סעודות השבת והחג במשפחות דלות אמצעים היו כלי של חוסן פסיכולוגי. היהודי אמר לגזירות, לעוני ולרדיפות: "אתם יכולים לשלוט בגוף שלי כל השבוע אבל השבת שלי היא תחום ריבוני של עונג ושפע".

*  *  *

מה יש ליהודים עם אוכל, זו שאלת מיליון הדולר (או מיליון הקלוריות) של הקיום היהודי. ואצל יהודים, גם אם אין בחשבון מיליון דולר – תמיד יש עוגת דבש, מרק עוף ודודה שתשאל אם כבר אכלתם.

היחס היהודי לאוכל אינו רק עניין של אהבת פחמימות ואינו רק חולשה לקוגל ולצ'ולנט, לקוסקוס ולחריימה. מדובר ברומן תיאולוגי, היסטורי ופסיכולוגי שנמשך כבר אלפי שנים בלי הפסקה לדיאטה.

היחס היהודי לאוכל אינו רק עניין של אהבת פחמימות ואינו רק חולשה לקוגל ולצ'ולנט, לקוסקוס ולחריימה. מדובר ברומן תיאולוגי, היסטורי ופסיכולוגי שנמשך כבר אלפי שנים בלי הפסקה לדיאטה

בעוד שבתרבויות אחרות נתפסו צום, סיגוף והרעבה עצמית כפסגת הרוחניות, היהדות גייסה את הסכו"ם לכלי בשירות עבודת הקדוש.

התרבות היהודית מעולם לא ראתה בגוף אויב שיש להכניעו אלא "שותף עסקי" של הנשמה. היא לא גרסה שיש לברוח מהעולם אלא לקדש אותו. לאכול אבל עם ברכה. לשתות אך מתוך הודיה. ליהנות אולם לזכור שההנאה עצמה יכולה להיות מצווה.

איך מקדשים מעשה "חייתי" כאכילה? הופכים את השולחן למזבח. בתלמוד נאמר כי מאז שחרב בית המקדש נפסקו הקורבנות ו"שולחנו של אדם מכפר עליו". המטבח הוא קודש הקודשים, הסירים – כלי שרת, והאמא היהודייה היא כמובן הכוהנת הגדולה.

שלוש סעודות בשבת פלוס סעודת מלווה מלכה

השבת מוגדרת "מעין עולם הבא". בתפיסה היהודית, העולם הבא אינו מושג ערטילאי. יש לו ריח של חלה טרייה, טעם של מרק עוף, ומראה של סבא שנרדם על הכורסה אחרי החמין, כשפירורי עוגה דבוקים לשפמו.

בעוד שבתרבויות אחרות נתפסו צום, סיגוף והרעבה עצמית כפסגת הרוחניות, היהדות גייסה את הסכו"ם לכלי בשירות עבודת הקדוש. התרבות היהדות מעולם לא ראתה בגוף אויב שיש להכניעו אלא "שותף עסקי" של הנשמה

המקור למנהג שלוש הסעודות בשבת הוא פסוק בספר שמות העוסק במן, הלחם שהומטר לאבותינו מהשמיים:

"אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה', הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה".

המילה "היום" מופיעה שלוש פעמים, ומכאן למדו חכמים שיש חובה לאכול שלוש סעודות כדי לבטא את "עונג השבת".

וכשמסתיימת השבת, מסרבת היהדות להיפרד ממנה בחיפזון חסר נימוס. סעודת "מלווה מלכה" היא מסיבת הפרידה מהמלכה היוצאת. המטרה: למשוך את קדושת השבת אל תוך ימי החול האפרוריים, כמו ניחוח טוב שמסרב להתפוגג.

שולחן החג: המאכלים מחברים לזיכרון ההיסטורי

האוכל הוא מעין "מנוע חיפוש" לזיכרון ההיסטורי. ביהדות, ההיסטוריה אינה רק טקסט יבש. היא חוויה רב-חושית. בליל הסדר מספרים על יציאת מצרים אך גם טועמים אותה. המרור מדמיע, החרוסת ממתיקה והמצה מזכירה את החיפזון של היציאה מבית העבדים. שיעור בהיסטוריה שעובר דרך בלוטות הטעם.

שולחן עמוס בחג הוא יישום המצווה "ושמחת בחגך". חז"ל קבעו ש"אין שמחה אלא בבשר ויין", פסיקה שכל שף חותם עליה ביד אחת (היד השנייה מערבבת את המרק). עושר המאכלים מייצר תחושת חירות (בפסח), הודיה על קציר החיטים (בשבועות) ורגש מלכותי (בסוכות ובראש השנה).

האוכל הוא "מנוע חיפוש" לזיכרון ההיסטורי. ביהדות, ההיסטוריה אינה רק טקסט יבש. היא חוויה רב-חושית. בליל הסדר מספרים על יציאת מצרים אך גם טועמים אותה. שיעור בהיסטוריה שעובר בבלוטות הטעם

הרב יונתן זקס כתב שהיהדות היא כנראה הדת היחידה שהפכה את הארוחה המשפחתית למוסד של העברת זהות מדור לדור. סביב השולחן לא רק אוכלים: מספרים, שרים ומתווכחים. לפעמים גם על מי ייקח את הקציצות שנותרו, ויכוח שלעיתים סוער יותר מהדיון בפרשת השבוע.

"מול הצאר – אני עבד, מול הקוגל – אני קיסר"

השאלה המתבקשת: איך עם שחי ברובו לאורך ההיסטוריה בעוני מרוד בגטאות התעקש לערוך שולחנות שבת וחג עמוסים?

התשובה היא שסעודות השבת והחג היו מעשה מהפכני של אבותינו. שישה ימים בשבוע היה היהודי בגולה חוטב עצים ושואב מים, מושפל ועני, כפוף לגחמותיהם של פריצים וצארים. אבל בליל שבת – מהפך: הוא לבש בגדי לבן, שר בעיניים נוצצות "שלום עליכם", ישב בראש השולחן כאדון לעצמו, אכל חמין או קובה והגיש לאורחיו ממיטב המאכלים.

האוכל הפך לכלי של חוסן פסיכולוגי. הוא שלח מסר חד לגזירות, לעוני ולרדיפות: "אתם יכולים לשלוט בגוף שלי כל השבוע אבל השבת שלי היא מחוץ לתחום השיפוט שלכם. היא טריטוריה של עונג, שפע וחירות. מול הצאר – אני אולי עבד אבל מול הקוגל – אני קיסר".

הפסיכיאטר ויקטור פרנקל, ששרד את תופת מחנות הריכוז הנאציים, כתב כי גם בתנאים הקשים ביותר האדם שומר על חירותו לבחור את יחסו למציאות. שולחן השבת היה בחירה כזו: לבחור בכבוד, בעונג, במשמעות.

כאשר יהודי בגולה טעם פיסת חלה בשבת, הוא התריס כלפי ההיסטוריה, בפרפרזה על דברי רנה דקארט: "אני אוכל, משמע אני קיים – ואני קיים כבן חורין".

האוכל הפך לכלי של חוסן פסיכולוגי. הוא שלח מסר חד לגזירות, לעוני ולרדיפות: "אתם יכולים לשלוט בגוף שלי כול השבוע אבל השבת שלי היא  מחוץ לתחום השיפוט שלכם. היא טריטוריה של עונג, שפע וחירות

יהודים חסכו פרוטה לפרוטה והרעיבו את עצמם באמצע השבוע כדי שיהיה להם דג או עוף לכבוד שבת. האוכל לא ביטא את עושרם הפיזי אלא את העושר הרוחני ואת החירות הפנימית. ועל רקע זה נולד המשפט הידוע: "הם ניסו להרוג אותנו, אנחנו ניצחנו, בואו נאכל".

עו"ד בני דון-יחייא הוא מבכירי עורכי הדין בתחום הירושה והמשפחה. כתב 18 ספרים. ספרו האחרון הוא "תורת דיני הירושה".