מדינות מכירות לעיתים רחוקות בזוועות היסטוריות מתוך שכנוע מוסרי טהור. החלטתה של ישראל אינה יוצאת דופן – ואין בכך כדי לגרוע מחשיבותה.

*  *  *

הכרתה של ממשלת ישראל ברצח העם הארמני עוררה תגובות מעורבות בזירה הציבורית ברחבי העולם ובארמניה עצמה. יש שבירכו על ההחלטה, בעוד אחרים טענו כי ממשלה המואשמת בעצמה באופן נרחב בביצוע פשעים נגד האנושות בעזה – חסרה את הסמכות המוסרית להכיר ברצח העם של עם אחר, ואף רמזו כי ישראל אף מנצלת את הסוגיה לצרכיה. אף שאני מבין את הביקורת, היא נשענת על הבנה שגויה מיסודה של הגאופוליטיקה.

מדינות אינן מכירות במקרי רצח עם משום שלפתע גילו מצפון מוסרי. הן עושות זאת כאשר הדבר משרת את האינטרסים הפוליטיים, האסטרטגיים, הדיפלומטיים או הפנימיים שלהן. יחסים בינלאומיים מעולם לא התנהלו על בסיס אידיאליזם מוסרי אלא על בסיס ריאל־פוליטיק.

מדינות אינן מכירות במקרי רצח עם משום שלפתע גילו מצפון מוסרי. הן עושות זאת כשהדבר משרת את האינטרסים הפוליטיים, האסטרטגיים, הדיפלומטיים או הפנימיים שלהן, על בסיס ריאל־פוליטיק

אילו המוסר היה הכוח המניע של מדינאות, מעשי רצח עם לא היו מתרחשים מלכתחילה, וממשלות לא היו מתעלמות מהם או מאפשרות אותם כאשר הדבר התאים לאינטרסים שלהן. התפיסה שלפיה ההכרה ברצח העם הארמני היא – או הייתה אי פעם – מעשה מוסרי טהור, אינה אלא אשליה מנחמת.

רוב המדינות שהכירו ברצח העם הארמני לא עשו זאת אך ורק מתוך שכנוע מוסרי, ללא פעילות לובי פנימית, שיקולים גאופוליטיים, שיקולים אלקטורליים או אינטרסים אסטרטגיים. כל הכרה התרחשה בתוך הקשר פוליטי. ישראל אינה יוצאת דופן, ואין בכך כדי לגרוע מן העובדה שלבסוף עשתה את הדבר הנכון.

חשוב גם לציין כי במשך עשרות שנים, בעוד שממשלות ישראל לדורותיהן סירבו להכיר ברצח העם, היה זו הוועד הלאומי הארמני בירושלים (ANCJ) יחד עם מספר חוקרים ואישי ציבור ישראלים וארגונים אקדמיים כגון מכון זוריאן, שנשאו על כתפיהם את המאבק להכרה. הם השקיעו מאמצים אדירים בחינוך החברה הישראלית, בשתדלנות מול מקבלי ההחלטות ובהבטחת העובדה שרצח העם הארמני לא ייעלם מן השיח הלאומי בישראל.

בהתחשב בכך, היה על ממשלת ישראל, כחלק מן ההכרה, לנקוט גם צעדים ממשיים להתמודדות עם התנאים הקשים שעמם מתמודדת הקהילה הארמנית במזרח ירושלים. אלפי חברי הקהילה ממשיכים לסבול מאפליה ומהטרדות מצד קבוצות יהודיות אולטרה־לאומניות. תקריות כגון יריקות לעבר אנשי דת, התעללות מילולית וחילול אתרים קדושים הפכו לחלק מן המציאות היומיומית של ארמנים רבים.

כחלק מן ההכרה, נדרשת גם נקיטת צעדים לנוכח האפליה והטרדות מצד יהודים אולטרה־לאומניים מהם סובלים אלפי חברי הקהילה הארמנית במזרח ירושלים – יריקות על אנשי דת, התעללות מילולית וחילול אתרים קדושים

האווירה של היעדר ענישה סביב מעשים אלה הפכה קבוצות כאלה לאיום קיומי על הקהילה הארמנית בירושלים. הדבר מעלה שאלה חשובה: הכרה שאינה מלווה בצעדים ממשיים להגנה על מיעוט פגיע אינה אלא דיו על הנייר. דפוס זה ניכר במקרים רבים של הכרה ברצח עם.

הכרה ברצח עם ללא מחויבות אמיתית למניעתו היא, בסופו של דבר, בעלת ערך מוגבל. ישראל הייתה שותפה, במישרין או בעקיפין, לטיהור האתני של הארמנים בארצאך (המוכר בישראל ובמקומות אחרים בשם נגורנו־קרבאך), באמצעות שיתוף הפעולה הצבאי הנרחב שלה עם אזרבייג'ן. על פי כמה הערכות, ישראל סיפקה כ־70 אחוזים מייבוא הנשק של אזרבייג'ן בין השנים 2016 ל־2020. עיתון הארץ, למשל, דיווח כי 92 טיסות מטען צבאיות של אזרבייג'ן נחתו בבסיס חיל האוויר עובדה בין השנים 2016 ל־2020.

במהלך תקופה זו רכשה אזרבייג'ן מגוון רחב של ציוד צבאי ישראלי, ובכלל זה כטב"מים לאיסוף מודיעין, כלי טיס בלתי מאוישים מסוג הרמס, חימושים משוטטים מסוג Harop ("רחפני קמיקזה"), טילי נ"ט מסוג Spike, מערכות ארטילריה מתנייעות מסוג ATMOS, מרגמות קרדום, טילי הגנה אווירית מסוג ברק, כטב"מים מסוג Searcher ו־Heron, ספינות סיור ימיות ועמדות נשק מסוג Typhoon. 

מדאיגה לא פחות היא העובדה שמדינות רבות שהכירו באופן רשמי ברצח העם הארמני לא נקטו צעדים משמעותיים כדי למנוע את הטיהור האתני בארצאך. למרות הכרתן הרשמית ברצח העם של 1915, הן לא הטילו סנקציות משמעותיות על אזרבייג'ן ולא נקטו צעדים אפקטיביים אחרים כדי להרתיע מפני העקירה הכפויה של האוכלוסייה הארמנית.

כתוצאה מכך נעקרו הארמנים ממולדתם ההיסטורית בארצאך, והם ממשיכים להיות עדים להרס מורשתם התרבותית בשטחים שבהם חיו במשך מאות שנים, וכל זאת לעיני המדינות שהכירו קודם לכן ברצח העם הארמני. הדבר מעלה שאלה יסודית: מה ערכה של הכרה ברצח עם אם אינה מלווה במחויבות למנוע פשעים דומים נגד קהילות פגיעות?

אווירת היעדר ענישה הפכה קבוצות כאלה לאיום קיומי על הקהילה הארמנית בירושלים. הכרה שלא מלווה בצעדים ממשיים להגנה על מיעוט פגיע, אינה אלא דיו על הנייר. דפוס זה ניכר במקרים רבים של הכרה ברצח עם

מאז המאה התשע־עשרה הפכה השאלה הארמנית פעמים רבות מדי לכלי משחק בפוליטיקה הבינלאומית, כאשר מה שמכונה "העולם המתורבת" עושה בה שימוש סלקטיבי כדי לקדם אינטרסים גאופוליטיים, במקום להגן בעקביות על זכויותיו ועל ביטחונו של העם הארמני. הכרה, אם ברצונה לשאת משמעות מוסרית אמיתית, חייבת להיות מלווה בפעולה ממשית למניעת רדיפה, להגנה על אוכלוסיות פגיעות ולשמירה על המשפט הבינלאומי.

בדרוס דר מאטוסיאן, ארמני יליד ירושלים, הוא פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת נברסקה-לינקולן בארצות הברית.