כבר למעלה משלושים שנה שהיא איתנו, שיטת הפריימריז. מצב הדמוקרטיה לאורך השנים האלה בירידה מואצת. הפריימריז אינם משרתים את הדמוקרטיה בישראל, כי אם להיפך: הם מעצימים את החולשות והמורכבויות בחברה הישראלית. נניח לרגע לצורך הדיון לעצם מהות השיטה ולרלוונטיות שלה למציאות הגאופוליטית והאוניברסלית, ונתמקד בישראל.

בבסיסה, שיטת הפריימריז מושתתת כולה על מעורבותו האזרחית של הציבור. אזרחים בוחרים בעצמם את נציגיהם מתוך רשימת מועמדים. רף האחריות האזרחית-ציבורית שלהם נדרש, לכאורה, להיות גבוה יותר: האזרח כבר נדרש להכיר יותר לעומק לא רק את המועמד ועמדותיו, אלא גם איפה הוא בהשוואה למועמדים אחרים.

בישראל הפריימריז מבקשים לקצר תהליכים ולחפות על היעדר אידאולוגיה באמצעות דימוי ופתרונות אינסטנט. הם לא ממלאים את הוואקום התודעתי, אלא מעמיקים אותו. בחברה מפולגת, שבטית, כמו הישראלית, אין לפריימריז כל סיכוי לתרום לקידום הדמוקרטיה.

בישראל הפריימריז מבקשים לקצר תהליכים מחפים על היעדר אידאולוגיה עם דימוי ופתרונות אינסטנט, ורק מעמיקים את הוואקום התודעתי. בחברה השבטית והמפולגת כאן הם לא יקדמו את הדמוקרטיה

יאיר גולן הוא יותר מאדם ראוי לא רק לכנסת, אלא לעמוד בראש מפלגה משמעותית. אחרי כעשור וחצי של ריאליטי פוליטיקת "הזהויות" (רק זהות ראש הרשימה חשובה), המפלגה של גולן בוודאות תהיה משמעותית פחות ממה שצריכה להיות. האם אפשר בכלל להשוות בין שיעור הקומה של גולן לאלה של נפתלי בנט או גדי איזנקוט?

מפלגתו של גולן היא כיום הייצוג השמאלי ליהודים. לזה קוראים "תהליכים": ברית "ללא קיצונים" (בפועל, רק "קיצונים" משמאל) הביאה למצב ששמאל מדיני אמיתי מתקיים רק במפלגות לא-יהודיות.

הביטוי המוחשי במסגרת הפריימריז של "הדמוקרטים" הגיע בימים אלה, כשעצם מועמדותם של מוסי רז ואבי דבוש, דווקא הם מכולם, היא שמוטלת בספק ותוכרע באמצעות מנגנוני המפלגה.

אפשר להניח מי יהיו עשרת הנבחרים הראשונים ברשימה של גולן. אפשר להמר שמשה רדמן, נאוה רוזוליו, נעמה לזימי וגלעד קריב יהיו במקומות גבוהים. שניים מתוכם הם ימנים-לשעבר, קרי, אנשים המודים-למעשה בפיגור הניכר שלהם ביחס למציאות (אין דבר כזה "להתעורר מאוחר" כשמדובר באדם המבקש לייצג ציבור ולעצב את עתיד המדינה דרך פרלמנט). שניים אחרים הם גלגול של הכלאה פוליטית מוקדמת יותר, שהביאה כוכבת דימוי אחרת, מרב מיכאלי. אבל מה האידיאולוגיה? מה הייתה האידיאולוגיה של מפלגת העבודה של מיכאלי? של האיחוד מרצ-עבודה? מיכאלי, עמיר פרץ ו…אורלי לוי?

יאיר גולן הוא יותר מאדם ראוי לא רק לכנסת, אלא לעמוד בראש מפלגה משמעותית. אחרי כעשור וחצי של ריאליטי פוליטיקת "הזהויות", המפלגה של גולן בוודאות תהיה משמעותית פחות ממה שצריכה להיות

מה מחבר בין רדמן לקריב? בין דני אלגרט לקריב? איזה חזון משותף יש להם בתחומי החינוך, הדיור, הרווחה והבריאות? האם בכלל יש להם? לקריב סביר שיש. אישית, אני מקווה שרז ייבחר ברביעייה הראשונה; מה המחבר בין רז לרדמן או רוזוליו ורם שפע? ניקיון פוליטי והדחת נתניהו וממשלתו זה לא מספיק.

הרפלקס המותנה יאמר בתגובה "אז תתפקד ותבחר את האנשים הנכונים". התפקדתי, ואכן אצביע, אבל המושג "אנשים נכונים" איננו רלוונטי: כיוון שמהות פריימריז היא בבחירה בין אנשים שמייצגים אידיאולוגיה זהה או לפחות קרובה זו לזו, כאשר ההבדלים ביניהם טקטיים או סגנוניים בעיקרם. המושגים גמישות פוליטית והתאמה למציאות משתנה נכונים ותקפים תמיד, אבל אין פירושם שינוי או ויתור אידאולוגי.

רק ככה יכולים רונן צור ורז להתמודד באותה רשימה, וכמוהם נמרוד שפר ורם שפע. צור ושפע זאת מפלגה אחת, רז ושפר לגמרי אחרת. יהיו שיטענו, "צור פרש, עובדה, המסננת עובדת". שגיאה מרה: את הסבוטאז' שלו צור כבר יצר. הסבוטאז' משרת רק את בנימין נתניהו. צור בכלל לא היה אמור להתמודד במסגרת "הדמוקרטים". חברה עם מודעות פוליטית ואזרחית מינימלית לא נותנת ליועץ אסטרטגי אפשרות להתמודד במסגרתה. "עיצוב התודעה" האסטרטגי שווה טקסט נפרד.

עירוב בין צור ושפע הגנריים לרז וקריב לא רק בלתי אפשרי, אלא יתגלה כחרב פיפיות למי שבאמת מבקש שינוי. עצם התמודדות של גורמים בעלי משקל, אך בעלי אידיאולוגיה של מפלגות קיימות אחרות(!) – ש"הדמוקרטים" מבקשים להיות להן לאלטרנטיבה – מחלישה אותנו תודעתית.

עירוב בין צור ושפע הגנריים לרז וקריב בלתי אפשרי, ויתגלה כחרב פיפיות למבקשי השינוי. עצם התמודדות בעלי אידיאולוגיה של מפלגות קיימות אחרות – ש"הדמוקרטים" מבקשים להיות להן לאלטרנטיבה – מחלישה תודעתית

לעולם הצד הימני והפופוליסטי יהיה המרוויח כאשר הטווח המיידי על הפרק. כאשר למפלגה אין אידיאולוגיה ומצע, לעולם לא יתקיים מבחינתה הטווח הארוך. תראו כמה התהליך הזה חופף את הנעשה בישראל מאז הונהגה בה שיטת הפריימריז.

בשנת 1992 הייתה מפלגת העבודה הראשונה להנהיג פריימריז, בסיומם נבחר יצחק רבין. אלה הפריימריז האחרונים להיות לפחות קרובים לנקיים. הבחירות הכלליות באותה שנה הגיעו אחרי שנים של שפל חדש בסחטנות דתית ("התרגיל המסריח"), חולשה פרלמנטרית, ותחושת ניכור גוברת בציבור כלפי נבחריו. זאת נקודה משמעותית בהקשרנו.

מאוחר יותר הצטרפה מפלגת הליכוד לעבודה בהנהגת פריימריז, נתניהו נבחר לעמוד בראשה, רבין נרצח, נתניהו נבחר. "ההנחה בדבר שינוי שיטת הבחירות היא, שמכניזם הבחירה יגרום לשינוי מהותי", מספרת הקדמת הספר "המהפכה האלקטורלית: פריימריז ובחירות ישירות לראשות הממשלה", אסופת מאמרים שיצאה לאור בשנת 1996 בעריכת פרופסור גדעון דורון:

"אין צורך להצביע על פשטנותה של הנחה זו, המתעלמת מהמורכבות הרבה שבקיום משטר דמוקרטי בחברה שבתוכה זרמים שונים המצויים בוויכוח צורב ובעידן של תקשורת שתלטנית.

"תמונת המצב הפוליטית שראו חסידי השינוי לרמותיו השונות, ככל הנראה, הייתה זאת: הממשלה פועלת מתוך תיקו משתק של מאזן כוחות גושי; ראשי הממשלות מתקשים להוציא לפועל מדיניות ברורה; המפלגות מייצגות ציבורי פעילים ולא את קהל הבוחרים התומך בהן; סחטנות של מפלגות קטנות ובמיוחד המפלגות הדתיות; כניסת מפלגות 'קיקיוניות' למשחק הפוליטי, תוך ייצוג ערכים שאינם מקובלים אפילו על הרוב המפוצל, וכיו"ב".

לעולם הצד הימני והפופוליסטי יהיה המרוויח כשהטווח המיידי על הפרק. כאשר למפלגה אין אידיאולוגיה ומצע, לעולם לא יתקיים מבחינתה הטווח הארוך. תראו כמה התהליך חופף את הנעשה בישראל מאז הונהגו בה פריימריז

שלושים וארבע שנים חלפו. תיקו משתק גושי? היעדר מדיניות ברורה? ייצוג פעילים ולא קהל בוחרים? סחטנות של מפלגות קטנות, במיוחד הכיפות? כניסת מפלגות קיקיוניות? ייצוג ערכים שאינם מקובלים אפילו על הרוב המפוצל? והיום, איך הכנסת שלנו? כל זה, בלי שאמרנו מילה על השריונים, שמקהים את העוקץ מהפריימריז ומשמרים עסקנות.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר