כבר באותו יום היה קשה לתפוס את ממדי האסון. 16 בני אדם נרצחו בפיגוע ו־130 נפצעו. שמונה מההרוגים היו ילדים, חמישה מהם בני משפחה אחת. בין הקורבנות הייתה גם אישה בהיריון עם ילדה הראשון, שהגיעה לביקור מניו ג'רזי.

ובכל זאת, גם המספרים הקשים האלה אינם מצליחים לבטא את מלוא ממדי הזוועה שהתחוללה ב"סבארו".

"סבארו" ניצבה בלב ירושלים, וחזיתה הרחבה והמעוגלת חלשה על אחד הצמתים העמוסים ביותר בבירה. עבור ישראלים הפיצרייה הייתה נקודת מפגש מוכרת; עבור תיירים, ובייחוד שומרי מסורת, היא הציעה חוויה אמריקאית בגרסה כשרה.

לפני 25 שנה הפכה הפיצרייה ההומה לזירת תופת.

רבע מאה לאחר מכן, מי עדיין חושב על הפיגוע הנורא בסבארו? זה לא היה פיגוע ההתאבדות הקטלני ביותר של האינתיפאדה השנייה, ואפילו לא הקטלני ביותר בשנת 2001

מי שמבוגר מספיק ודאי זוכר את התמונות: החזית המרוסקת של הפיצרייה, ההריסות שפוזרו לכל עבר, החובשים ואנשי כוחות ההצלה שנעו בין הפצועים. המחבל הטמין במטען אומים, ברגים ומסמרים כדי להגדיל ככל האפשר את מספר הנפגעים – מבוגרים וילדים כאחד.

רבע מאה לאחר מכן, מי עדיין חושב על הפיגוע הנורא ההוא? זה לא היה פיגוע ההתאבדות הקטלני ביותר של האינתיפאדה השנייה, ואפילו לא הקטלני ביותר בשנת 2001.

כוחות הביטחון בזירת פיגוע ההתאבדות במסעדת סבארו במרכז ירושלים, 9 באוגוסט 2001 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

בזירה העולמית הוא נותר בצילם של אירועי 11 בספטמבר, שהתרחשו 33 ימים לאחר מכן, כאשר מחבלים הטיסו שני מטוסים לתוך מגדלי מרכז הסחר העולמי בניו יורק ומטוס נוסף לתוך הפנטגון, והרגו מספר גדול לאין שיעור של בני אדם.

יותר משני עשורים לאחר מכן, חמאס – אותו ארגון טרור שעמד מאחורי הפיגוע בסבארו – רצח כ־1,200 בני אדם במתקפת 7 באוקטובר 2023.

עם זאת, גם 25 שנה אחרי האסון יש מי שעדיין חושבים עליו: ההורים, הילדים, האחים ושאר יקיריהם של 16 הקורבנות שנכנסו לפיצרייה באותו יום חמישי אחר־צוהריים ולא יצאו ממנה לעולם. לפחות אחד מאותם הורים מעולם לא הפסיק לחשוב על הפיגוע, משום שמבחינתו הסיפור עדיין לא תם.

"אני ממשיך במאבק הזה מסיבה אחת בלבד: הבת שלי נרצחה, והרוצחת שלה מסתובבת חופשייה כל השנים האלה", אמר ארנולד רוט, שבתו מלכי נהרגה בפיגוע בסבארו

"אני ממשיך במאבק הזה מסיבה אחת בלבד: הבת שלי נרצחה, והרוצחת שלה מסתובבת חופשייה כל השנים האלה", אמר ארנולד רוט, שבתו מלכי נהרגה בפיגוע בסבארו, בריאיון לזמן ישראל בשבוע שעבר. "בלתי נתפס בעיניי שגם היום אנחנו עדיין נאבקים כדי שהצדק ייעשה עם ילדה שנרצחה לאור יום".

אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע התאבד ורצח 16 קורבנות. אבל מחבלת אחרת, אחלאם תמימי, עזבה את המקום – וכבר יותר מעשור היא חיה כאדם חופשי בירדן. רוט ואשתו הקדישו את 15 השנים האחרונות למאמץ להביאה לדין – עד כה ללא הצלחה.

מלכי רוט (צילום: באדיבות משפחת רוט)

בשנים האחרונות נעשה המאבק קשה אף יותר, שכן מותה של מלכי אינו האובדן האחרון שחוו בני הזוג רוט: זמן קצר לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר הם איבדו גם חתן בעזה.

"לא היה קל לאבד גם חתן בידי אותו אויב עצמו, שאותה ברברית פראית מייצגת", אמר רוט. "זה החזיר אותי שוב להתמודדות עם האחריות לשמור על יקיריי ולהגן עליהם ככל האפשר מפני כאב ואובדן".

האבל של משפחת רוט והמאבק המתמשך שלה מעלים גם שאלות רחבות יותר, שמלוות את ישראל מאז הקמתה: כיצד שומרים על זכרן של הטרגדיות הקודמות כשאסונות חדשים ממשיכים להתרחש? וכשהמדינה עדיין מנסה להתאושש מפצעיה האחרונים, מי ימשיך להיאבק כדי לעשות צדק גם עם קורבנות העבר?

כשרוט מסכם את רבע המאה האחרונה, הוא מדבר על "תחושת מרירות קורעת קרביים לנוכח הכישלון". הוא אינו מתכוון לכישלון שלו עצמו, אלא לכישלונם של מי שאמורים להביא את רוצחת בתו לדין

"תחושת מרירות קורעת קרביים"

כשרוט מסכם את רבע המאה האחרונה, הוא מדבר על "תחושת מרירות קורעת קרביים לנוכח הכישלון". הוא אינו מתכוון לכישלון שלו עצמו, אלא לכישלונם של מי שאמורים היו לתמוך בו – ואף התחייבו לעשות זאת – לבצע את הדבר שבעיניו הוא החשוב והמתבקש ביותר: להביא את רוצחת בתו לדין.

תמימי, שתכננה את הפיגוע וליוותה את המחבל המתאבד, עזבה את סבארו זמן קצר לפני הפיצוץ. היא נעצרה בהמשך ושוחררה ב־2011 בעסקת שליט, שבמסגרתה שוחררו יותר מאלף מחבלים פלסטינים. מאז היא חיה בירדן. בני הזוג רוט הקדישו את 15 השנים האחרונות למאבק להסגרתה לארה"ב, שם היא מבוקשת לדין בגין הריגת אזרחים אמריקאים, ובהם מלכי.

אחלאם תמימי ב־2017 (צילום: AP Photo/Omar Akour)

תמימי נכללת ברשימת המבוקשים ביותר של ה־FBI, אך למרות כתב האישום שהוגש נגדה, היא מעולם לא הוסגרה לארה"ב. עד היום היא חיה בירדן כאדם חופשי, ללא כל מגבלה וללא שמץ של חרטה.

רוט מאשים נשיאים משתי המפלגות בארה"ב בכך שנרתעו מלדרוש את הסגרתה של מחבלת ממדינה בעלת ברית, שמקבלת סיוע אמריקאי בהיקף עצום. הוא מותח ביקורת גם על ארגונים יהודיים – אף שסירב לנקוב בשמותיהם – שלדבריו לא הציבו את הפרשה במקום גבוה בסדר העדיפויות ולא הפעילו די לחץ על הממשל כדי לפעול נגד אותה אנטישמית רצחנית, שמתגאה במעשיה.

"אני לא מבין למה לא נוצרה התלכדות של זעם סביב המקרה הזה", אמר. בהמשך הוסיף: "זה לא יחזיר אותה ולא ישפר שום דבר בחיים שלנו, אבל הרעיון שהאישה שעשתה את זה רוקדת על הקבר של מלכי – וככה אני תמיד רואה את זה ותמיד חושב על זה – בלתי נסבל בעיניי. בלתי נסבל מכל בחינה".

אף שירדן חתמה על הסכם הסגרה עם ארה"ב, גורמים רשמיים סבורים שאין הצדקה להסתכן בעימות עם בית המלוכה הירדני רק כדי לעצור מחבלת שביצעה פיגוע לפני 25 שנה

רוט מודע היטב לסיבות שבגללן תמימי לא הוסגרה, וגם לכך שאפילו אנשים שהקדישו את פועלם למאבק באנטישמיות ובטרור נמנעו מלהירתם למאבק הזה: ירדן היא בעלת ברית של ארה"ב, מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל וחולקת גבול ארוך עימה ועם הגדה המערבית.

אף שירדן חתמה על הסכם הסגרה עם ארה"ב, גורמים רשמיים סבורים שאין הצדקה להסתכן בעימות עם בית המלוכה הירדני רק כדי לעצור מחבלת שביצעה פיגוע לפני 25 שנה ושבעיני רבים בארצה נחשבת לגיבורה. רוט מסכם את החששות הללו במילים: "אל תרגיזו את המלך". בעיניו, מדובר בהבל מוחלט.

שוטר בזירת פיגוע ההתאבדות במסעדת סבארו במרכז ירושלים, 9 באוגוסט 2001 (צילום: AP Photo/Peter Dejong)

"מי קבע שאם יביאו את האישה הזאת לנמל התעופה וימסרו אותה לידי סוכני ה־FBI, כפי שההסכם מחייב, יפרצו מהומות ברחובות?" שאל. "כי אם זה באמת המצב, אז אנחנו יושבים על חבית נפץ. ואם כך, למה אנחנו מתאמצים כל כך להציג את ירדן כמדינה מתונה?"

ייתכן שגם חלוף הזמן משחק תפקיד. קסניה סבטלובה, פרשנית זמן ישראל לענייני העולם הערבי ומנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי, אומרת שתמימי חייבת לעמוד לדין, אך מבחינת ישראל היא רק אחת ממחבלים רבים ששוחררו בעסקאות חילופי שבויים – מספר שרק גדל מאז 7 באוקטובר.

"אני חושבת שמי שביצעה את הפיגוע הזה, כמו כל מי שביצע פיגוע טרור, צריכה להיות מוסגרת", אמרה. בהמשך הוסיפה: "צריך לזכור שכל כך הרבה דברים קרו מאז, וגם קודם לכן. אנחנו מדברים על מספר עצום של מחבלים שביצעו פיגועים, ורבים כל כך מהם שוחררו".

אלא שבעוד המאבק להשבת החטופים הפך לתנועה עולמית שסחפה אחריה גם כמה מהאנשים החזקים בעולם, רוט נשמע לעיתים כקול קורא במדבר

אבל ואקטיביזם אחרי השבעה באוקטובר

מתקפת 7 באוקטובר חוללה גל מחאה ציבורי חסר תקדים בהיקפו, שעלה בהרבה על זה שנראה בעקבות האינתיפאדה השנייה. מאות אלפים בישראל וברחבי העולם יצאו לרחובות והפעילו לחץ מתמשך על ממשלותיהם להשיב את החטופים הביתה – את החיים ואת החללים.

בבסיסו, המאבק הזה אינו שונה מאוד מזה של רוט: בשני המקרים מדובר בחיפוש אחר צדק שנולד מתוך אובדן בלתי נתפס שחולל פיגוע של חמאס. אלא שבעוד המאבק להשבת החטופים הפך לתנועה עולמית שסחפה אחריה גם כמה מהאנשים החזקים בעולם, רוט נשמע לעיתים כקול קורא במדבר.

נפתלי גורדון, שנהרג בעזה ב־7 בדצמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

מבחינת רוט, הסיבה להבדל בין המחאה למען החטופים לבין המאבק שלו ברורה. המאבק להשבת החטופים התרחש בזמן אמת, כשהמפגינים נאבקו להציל חיים. כאשר הוא החל במאבק להסגרתה של תמימי, כבר חלף עשור מאז רצח בתו. "הסיפור שלי סובב כולו סביב השגת צדק, שנים אחרי שהטבח התרחש", אמר. "יש לכך רשימה ארוכה של סיבות".

אלא שמתקפת 7 באוקטובר הביאה על משפחת רוט שכול נוסף. נפתלי יונה גורדון, בעלה של פסי, בתו של רוט, התייצב לשירות מילואים לאחר הטבח ונהרג בעזה ב־7 בדצמבר. הוא היה בן 32.

מאז צמצמה אשתו של רוט, פרימט, את מעורבותה במאבק סביב פרשת תמימי, שבעבר הייתה פעילה בו יותר. בתם האלמנה וילדיה עברו להתגורר במרחק שני בתים מהם. עבור רוט, המצב החדש העלה מחדש זיכרונות מהימים שלאחר רצח מלכי.

"כאשר מלכי נהרגה", סיפר, "הילדים שלנו עברו תקופה קשה מאוד. אני לא אומר שאני לא עברתי את זה, אבל אני מבוגר ויש לי את הכלים שלי. לילדים לא היו כלים, ופתאום מצאנו את עצמנו שוב באותו מצב"

"כאשר מלכי נהרגה", סיפר, "הילדים שלנו עברו תקופה קשה מאוד. אני לא אומר שאני לא עברתי את זה, אבל אני מבוגר ויש לי את הכלים שלי. לילדים לא היו כלים, ופתאום מצאנו את עצמנו שוב באותו מצב".

הוא הוסיף: "במצבים כאלה האחריות נופלת עליי. לא רק עליי – אני חלק ממשפחה, כולנו נושאים בנטל, ואני יכול להבטיח לכם שזה אכן כך – אבל זה מכביד עליי מאוד".

שגריר ארה"ב בישראל מייק האקבי נפגש עם פרימט וארנולד רוט בשגרירות ארה"ב בירושלים, 13 במאי 2025 (צילום: באדיבות המצולמים)

פיגוע אחד מני רבים?

חלוף הזמן השפיע גם על מקומו של הפיגוע בסבארו בזיכרון הישראלי. חוקרים מציינים כי בתודעה הציבורית הוא אינו זכור כאירוע העומד בפני עצמו, אלא כחלק מתקופת האינתיפאדה השנייה, שבה רצחו מחבלים כאלף ישראלים ברצף שנדמה אז כמעט אינסופי של פיגועים בבתי קפה, באוטובוסים ובמרכזי קניות.

סבארו נצרב בזיכרון כחלק מרשימת שמות המעוררים מייד זיכרונות של שפיכות דמים: הדולפינריום, מלון פארק, האוניברסיטה העברית, קו 32 ועוד רבים אחרים.

סבטלובה זוכרת היטב היכן הייתה בזמן הפיגוע – בעבודתה במשרד החינוך, לא הרחק משם – אך בזיכרונה הוא נטמע בתוך רצף הפיגועים של אותה תקופה.

"זה היה פשע מחריד, אבל כך היה גם כל פשע אחר. כירושלמית, זה היה נורא. אני זוכרת שהמקום היה כל כך מרכזי שכמעט אי אפשר היה שלא לעבור לידו, ובכל זאת השתדלתי ככל יכולתי להימנע מכך"

"אני לא יכולה לומר שהוא בלט", אמרה. "כל מה שקרה באותה תקופה היה מפחיד מאוד. זה בא אחרי תקופה קצרה מאוד של תקוות גדולות לעתיד, ואז הכול פשוט התפרק. נסיעה באוטובוסים הייתה מפחידה. הכול היה מפחיד".

היא הוסיפה: "זה היה פשע מחריד, אבל כך היה גם כל פשע אחר. כירושלמית, זה היה נורא. אני זוכרת שהמקום היה כל כך מרכזי שכמעט אי אפשר היה שלא לעבור לידו, ובכל זאת השתדלתי ככל יכולתי להימנע מכך".

הפיגוע במלון פארק בנתניה, 27 במרץ 2002 (צילום: פלאש90)

ובכל זאת, קיימת גם תחושה שבתקופה שבה התרחש הפיגוע בסבארו – ואולי אפילו ביום הפיגוע עצמו – משהו השתנה. חלחלה ההכרה שפיגועי ההתאבדות הספורדיים והמחרידים שישראלים ספגו במשך שנים הפכו למציאות קבועה ובלתי נמנעת הרבה יותר; שעידן התקווה לשלום קרוב במזרח התיכון הגיע לקיצו; ושישראל צריכה להיערך לשנים של מציאות אפלה בהרבה.

"זה היה חלק מסדרת פיגועים באותה תקופה שבאמת־באמת התחילה להסלים", אמר ד"ר אלון יקטר, מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. "מה שקרה ב־2001 הוא שקודם כול רמת ההרוגים ורצף פיגועי הטרור היו חסרי תקדים, וסבארו היווה הסלמה מהבחינה הזאת".

יקטר אמר כי לפיגועים כמו זה בסבארו, שכוונו נגד מסעדות וגבו גם את חייהם של ילדים, הייתה השפעה מתמשכת על האופן שבו ישראלים תופסים את הפלסטינים. הוא הצביע על נתוני סקרים מהאוניברסיטה שלו, המראים כי שיעור הישראלים הסבורים שהפלסטינים רוצים להשתלט על ישראל ולהרוג את היהודים שבה זינק בעקבות האינתיפאדה השנייה.

"מה שלא נעלם היה תחושת האיום הקולקטיבית, התחושה כקולקטיב שיש קבוצה שהיעד הסופי שלה בכל העסק הזה הוא לא רק להשתלט על המדינה, אלא להשמיד את ישראל וגם, פשוטו כמשמעו, להרוג אותנו"

"מה שלא נעלם היה תחושת האיום הקולקטיבית, התחושה כקולקטיב שיש קבוצה שהיעד הסופי שלה בכל העסק הזה הוא לא רק להשתלט על המדינה, אלא להשמיד את ישראל וגם, פשוטו כמשמעו, להרוג אותנו", אמר.

"סבארו סימן את תחילתה של תקופה שהיה בה משהו כמעט לא אנושי: להיכנס לבית קפה במרכז העיר, להרוג משפחות וילדים, ואז לחגוג את זה… זה הותיר חותם עמוק מאוד בתודעה". סקרים מלמדים כי מאז מתקפת 7 באוקטובר הישראלים ספקנים אף יותר באשר לסיכויים לשלום.

ארנולד רוט בישיבה של הוועדה המפקחת של הקונגרס האמריקאי בוושינגטון ב־2016 (צילום: באדיבות משפחת רוט)

"הדבר היחיד שאני יכול לעשות"

בעוד הפיגוע בסבארו נותר חי מאוד בתודעתו של רוט, הוא מודע היטב לזמן שחלף. בשבוע שעבר קיימה משפחתו אזכרה למלכי. חברות הילדות שלה שהגיעו לאזכרה מתקרבות כיום לגיל 40, ולרבות מהן כבר יש ילדים משלהן.

ובכל זאת, גם אחרי 25 שנה, רוט מדבר באהבה על נדיבותה של מלכי ועל אהבתה לעבודה עם ילדים עם מוגבלויות, ובהם גם אחותה. משפחת רוט ממשיכה את מורשתה באמצעות "קרן מלכי" המסייעת לילדים עם מוגבלויות להמשיך לחיות בבית, בחיק משפחותיהם.

הוא מבהיר שהמאבק בתמימי אינו דבר שבחר לעצמו מרצון. לדבריו, הוא ממשיך לפעול להסגרתה "כי אף אחד אחר לא עושה את זה. וכי בסופו של דבר, זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות למען בתי מלכי"

אבל המאבק שלו למענה עדיין לא הסתיים, ומבחינתו הוא לא יסתיים עד שתמימי תובא לארה"ב ותעמוד לדין על פשעיה. למרות השנים שחלפו, רוט אינו מרגיש שהוא דורך במקום. הוא גם אינו מרגיש שנכשל.

הוא מבהיר שהמאבק בתמימי אינו דבר שבחר לעצמו מרצון. לדבריו, הוא ממשיך לפעול להסגרתה "כי אף אחד אחר לא עושה את זה. וכי בסופו של דבר, זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות למען בתי מלכי, שאותה הערצתי".