ביום ראשון השבוע, ה-9 באוגוסט 2020, מלאו 19 שנים לפיגוע הטרור האכזרי שביצעו מחבלי חמאס בפיצרייה במרכז ירושלים; טבח שכוון באופן ישיר ומפורש לצעירים הרבים שהיו צפויים להימצא במקום, כדי לאכול את ארוחת הצהריים שלהם שמחים וטובי לב וליהנות מאחר צהריים של החופש הגדול.

זו הייתה מתקפת טרור בצהרי היום, בצומת הסואן ביותר של ירושלים, מרכזה של בירת ישראל. אין שום ספק שהמטרה האסטרטגית כללה ילדים יהודים מתים – רבים ככל שניתן היה לרצוח. המפגעת עצמה הודתה בכך בגלוי.

מטען הנפץ היה אדם שנשא על כתפו נרתיק גיטרה: פצצה אנושית. הנרתיק הוכן במיוחד כך שלא יאפשר להשמיע מוזיקה לעולם. הוא היה גדוש בחומרי נפץ, במסמרים ובחומרי רסס אחרים. האיש שנשא אותו שימש מרצונו החופשי נשק אנושי להשמדה המונית: קנאי דתי בשנות העשרים לחייו, בן למשפחה אמידה בג'נין, ששמה (אל-מסרי) מעיד על המורשת המצרית שלה.

על פי דיווחים, הוא היה אחוז קנאות אידאולוגית מהסוג שאדם מן החוץ לא יוכל להבין לעולם. הוא מת שבע רצון ומסופק, כשהוא מותיר אחריו הורים שהביעו בפומבי את גאוותם. אביו, שהיל, מוקף בשבעת בניו הנותרים, אמר שהוא גאה בעז א-דין. שהיל אל-מסרי אמר שראש הממשלה אריאל שרון "ממשיך במדיניות ההרג של עמנו, ובני הצליח להוציא לפועל תגובה הולמת".

המחבל המתאבד היה אחוז קנאות אידאולוגית מהסוג שאדם מן החוץ לא יוכל להבין לעולם. הוא מת שבע רצון ומסופק, כשהוא מותיר אחריו הורים שהביעו בפומבי את גאוותם

(שהיל אל-מסרי, אביו של מטען הנפץ האנושי שפיצוצו גרם למותה של מלכי שלי, הוזמן לסבב ראיונות לכלי תקשורת מערביים בשבוע שלאחר הפיגוע בסבארו ב-2001. אני יודע את זה מכיוון שכתב אוסטרלי מוביל יצר איתי קשר טלפוני באותו שבוע, והפציר בי להשתתף בריאיון ראש בראש עם האיש שבנו נהרג כשפוצץ את מלכי. הרעיון דחה אותי וסירבתי.

(הכתב הבטיח לי שאל-מסרי האב הוא איש של שלום, אב מסור שרק רוצה שלום ויחסים טובים עם ישראלים. הריאיון שהוא הציע לא התקיים מעולם. האירועים שלאחר מכן גרמו לי להבין שהכתב – שזכה בהמשך לתהילה והתמנה לתפקיד ניהולי בכיר בתאגיד הממשלתי שהוא עבד בו – נפל קרבן למלכודת של "פיתיון והחלפה" שארגוני טרור יודעים להשתמש בה היטב).

חומרי הנפץ והפצצה האנושית עצמה הושתלו בלב ירושלים על ידי אישה בת 21. היא התלבשה כדי להיראות כמו ישראלית או אולי כמו תיירת אירופאית.

למעשה היא באה מעיר מאובקת ומנומנמת מצפון לעמאן, בירת ירדן, שיושבה במקור במוסלמים מצ'צ'ניה שנמלטו ממלחמות אינסופיות באזור שלהם. אחלאם אחמד א-תמימי, שבימים אלה מגדירה את עצמה כ"ירדנית ממוצא פלסטיני", הגיעה לבדה לשטחים ולכפרים שבשליטת הרשות הפלסטינית זמן קצר לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים בירדן, לצורך לימודי עיתונות, כך פורסם.

אולם גרסה מלאה ומפורטת יותר נחשפה בפניי ובפני רעייתי על ידי העיתונאית האמריקאית שכתבה את הספר "צבא של שושנים: בתוך עולמן של מחבלות מתאבדות פלסטיניות". היא ביקרה בביתנו בתחילת שנות האלפיים, וסיפרה לנו מה היא יודעת על המחבלת מסבארו.

על פי הגרסה הזאת, תמימי, אחת מ-12 ילדים שחיים עם הוריהם בירדן, הייתה "בעלת אופי עצמאי" ו"היסטוריה של בעיות הן בבית והן בבית הספר". האופי המרדני הזה גרם לה לסרב לעטות חיג'אב ולדחות שידוך שהציע אביה. ואז, לדברי העיתונאית, היא הרתה מחוץ לנישואים.

תמימי, אחת מ-12 ילדים שחיים עם הוריהם בירדן, הייתה "בעלת אופי עצמאי" ו"היסטוריה של בעיות הן בבית והן בבית הספר". האופי המרדני הזה גרם לה לסרב לעטות חיג'אב

בחברה הפלסטינית, למצב כזה עלולות להיות השלכות חמורות והרסניות על מה שמכונה "כבוד המשפחה" ועל האישה עצמה. ידועים מקרים כאלה שהסתיימו במוות אלים ופתאומי בידי בן משפחה. ובחברות מסוימות – וזו הירדנית ידועה כאחת מהן – נחסכת מהפושעים הטרחה של העמדה לדין והם חומקים מעונש.

האם התפקיד שמילאה האישה בחזית הטרור הערבי הפלסטיני נגד ישראלים היה מעין חזרה בתשובה לאחר שסטתה מדרכיה השמרניות של הקהילה שלה? לדעתי, קרוב לוודאי שהתשובה חיובית. אבל היא מעולם לא אמרה זאת.

במקרה של תמימי, לאחר שילדה, כפי שהיא מצוטטת על ידי העיתונאית: "לא נותר לי כלום… לא הורשיתי אפילו להשאיר אצלי את התינוק שלי. הוא נמסר לאחי כדי שיגדל אותו כבנו".

תמימי נשלחה להתגורר עם בני משפחה בכפר נבי סאלח באזור השומרון, מצפון לירושלים. כמעט כל 600 התושבים שלו, פחות או יותר, הם ממשפחת תמימי, וברבות מהמשפחות ההורים הם בני דודים ממשפחת תמימי.

משם היא נרשמה ללימודים באוניברסיטת ביר זית.

אחלאם תמימי מקריאה את החדשות על הפיגוע בסבארו, שהיא הייתה מעורבת בו כמה שעות קודם לכן, בתחנת הטלוויזיה איסתיקלאל, 9 באוגוסט 2001 (צילום: צילום מסך)

הייתה לה גם עבודה בשעות הערב, כקריינית חדשות בתחנת הטלוויזיה אל-איסתיקלאל, שפעלה בעבר באזור רמאללה. היא טענה שבזכות תעודת העיתונאית שלה היא יכלה להיכנס בקלות לירושלים.

מסיבות שונות, זה לא סביר. היכולת שלה לעבור את המחסומים הייתה פשוט חלק מהמציאות שבה עשרות אלפי פלסטינים חצו אותם מדי יום בשני הכיוונים. באותן שנים, הבידוק הביטחוני היה חמור פחות מכפי שהפך להיות מאוחר יותר.

לדבריה, בתחילה היא תמכה בפת"ח והייתה חברה בארגון החילוני לכאורה, שהיה מעורב עמוקות בטרור והונהג באותו הזמן על ידי יאסר ערפאת. אבל זמן מה לאחר מכן, ככל הנראה בקיץ 2001, הטרוריסטים האסלאמיסטים של חמאס זכו בלבה. בעקבות זאת היא אימצה מראה אסלאמיסטי שמרני ונטיות ברבריות.

תחילה תמימי תמכה בפת"ח והייתה חברה בארגון שהונהג באותו הזמן על ידי יאסר ערפאת. אבל זמן מה לאחר מכן, הטרוריסטים האסלאמיסטים של חמאס זכו בלבה

המקור להרבה ממה שסופר וידוע על הקריירה הרצחנית של תמימי הוא ראיונות רברבניים שהרבתה להעניק לאורך השנים, בעיקר לכתבים אוהדים. ייפוי העובדות והתאמתן לצרכיה הוא מוטיב קבוע בסיפורים שתמימי מספרת על עצמה:

"למדתי את כל האידאולוגיות של כל ארגון טרור, כדי להחליט לאיזה מהם להצטרף… עם תעודת העיתונאית שלי יכולתי להיכנס ולצאת, לערוך ראיונות עיתונאיים בירושלים כדי לחמוק מהמעקב של הציונים…

"קודם כול בדקתי מקומות כדי להחליט איפה לבצע פעולות ג'יהאד… הייתי מסתובבת בירושלים כדי למצוא את האתרים הכי טובים לבצע בהם את המשימות האלה… קודם כול בדקתי חנויות וקניונים גדולים… בתי ספר, מסעדות…

"ואז הייתי מציגה את מה שמצאתי בפני ראש התא… הייתי עורכת ספירה מדוקדקת של האנשים שמסתובבים באזורים האלה וחוקרת את זה מתמטית. הייתי נעזרת בשעון שלי וסופרת כמה אנשים עוברים באזור מסוים במשך שעה.

"אז הייתי כותבת דוחות אם תבוצע פעולה באזור כזה וכזה. ואז הייתי מעריכה את מספר ההרוגים; במקרים מסוימים ההערכה שלי הייתה שימותו 30 ישראלים, ובמקרים אחרים המספר היה 50 ישראלים… אז בין השעה הזאת לשעה הזאת ייכנסו למקום הזה 70 ישראלים.

"בזמן ארוחת הצהריים, לדוגמה, בין השעה הזאת לשעה הזאת, כך וכך ציונים נכנסים למקום הזה. בבית הספר, לדוגמה, בדקתי באיזו שעה בבוקר הילדים נכנסים".

מלכי רוט והוריה פרימט וארנולד בחגיגת בת המצווה שלה ב-1998 (צילום: באדיבות משפחת רוט)

מדוע היא חיפשה מקומות מלאים בילדים? מפני שהזדעזעה מהתפשטותה הטריטוריאלית של ישראל? האם הכיבוש והמחסומים וההתנחלויות הכעיסו אותה? האם היא ערגה למולדת ערבית פלסטינית? או כמהה לממשלה שתנהג בדרך הדתית הקיצונית שהיא אימצה לדבריה?

היא סיפקה בריאיון תשובה ברורה ומרתקת, וזו אף אחת מהתשובות לעיל.

"עז א-דין אל-מסרי (הפצצה האנושית שהיא הובילה בעצמה אל האתר במרכז ירושלים שבחרה להחריב) שאל אותי רק שאלה אחת… הייתי באזור לפני כן (כדי לחפש אתרי מטרה הומי אדם במרכז ירושלים בשבוע הקודם).

'אני יודע שהיה שם בסביבה בית ספר יהודי דתי…' (מטרה אידאלית לפיגוע) זאת הייתה השאלה שלו, ואמרתי כן, יש שם יהודים דתיים ואנשים אחרים…

"(למה הוא שאל?) כי הבסיס לסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא דתי" .

גלעד שליט לאחר שחרורו, הולך עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון דאז אהוד ברק והרמטכ"ל לשעבר רב-אלוף בני גנץ בבסיס חיל האוויר תל נוף בדרום הארץ, 18 באוקטובר 2011 (צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון/פלאש 90)

רעייתי ואני מנהלים מאבק של שנים – במובן מסוים מאז 2012, ובמובן אחר במשך שבע שנים לפני כן – כדי לראות את אחלאם תמימי מובאת לצדק.

זו לא רק העובדה שהיא חיה כיום כאזרחית חופשיה בירדן. אנחנו מזועזעים – יותר מכך, אנחנו המומים וזועמים – לנוכח העובדה שהיא זוכה שם למעמד של סלבריטאית. ולנוכח העובדה שהיא הנחתה תכנית טלוויזיה שתמכה בטרור ובטרוריסטים והייתה מיועדת לקהל דובר ערבית בכל העולם.

אנחנו המומים וזועמים – לנוכח העובדה שהיא זוכה בירדן למעמד של סלבריטאית. ולנוכח העובדה שהיא הנחתה תכנית טלוויזיה שתמכה בטרור ושודרה לקהל בכל העולם

לא תכנית שולית, לא קהל מצומצם ולא למשך זמן קצר, אלא תכנית ששודרה אחת לשבוע, במשך יותר מארבע שנים וחצי, באמצעות לוויין ואינספור אתרי אינטרנט לצפייה ישירה, ממרכז עמאן, שם היא הופקה תחת אפו הערני תמיד והנוקשה של משטר המלך עבדאללה השני, ומשם היא הגיעה אל רחבי העולם – היישר אל בתיהם של אוסטרלים דוברי ערבית, אמריקאים דוברי ערבית ואירופאים דוברי ערבית. ולכל פינה בירדן ובעולם הערבי.

כל זה מסתכם במטען רב של הסתה רעילה מצד סלבריטאית שתהילתה באה לה מלחימה בחזית של סכסוך שלדבריה הוא "מאבק דתי".

מלכי רוט ז"ל, זמן קצר לפני מותה בפיגוע (צילום: באדיבות משפחת רוט)

ארצות הברית הציבה פרס של 5 מיליון דולר על לכידתה והרשעתה של תמימי. אנחנו מקווים שהוא יוענק בקרוב. אבל לפעמים אני תוהה מי בסופו של דבר יפדה את הכסף בהינתן שהיא: ראשית, מתגוררת בכתובת שידועה לאזרחים ירדנים מן השורה וכן לכל עיתונאי הפועל בירדן; שנית, דמות ציבורית שמשתתפת באירועים ציבוריים לעתים קרובות וזוכה לסיקור תקשורתי רב. תמימי היא עבריינית נמלטת, ללא ספק. למעשה, היא העבריינית הנמלטת המבוקשת בעולם. אבל לא בממלכה שבה היא חיה. זו שבראשה עומד מונרך שאמצעי התקשורת המפוקחים היטב שלו מצטטים כמעט מדי יום ביומו את תבונתו לגבי הבסת הטרור.

אחלאם תמימי למעשה לא הסתירה את מקום הימצאה אף לא יום אחד מאז שחזרה כמנצחת לירדן באוקטובר 2011. כל חייה מאז השתחררה בעסקת שליט היו מופע פומבי בסיועם של אמרגנים וסוכני תקשורת רבים.

אחלאם תמימי בריאיון ב-2012, טוענת במרמה שפוצצה סופרמרקט במרתף של המשביר בירושלים (צילום: צילום מסך)

כמי שמנהלים קמפיין להבאתה לצדק ולהעמדתה למשפט תחת החוק האמריקאי בוושינגטון, אנו מבינים טוב יותר מרוב תומכינו, וגם מאלה שמתנגדים למאמצינו, כי תעשיית החדשות – על ידי התעלמות מאתנו, התעלמות מהקמפיין שלנו, התעלמות מחירות הטרוריסטית – הופכת את המשימה הזאת להרבה יותר קשה.

וכך גם ארגונים בולטים למען זכויות אדם וצדק, חלקם יהודיים, שאומרים לנו בהתקשרויות פרטיות כי לבם אתנו לחלוטין וכי זכרה של מלכי מבורך – אבל מפצירים בנו לחדול מהפעלת לחץ פומבי ולהניח לערוצים אחוריים שקטים ולדרכי שכנוע עדינות לפעול את פעולתם.

ארגונים בולטים למען זכויות אדם וצדק, חלקם יהודיים, אומרים לנו בהתקשרויות פרטיות כי לבם אתנו לחלוטין וכי זכרה של מלכי מבורך – אבל מפצירים בנו לחדול מהפעלת לחץ פומבי

אם אנשים היו מבינים כיצד מתנהל המשחק הכואב והפוגעני הזה שאנחנו נמצאים בו, כמה מסולפים הדיווחים, כמה קטלנית השתיקה של הירדנים ושל מגוון בכירי ממשל אחרים, קרוב לוודאי שהם היו מצטרפים אלינו.

אנחנו עדיין מקווים שזה יקרה.

ארנולד רוט, עורך דין ומנהל עסקי טכנולוגי, משמש כיושב ראש של כבוד בקרן מלכי, שהוא ורעייתו פרימט הקימו ב-2001. עבודת הקרן מוקירה את זכרה של בתם מלכי, שנרצחה בפיגוע טרור במסעדת סבארו במרכז ירושלים.