משחר ההיסטוריה התקיימו קונפליקטים בין שבטים, קבוצות ומדינות. חלקם הוגבלו למישור המדיני, הכלכלי או התקשורתי, ואחרים הידרדרו למלחמות עקובות מדם.

לא כל קונפליקט הוא סיבה למלחמה, ולא כל מלחמה היא מלחמת אין־ברירה. האתגר המרכזי של מדינה בעימות אינו בניהול המלחמה, אלא בזיהוי הנכון של הקונפליקט: מתי אין ברירה, מתי העימות מוגבל ודורש ניהול זהיר ומתי עשוי להיפתח חלון להסדר מייצב.

מרבית הקונפליקטים נובעים מניגודי אינטרסים: שליטה במשאבים, ביטחון, גבולות, כלכלה, דמוגרפיה או מאזן כוחות. במהותם, לקונפליקטים כאלה בסיס רציונלי ודינמי, היוצר עקרונית פוטנציאל להסדרה בין הצדדים. אלא שככל שהעימות מתמשך ומתלהט, האינטרסים הרציונליים נטענים ברגשות של כבוד, השפלה, נקמה, יוקרה ומיתוסים לאומיים המתגלגלים לעיוורון ולמגלומניה. הדינמיקה המוכרת ממגרשי הספורט, שבה יריבות הופכת לעיתים לשנאה, מועצמת לאין שיעור כאשר מדובר בזהויות לאומיות, דתיות או אתניות.

גם בקונפליקטים עם בסיס רציונלי ודינמי, היוצר פוטנציאל להסדרה – ככל שהעימות מתלהט, האינטרסים הרציונליים נטענים ברגשות כבוד, השפלה, נקמה, יוקרה ומיתוסים לאומיים המתגלגלים לעיוורון ולמגלומניה

קשים במיוחד הם הקונפליקטים המונעים מאידאולוגיה דתית קיצונית או מתפיסות משיחיות. כאשר מאמינים שהמאבק הוא צו אלוהי ולא מאבק על אינטרסים, מרחב הפשרה מצטמצם משמעותית. המסלול להסדרה מתחיל בהפיכת עימות דתי למחלוקת של אינטרסים.

הכוונת ניהול סכסוכים משכה אסטרטגים החל מקרל פון קלאוזביץ ועד תומאס שלינג ותלמידיהם, לעסוק במעברים בין הכרח בהפעלת כוח נחושה לבין הזדמנויות לייצוב. האתגר לאסטרטגיה לאומית הוא לזהות את סוג העימות ואת הרגע, לעיתים דווקא לאחר הישג צבאי, שבו ניתן לעבור מלחימה להסדרה.

נסווג קונפליקטים לארבע קטגוריות:

1. מלחמות אין־ברירה בהן עצם קיומה או ריבונותה של המדינה מצויים בסכנה שרק פעולה צבאית תמנע ותסיר את האיום.
2. מלחמות הרתעה ושינוי מציאות בהן השימוש בכוח נועד לפגוע ביכולות הנזק של היריב, לשנות את התנהגותו או ליצור תנאים אסטרטגיים חדשים. לכך נדרש להגדיר מראש את היעדים ולחתור ללחימה קצרה.
3. עימותים בני־ניהול שאין להם פתרון מלא בטווח הנראה לעין, אך ניתן לנהלם ללא עימות אלים. בעימותים כאלה, במסגרת כללי משחק, מנגנוני תיאום והפחתת חיכוך, מופעלים הרתעה ולחצים שונים. זה אופיים של רוב הסכסוכים הבינלאומיים כיום – התוצאה אינה נמדדת בניצחון אלא בייצוב אסטרטגי.
4. קונפליקטים הניתנים להסדרה בהם קיימת אפשרות להסכם, המשרת טוב יותר את האינטרסים של שני הצדדים לעומת המשך העימות. פרופ' ויליאם זרטמן, מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מגדיר את נקודת הפיתול כ"בשלות", כאשר קיים איזון בנזק שהצדדים גרמו זה לזה, והם מבינים שהמשך העימות לא יביא הכרעה.

הכוונת ניהול סכסוכים משכה אסטרטגים לעסוק במעברים בין הכרח בהפעלת כוח נחושה לבין הזדמנויות לייצוב. האתגר: לזהות את סוג העימות ואת הרגע, לעיתים לאחר הישג צבאי, שבו ניתן לעבור מלחימה להסדרה

הדינמיות במעברים מחייבת לזהות את נקודת הפיתול במדויק ולא על בסיס אינטואיציה. ליחסים בין מדינות אין נקודת סיום, והם אינם מגיעים להכרעה מוחלטת, אלא למעבר משיווי משקל אחד למשנהו, כשהיעד הוא עיצוב שיווי משקל עדיף. כל שלב משנה את תנאי הפתיחה של הקונפליקט הבא, אך לעיתים רחוקות מסתיים בהכרעה.

לשם גיבוש המדיניות חיוני להבהיר: האם מדובר באיום קיומי? האם היעדים המקוריים עדיין רלוונטיים? האם המשך הלחימה צפוי לשפר את מצבה האסטרטגי של המדינה או רק להעלות את המחיר? האם נפתח חלון הזדמנויות להסדרה? ובעיקר, איזה שיווי משקל ייווצר ביום שאחרי?

דפי ההיסטוריה גדושים באירועים שבהם היו הצלחות או החמצות באבחון העימות והשלב שבו הוא נמצא, ובבחירת המסלול הנכון. נזכיר כמה מהן:

• משבר הטילים בקובה בשנת 1962 הראה כיצד ניתן בשיקול דעת לבלום הידרדרות, כאשר על סף מלחמה גרעינית, הנשיא ג'ון פ. קנדי וניקיטה חרושצ'וב שמרו על נחישותם, אך נמנעו מהסלמה, ולבסוף, במקום הפעלת כוח הגיעו להסדרה.
• מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה להחמצה כאשר חיכוכים מוגבלים הידרדרו למלחמה עולמית, בשל מנגנוני תגובה אוטומטיים, יוקרה מיתוסים ואשליית "המלחמה הקצרה", שהתארכה מאוד והסתיימה ללא הישגים לאף אחד מהצדדים.
• מלחמת העולם השנייה המחישה כי לא כל זמן מתאים להסדרה, וכי לעיתים פשרנות אינה מונעת מלחמה, אלא משדרת הססנות שדווקא מעודדת תוקפנות, והופכת מלחמה לבלתי נמנעת.

לשם גיבוש המדיניות חיוני להבהיר: האם מדובר באיום קיומי? האם היעדים המקוריים עדיין רלוונטיים? האם המשך הלחימה צפוי לשפר את מצבה האסטרטגי של המדינה או רק להעלות את המחיר?

• עימותים מעטים מסתיימים בהכרעה, אך תהליכים מתגלגלים וקונפליקט שנראה חמור מתמוסס עם הזמן. חשוב לזהות את התהליך. כך באירופה, המלחמות המיותרות בין צרפת לגרמניה לא נעצרו במשך מאות שנים, אך העוינות נעלמה עם שינוי המציאות ומיסוד אינטרסים משותפים למסגרות של שיתוף פעולה.
• המלחמה הקרה לא הגיעה לעימות צבאי, ובהמשך עברה דה-אסקלציה בעקבות שינוי עמוק במאזן הכוחות שהוביל לשיווי משקל חדש. התחרות בין המעצמות לא נעלמה, אך אופייה השתנה.
• בהיסטוריה הישראלית הייתה מלחמת אין ברירה, מלחמת העצמאות, רגע שחייב החלטה להילחם או לחדול, ללא חלופה אחרת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
• לאחר מלחמת יום הכיפורים נוצרה נקודת מפנה. ישראל אמנם הגיעה להישג צבאי משמעותי, אך נסיבות פרוץ המלחמה הציפו את הסיכונים ומגבלת היכולות. מנגד, מצרים, ללא ניצחון צבאי, השיגה את שיקום כבודה הלאומי. כך יכלו הצדדים לזקק את האינטרסים שלהם ולהגיע להסדר מדיני, להסכם שלום אסטרטגי, שנשמר ביציבות במשך שנים, למרות משברים, עליות וירידות.

תהליכים מתגלגלים וקונפליקט שנראה חמור מתמוסס עם הזמן. חשוב לזהות את התהליך. באירופה, המלחמות המיותרות בין צרפת לגרמניה לא נעצרו מאות שנים, אך העוינות נעלמה עם שינוי המציאות ומיסוד אינטרסים

• ישראל החמיצה מספר הזדמנויות להסדרים מייצבים, בגלל חשש מסיכון או מיוהרה. החמצה בולטת בנושא הפלסטיני הייתה דחיית ההצעה ל"הסכם לונדון", הסדר על בסיס צירוף הגדה לירדן, שגובשה בין שמעון פרס לבין חוסיין, מלך ירדן. כאן הוחמץ חלון הזדמנויות צר, שזמן קצר לאחר מכן נאטם לחלוטין.

*  *  *

ישראל היא מדינה קטנה, מוגבלת במשאביה וביכולותיה, הפועלת בסביבה ביטחונית מורכבת ורבת איומים. כשם שלא כל קונפליקט הוא מלחמת קיום, אסור לטעות ולזהות איום קיומי כעוד עימות שניתן לדחות או להכיל, וצריך לאבחן איזה עימות עשוי, בנסיבות מתאימות, להגיע להסדרה. זו הבחנה שאינה תרגיל אינטלקטואלי אלא צורך לאומי. שגיאה באבחון עלולה להיות הרת אסון.

זה תפקידה של המנהיגות, אך לשם כך היא זקוקה למנגנון ייעודי בעל יכולת לעומק אנליטי וחדות הבחנה. הממשלה ומערכת הביטחון עוסקות כל הזמן בנושאים בוערים. חשוב לקיים יכולת מקבילה שאינה שקועה בשוטף, וליצור מערך נפרד שיתמקד בחשוב שאינו תמיד דחוף, וימנע טביעה בניהול המלחמה בלי להבין באיזה סוג עימות אנחנו נמצאים.

ראוי להקים, ליד ראש הממשלה, מטה לאומי עצמאי ורב־תחומי, שיפעל בנפרד מהמטה לביטחון לאומי (המל"ל) בהתמקדות אסטרטגית בלבד. המטה לא יעסוק בנושאים שוטפים, אלא רק בניתוח רחב ובמגמות ארוכות טווח, יגדיר אסטרטגיות עומק, יבחן אינטרסים, ינתח את העימותים, ויחתור לזהות נקודות פיתול.

ישראל היא מדינה קטנה, מוגבלת במשאביה וביכולותיה, הפועלת בסביבה ביטחונית מורכבת ורבת איומים. כשם שלא כל קונפליקט הוא מלחמת קיום, אסור לטעות ולזהות איום קיומי כעוד עימות שניתן לדחות או להכיל

תפקידו של המטה האסטרטגי יהיה להציג לממשלה חלופות אסטרטגיות לפני שיוכתבו על ידי המציאות. כך נוכל לחזק את איכות ניהול הסכסוכים והאיומים שהם בליבת קיומנו הלאומי ולשפר את תוצאותיהם האסטרטגיות.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.