספר גרגירי זהב. יום שלם הוא כורע ומסנן חול ואז הוא מתרומם ממקום מושבו בערב, כולו דואב, אוסף את מעט גרגירי הזהב שמצא, מעיר את כלבו הנאמן והולך להכין ארוחת ערב במאהל.

קמתי מהכיסא, התמתחתי, ובראשי חלפה תמונת מחפש זהב שהיה כפוף מעל הנהר בעודו מסנן כמויות חול עצומות כדי למצוא מספר גרגירי זהב. יום שלם הוא כורע ומסנן חול ואז הוא מתרומם בערב, כולו דואב

הבהלה לזהב פרצה באמריקה ב-1848, כאשר נגר בשם ג'יימס מרשל מצא גרגירי זהב נוצצים בתעלת מים ליד מנסרה בקליפורניה. הידיעה התפשטה כאש בשדה קוצים, ותוך שנתיים נהרו מערבה כשלוש מאות אלף בני אדם.

עיירות שלמות במזרח התרוקנו מגברים בגיל העבודה, חנוונים נעלו את חנויותיהם, איכרים נטשו שדות באמצע העונה, חיילים ערקו מיחידותיהם, ומלחים זנחו את ספינותיהם במפרץ סן פרנסיסקו עד שהנמל נראה כיער של תרנים עזובים.

כולם רצו אל הנהרות ואל ההרים, אל העושר שחיכה, כך סופר להם, מתחת לכל אבן. המציאות הייתה אכזרית הרבה יותר. רובם המכריע לא התעשר. רבים חזרו הביתה חולים, שבורים ועניים משהיו, ורבים נקברו בדרך. הזהב היה אמיתי, אבל בעיקר עבור מעטים.

מאה שבעים ושמונה שנים אחר כך אנחנו בעיצומה של בהלה חדשה, הבהלה לבינה. חברות שלמות מעבירות את כתיבת הקוד שלהן לידי הבינה המלאכותית. אינספור מתכנתים נשבעים בשיטות הקידוד החדשות, מתווכחים בלהט על כלים ועל גרסאות, ומכריזים שמי שעדיין מקליד קוד במו ידיו שייך לתקופת האבן.

חסידי קלוד מטילים דופי במאמיני ג'מיני. המוני אנשים שלא כתבו שורת קוד אחת בחייהם מציגים את עצמם עתה כמהנדסי פרומפט. מומחים לבינה מלאכותית, בעיקר בעיני עצמם, צצים בכל פינת רחוב, מוכרים קורסים, סדנאות, הבטחות ושמן נחשים.

חסידי קלוד מטילים דופי במאמיני ג'מיני. המוני אנשים שלא כתבו שורת קוד בחייהם מציגים עצמם כמהנדסי פרומפט. מומחים לבינה מלאכותית, בעיקר בעיני עצמם, צצים בכל פינת רחוב, מוכרים סדנאות, הבטחות ושמן נחשים

משקיעים מזרימים הון עתק לכל מיזם שבשמו מופיעות המילים הנכונות, תוכניות באוניברסיטה מוסיפות לשמן את המילים בינה מלאכותית ומועצות מנהלים דורשות ממנכ"לים שימוש מאסיבי בבינה מלאכותית עוד לפני שמישהו הגדיר מהי הבעיה שהיא אמורה לפתור. הכול מוכר לכם? זו אינה מקריות. זו אותה בהלה בדיוק, רק שהפעם החול שמסננים הוא טקסט, והנהר זורם בענן.

למצב הנפשי הזה יש שם עתיק: קדחת זהב. זו תערובת עזה של הטיות קוגניטיביות, תשוקה וחרדה. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מציעים שהמוח האנושי נמשך אל הנוצץ עוד לפני שהשיפוט המודע מספיק להתערב.

ברק וזוהר מושכים קשב, אולי כשריד אבולוציוני מימים שבהם משטח מבריק סימן מים, סכנה או ערך. אבל לא רק הזהב עצמו מושך אותנו. גם הציד, המרדף אחר האוצר הקבור, מפעיל את מנגנוני הציפייה והתגמול של המוח.

לא המציאה לבדה מרגשת אותנו, אלא האפשרות שעוד רגע היא תגיע. מחפש הזהב הכורע מעל הנהר והמתכנת הרוכן מעל המסך אינם חיים באותו עולם, אבל שניהם מכירים את אותה ציפייה ממכרת: אולי הנפה הבאה, אולי הפרומפט הבא, יביאו את הפרס.

על התשתית העצבית הזו נבנות המלכודות המוכרות. הפחד והחמדנות הם שני עמודי התווך של כל גאות ושפל. החמדנות מולידה ביטחון עצמי מופרז, כניסה לשוק ברגע הגרוע ביותר והיאחזות בנכסים ספקולטיביים הרבה אחרי שהשכל הישר המליץ לעזוב. הפחד, לעומתה, מצית בהלה בכל ירידה, מכירה חפוזה וחרטה ממושכת.

למצב הנפשי הזה יש שם עתיק: קדחת זהב. זו תערובת עזה של הטיות קוגניטיביות, תשוקה וחרדה. מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מציעים שהמוח האנושי נמשך אל הנוצץ עוד לפני שהשיפוט המודע מספיק להתערב

ומעל שניהם מרחפת הטיית העלות השקועה. ככל שאדם משקיע יותר זמן, כסף, מאמץ ויוקרה במרדף, כך קשה לו יותר לפרוש, גם כאשר הסיכויים נגדו ברורים לכל עין מלבד עינו שלו. הוא כבר חפר עמוק מדי, איך יעזוב עכשיו, רגע לפני הזהב?

כך מחזיק המשקיע במטבע הצונח, כך מתעקש היזם על המוצר שאיש אינו קונה, וכך ממשיך גם המתכנת לנסח את הפרומפט העשרים ושבעה לבעיה שאולי היה פותר בעשר דקות של מחשבה שקטה.

ויש עוד הטיה אחת, ערמומית במיוחד, הטיית האופטימיות. הסיפורים שמתפשטים אינם סיפוריהם של מאות אלפי הכושלים. הם סיפורו של האחד שהצליח. איש אינו כותב פוסט נלהב על הסטארטאפ שקרס, על הקורס שלא הועיל, על החודשים שנשרפו על פרויקט שאיש לא רצה.

סיפור ההצלחה הנדיר מוגבר שוב ושוב, מהדהד ברשתות, ומזין גל חדש של משתתפים תמימים. כך בדיוק פעלו העיתונים ב־1849, כשפרסמו מכתבים על גושי זהב בגודל אגרוף וגנזו את הידיעות על הרעב ועל הכולרה.

ומי בכל זאת מתעשר? כאן ההיסטוריה חד־משמעית. המנצחים האמינים ביותר בכל בהלה, מקליפורניה ועד הקריפטו והבינה, אינם הכורים אלא מוכרי המכושים והאתים. הפלטפורמות, הברוקרים, ספקי התשתית, כולם משגשגים על ההייפ ועל נפח העסקאות, בין אם מחפש הזהב הבודד מצליח ובין אם הוא פושט רגל.

מי בכל זאת מתעשר? ההיסטוריה ברורה: המנצחים בכל בהלה, מקליפורניה ועד הקריפטו והבינה, אינם הכורים אלא מוכרי המכושים והאתים. הפלטפורמות, הברוקרים, ספקי התשתית – משגשגים על ההייפ

חברות השבבים, חברות הענן וחברות המודלים גובות את שכרן על כל שאילתה ועל כל שרת, בעוד המוני המנבאים והמהמרים מסננים את החול. גם ב־1849 היו אלה החנוונים, המובילים ובעלי המלונות שגרפו את ההון, לא הגברים שעמדו עד הברכיים במים הקפואים. הבהלה יכולה להתברר כאמיתית או כבועה, מוכר האתים מרוויח בכל מקרה.

אינני בא לבטל את הבשורה, להפך. הבינה אינה כותבת לי את המדע. היא כותבת לי הרבה מן הדרך אל הניסוי הבא. אבל את השאלה, את הספק ואת האחריות לשגיאה היא עדיין משאירה אצלי.

בחודשים האחרונים המסלול שלי מסקרנות לשאלה, מתכנון לביצוע, ומביצוע לתוצאה, התקצר באופן בלתי ייאמן. אני, למורת רוחה של משפחתי ושל הכלבה טופי, יושב עד חצות ומתכתב עם המכונה, והזהב שאני מוצא בנהר הזה אמיתי לגמרי: קוד שנכתב מהר יותר, רעיונות שנבדקים מוקדם יותר, וטעויות שמתגלות לפני שהפכו למבוי סתום.

הבהלות הגדולות הותירו אחריהן גם ערים, מסילות ותרבות שלמה של נכונות לסיכון ולהמצאה מחדש, וקליפורניה של היום היא במידה רבה נכדתה של קדחת 1849. אבל ההיסטוריה מלמדת גם שההתקדמות האמיתית כמעט לעולם אינה נחלתם של הרצים אחרי ההמון בלי לדעת מה הם מחפשים.

ההבדל בין חורבן לרווח מסתכם כמעט תמיד בסבלנות, בהכנה יסודית ובחשיבה צלולה, בדיוק התכונות שהקדחת שורפת ראשונות.

אינני בא לבטל את הבשורה, להפך. הבינה אינה כותבת לי את המדע. היא כותבת לי הרבה מן הדרך אל הניסוי הבא. אבל את השאלה, את הספק ואת האחריות לשגיאה היא עדיין משאירה אצלי

לכן, כשאני חוזר בלילה אל המסך וטופי פוקחת עין אחת לראות אם אני עוד חי, אני משתדל לזכור: יש זהב בנהר הזה. בהחלט יש. אבל מי שנכנס אליו בלי לדעת מה הוא מחפש, בלי לבדוק כל גרגיר, ובלי לדעת מתי לצאת מהמים, עלול לגלות בבוקר שלא מצא זהב. הוא רק קנה מכוש במחיר מופקע.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.