נדמה היה שלא נשאר כבר מה לומר על הנזקים שהביאה עלינו המלחמה המיותרת של ממשלת הזדון. גם ספקנים מבינים היום את רוחב, עומק, כובד ועוצמת נזקים אלה.

אין טעם להזכיר את מאות אלפי הקורבנות, עשרות אלפי נפגעי הנפש חשוכי המרפא, רבבות מקורות התעסוקה שהתמוטטו, האלימות שהרקיעה שחקים, צריכת הסמים שנדחפה מהשוליים אל המיינסטרים, הניתוק מהעולם, כולל מבנות בריתנו המסורתיות, שינוי היחס כלפינו מצד היהדות העולמית, מיליארדי השקלים שכלו בעשן על חשבון מערכת החינוך שקרסה, וכן הלאה. הרשימה ארוכה, ולכל אלה מודע רוב הציבור הרחב.

אפילו בתחום העיקרי שבו המלחמה הייתה אמורה לכאורה להביא תוצאה חיובית – תחום הביטחון – ההפך הוא שקרה.

גם ספקנים מבינים היום את רוחב, עומק, כובד ועוצמת נזקי הממשלה הנוכחית. אפילו בתחום העיקרי שבו המלחמה הייתה אמורה לכאורה להביא תוצאה חיובית – תחום הביטחון – ההיפך הוא שקרה

במקום להדק את הקשר עם סעודיה, גרמה המלחמה ליורש העצר הסעודי לבנות מערכת אזורית חדשה שלישראל אין בה מקום. ובמקום שארה"ב תמשיך לראות בישראל את בת הברית העיקרית שלה באזור – הבהיר הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לאחרונה, שיש לו מועמדת טובה יותר – טורקיה.

לא במקרה נמצא בימים האחרונים כי רק שליש מהישראלים סבורים שהמלחמה שיפרה את מצב הביטחון הלאומי. דברי הרהב של איל המלחמה בנימין נתניהו כבר אינם מצליחים לשכנע את כל האחרים.

אבל לאחרונה קרה בכל זאת דבר חדש – התברר שהתנהגות ישראל, ממשלתה וצבאה, חותרת גם תחת זיכרון השואה ומקעקעת את הנרטיב הלאומי שעד כה נתפס כקדוש.

הכיצד?

אני נוהג לעקוב אחר דיונים, שיחות, דיאלוגים וויכוחים באתרי מדיה חברתית בעולם וכך גיליתי את הדבר. מראיין אינטליגנטי, בהחלט לא שונא יהודים אבל ביקורתי כלפי מדיניות ישראל, שוחח עם המרואיינת שלו, שניסתה בחירוף נפש להגן על התנהגותנו.

השיחה התמקדה, איך אפשר שלא, במעשינו בעזה. אצלנו מתפלפלים צדקנים מה בדיוק עשינו שם מאז השבוע השני של השבת הארורה. האם זה היה בכלל מוצדק, האם נעשו שם הפרות של דיני המלחמה, שמא ביצע הצבא פשעי מלחמה, אפשר שהיו אלה פשעים נגד האנושות, ואולי, רחמנא ליצלן, ערכנו שם טיהור אתני, ג'נוסייד של ממש.

אבל בעולם הגדול השיח הוא אחר. בניגוד למה שראו הישראלים במסכי הטלוויזיה שלהם, צופי הטלוויזיה והרשתות החברתיות בעולם כולו לא יכלו שלא לראות את ההרס שישראל זרעה בעזה במשך כאלף ימים. והם מכנים את מה שראו במושגים רבים: עקירה בכפייה, הרעבה כאמצעי מלחמה, פשעים קולקטיביים, קולוניאליזם התיישבותי, טיהור אתני והשמדה.

בעולם הגדול השיח הוא אחר. בניגוד למה שראו הישראלים במסכי הטלוויזיה שלהם, צופי הטלוויזיה והרשתות החברתיות בעולם כולו לא יכלו שלא לראות את ההרס שישראל זרעה בעזה במשך כאלף ימים

כל אלה מושגים נפוצים ומוכרים. עליהם נוספו גם מושגים אחרים, שלא נשמעו שנים רבות, או אפילו חדשים שאין להם כלל מקבילות בעברית: "Urbicide", שפירושו השמדה שיטתית של מרחב עירוני, "Domicide", שהוא הרס מכוון של בתים ומרחב מגורים, "Ecocide", המתייחס לפגיעה נרחבת מכוונת בסביבה, "Scholasticide" או "Educide", שהם הרס מכוון של מוסדות או פגיעה מכוונת במערכת החינוך, "Medicide" או "Healthcide", המבטאים הרס שיטתי של מערכת הבריאות, וכן גם "Culturicide" – השמדת מוסדות תרבות ומורשת, ו-"Memoricide" – מחיקת אתרי זיכרון וזהות קולקטיבית. כל אלה מופיעים לרוב בשיח על ישראל של ימינו.

נחזור לשיחה שהזכרתי למעלה. היא התנהלה בשאלה כמה אנשים חפים מפשע, ילדים, תינוקות וקשישים בלתי מעורבים, נהרגו מאש צה"ל. המראיין ציטט את המספרים המקובלים בעולם – סביר להניח שהגזים במעט – והמרואיינת שללה לחלוטין את הנתונים, על אף שהם נתמכים על ידי מוסדות בינלאומיים מוכרים ומוסמכים. היא טענה שמדובר רק בקומץ קטן של אזרחים לא לוחמים.

ואז אמר המראיין: מכיוון שכולנו ראינו את המראות במשך עשרות שבועות, וגם בימים האחרונים שבהם שוררת בעזה לכאורה הפסקת אש, והם מפריכים את טענתך – אז אולי גם המספר שבו אתם נוקבים לגבי השואה הוא המצאה מופרכת, שנועדה לשרת את האינטרסים של התנועה הציונית? האם באמת נרצחו שם שישה מיליון יהודים?

המרואיינת האינטליגנטית נשארה פעורת פה וחסרת יכולת להשיב. ואני תפסתי את שערות ראשי. הרי יש לו טענה מוחצת – אם אי אפשר להאמין להודעות שרי ממשלת ישראל וחברי הכנסת שלה, ואם בהרבה מאוד מקרים קשה להשתכנע באמיתות הודעות דובר צה"ל, נציגי המשטרה והמסבירים הלא רשמיים בערוצי התקשורת השונים – מדוע שצופה ניטרלי, אובייקטיבי, שלא לדבר על צופה חסר ידע היסטורי, יאמין בכלל לנרטיב שלנו על השואה?

ואז אמר המראיין: מכיוון שכולנו ראינו את המראות, והם מפריכים את טענתך – אז אולי גם המספר שבו נקבתם לגבי השואה הוא המצאה מופרכת בשירות התנועה הציונית? האם באמת נרצחו שם 6 מיליון יהודים?

וכך, מבלי להבין מראש לאילו תהומות הכניסה אותנו ממשלת הימין המלא-מלא הזו שפתחה במלחמה בעזה, והמשיכה אותה בלבנון ובגדה המערבית, מתברר עתה, כי פגיעתה עמוקה עוד יותר: היא חתרה גם תחת זכר השואה.

יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.