בטור הקודם, "מלכודת תרחיש הייחוס", עמדתי על הסירוב השלטוני והביטחוני לבנות תרחיש ייחוס רשמי להסדר מדיני, וההצגה הצינית של כל אופק כזה כסיכון ביטחוני מוחלט. אלא שבדיקת העובדות מוכיחה שהטענה שלפיה "אין פתרון ביטחוני להסדר" אינה רק טעות – היא שקר תודעתי מתוכנן.

לפני כעשור, בחדרים הסגורים של אגף התכנון בצה"ל (אג"ת), הושלמה עבודת מטה מקיפה בשם הקוד "עצי זית", בראשות ראש אג"ת דאז, האלוף (מיל') נמרוד שפר, ובשיתוף צוות אמריקאי בכיר בראשות הגנרל ג'ון אלן.

המשימה הייתה לבחון אם ניתן לספק ביטחון מלא למדינת ישראל במציאות של פתרון שתי המדינות. העבודה נמשכה כחצי שנה, השתתפו בה עשרות קצינים ומומחים, והיא חילקה את שאלת הביטחון ל-26 עולמות תוכן מפורטים.

המסקנה המקצועית הייתה נחרצת: אפשר לספק ביטחון למדינת ישראל במציאות של שתי מדינות, ויש לכך מענה הנדסי, טכנולוגי ומבצעי. העבודה לא המליצה על שתי מדינות – היא פסקה שזה אפשרי.

מסקנת עבודת המטה באגף התכנון בצה"ל הייתה נחרצת: אפשר לספק ביטחון לישראל במציאות של שתי מדינות, ויש לכך מענה הנדסי, טכנולוגי ומבצעי. העבודה לא המליצה על שתי מדינות, אלא פסקה שזה אפשרי

הדוח המקיף הזה נגנז. הדרג המדיני, בראשות בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון, העדיף לקבור אותו, כיוון שמסקנותיו סתרו את הנרטיב השלטוני המבוסס על הנדסת חרדה קיומית, סיסמאות חלולות וטענה נצחית שלפיה "אין פרטנר ואין פתרון ביטחוני".

גניזת הדוח הייתה נקודת השבר שבה בחרה ישראל להמיר תכנון אסטרטגי בקיפאון משיחי. המחיר המבצעי נחשף בבוקר ה-7 באוקטובר.

המחיר המבצעי: מהקיפאון התכנוני לאסון

כשמדינה מסרבת לבנות תרחיש ייחוס של הסדר, היא משעבדת את צה"ל לקונספציה הרסנית. במשך עשור, הימנעות מתכנון כבלה את הצבא לשיטור שוחק ביהודה ושומרון. מבצע "שובר גלים", שהחל ב-2022 כמבצע חירום נקודתי, הפך לשגרה יומיומית. תפיסת "ניהול הסכסוך" הפכה את הפשיטות הליליות לשגרה, וצה"ל השקיע את מיטב יחידות החוד שלו בכיבוי שרפות טקטי, על חשבון מוכנות, אימונים ופריסת כוחות בגבולות.

בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, כשהאסון פרץ בעוטף עזה, עיקר כוח המחץ של צה"ל עדיין היה מרותק ומותש ביהודה ושומרון. אילו המלצות אג"ת היו מיושמות, וצה"ל היה עובר ממשטר שיטור סטטי לרשת הגנה מודרנית, הצבא היה משחרר עשרות גדודים לעיבוי גבולות ואימונים, והתקציבים היו מוסטים לרשת סנסורים אוטונומית, כטב"מים וכיפות אלקטרומגנטיות – המערכות שהיו מונעות את עיוורון התצפיות ואת קריסת המכשול בעזה.

הדוח המקיף הזה נגנז. הדרג המדיני העדיף לקבור אותו, כי מסקנותיו סתרו את הנרטיב השלטוני. גניזתו הייתה נקודת השבר שבה הומר תכנון אסטרטגי בקיפאון משיחי. המחיר המבצעי נחשף בבוקר ה-7 באוקטובר

מלכודת הפחד והאשליה הפילוסופית

אם הנתונים הראו שפתרון הנדסי-ביטחוני אפשרי, מדוע צה"ל נאלם דום כיום? התשובה טמונה בעשור של ברירה שלילית (Negative Selection) שביצע נתניהו במטה הכללי: סינון החוצה של אלופים בעלי מעוף מדיני, וקידום מפקדים ממושמעים ונאמנים לקו השלטוני. קצין בכיר שמבקש לחקור תרחישי הסדר מתויג מיידית כ"פוליטי", והצבא צמצם את עצמו מ"יועץ אסטרטגי" ל"קבלן ביצוע טקטי".

השתיקה המביכה באולם כששאלתי לא מכבר בכיר בחוקרי האסטרטגיה הצבאית על תרחיש ייחוס של הסדר (במאמר שלעיל), זיקקה את הפחד הארגוני הזה: הצבא מפחד לתכנן, הדרג המדיני טוען שאין תוכנית, והציבור הישראלי נותר כלוא בתרחיש יחיד של מלחמה נצחית.

המלכוד הפילוסופי: אשליית "הביטחון הקבוע" ו"סופר ספרטה"

החטא של גניזת הדוח יותר עמוק מאשר שיקולים טקטיים. החזקת הציבור תחת פחד מתמיד משרתת שלטון קקיסטוקרטי. כפי שניתח חוקר הג'נוסייד א' דירק מוזס, יש להבדיל בין "ביטחון רגיל" (מודל תבוני ומנוהל סיכונים, המשלב הגנה עם דיפלומטיה ובריתות) לבין "ביטחון קבוע" (פרנויה מובנית ודחף לחסינות מוחלטת).

אימוץ לוגיקת "הביטחון הקבוע" יצר את אשליית "סופר ספרטה" – חברה המקדשת את החרב כמענה יחיד. אולם, הדחף לסטריליות ביטחונית אינו מביא שקט, אלא חורבן ושחיקה בינלאומית.

אימוץ לוגיקת "הביטחון הקבוע" יצר את אשליית "סופר ספרטה" – חברה המקדשת את החרב כמענה יחיד. אולם, הדחף לסטריליות ביטחונית אינו מביא שקט, אלא חורבן ושחיקה בינלאומית

מעבר לחומת הבטון: "שלום חם" ושילוב פונקציונלי

מגבלה מרכזית בעבודת "עצי זית" ו"מתווה אלן" הייתה נפילתן בקונספציה של "ביטחון נטו" – ניסיון לייצר הפרדה מבוצרת דרך גדרות וחיישנים, תוך התעלמות מהמנועים הכלכליים והחברתיים. אלא שביטחון מרבי מושג כאשר מפרידים בין רוב האוכלוסייה לבין המיעוט הקיצוני באמצעות אינטרסים כלכליים ותלות הדדית.

בתרחיש של שילוב פונקציונלי-כלכלי ("שלום חם"), הקו הירוק אינו חומת סגר, אלא "מסננת טכנולוגית נושמת" (Smart Border). המכשול ההנדסי נשאר קשיח, אך המעברים הופכים לטרמינלים כלכליים. זיהוי ביומטרי ובדיקות AI מאפשרים תנועה יומיומית של עשרות אלפי עובדים וסחורות. כשמאות אלפי פלסטינים משתלבים בכלכלה הישראלית, נוצר מאזן הרתעה אזרחי: לתושב הפלסטיני יש נכס קיומי ומשכורת להפסיד, והקהילה המקומית הופכת בעצמה לשומרת סף מול גורמי טרור.

הוכחת היתכנות מרשימה לכך קיימת בפרויקט "דוי טונג" (Doi Tung) בצפון תאילנד. במשך עשור, הצבא התאילנדי נכשל במיגור ברוני הסמים בשבטי ההרים דרך פשיטות. המפנה התרחש כשהממשל הכניס לאזור תשתיות, טכנולוגיה חקלאית והחליף את גידולי האופיום בקפה פרימיום. תוך עשור, רמת החיים זינקה וגידול האופיום נכחד. האוכלוסייה המקומית הפכה בעצמה לזרוע הסיכול שסילקה את המיליציות, כי היה לה נכס להפסיד.

זהו המודל הנדרש ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן. שילוב של מים מותפלים מישראל, אנרגיה סולארית, טכנולוגיית אגרי-טק ואזורי תעשייה משותפים לאורך הקו, מייצר מאזן הרתעה אזרחי-תשתיתי. כשיש אופק תעסוקתי ויציבות, לציבור ולמנגנונים יש אינטרס קיומי לשמור על השקט ולמנוע את התבססות הציר האיראני.

המפנה בצפון תאילנד קרה כשהממשל הכניס לאזור תשתיות וטכנולוגיה חקלאית, והחליף גידולי אופיום בקפה פרימיום. תוך עשור, רמת החיים זינקה וגידול האופיום נכחד. האוכלוסייה המקומית הפכה בעצמה לזרוע הסיכול

ארכיטקטורה של ביטחון מבוצר ומעטפת אזורית

החלת המודל הפונקציונלי אינה באה על חשבון הביטחון – היא הופכת אותו לחד יותר דרך שלושה נדבכים:

1. מעטפת הגנה טכנולוגית: הבקעה הופכת לרצועת אכיפה ומודיעין צפופה, תחנות ההתרעה מוסבות למכלולי סייבר ולחימה אלקטרונית (EW), ורום השמיים נשאר במעטפת הגנה אווירית אחודה בשליטת חיל האוויר.
2. פוליסת ביטוח אקטיבית: צה"ל אינו משתקע בערים, אך מחזיק לאורך הקו חטיבות התערבות מהירות (Rapid Deployment Forces) בעלות זכות מוכרת למרדף חם וכשירות לפרוץ ולכבוש מחדש את השטח אם הקווים האדומים ייחצו.
3. בידוד האיום האיראני: ההסדר המדיני מפקיע מטהרן את הנכס החזק ביותר שלה – הסכסוך הפלסטיני. הוא סוגר את עורק ההברחות ומאפשר הקמת ברית הגנה אזורית פומבית (ישראל, ערב הסעודית, מדינות המפרץ, ירדן וארה"ב) שמבודדת את איראן.

הקריאה למחנה השינוי

הציפייה שהשלטון הנוכחי או המטה הכללי יורו על עדכון תרחישי הייחוס היא אשליה, שכן השלטון ניזון מהפחדה. החובה מוטלת על כתפיו של מחנה השינוי. על המחנה להציג מצפן אסטרטגי אמיץ:

• להכריז כי ביום הראשון לכהונת הממשלה תינתן הנחיה רשמית על מערכת הביטחון לבנות תרחיש ייחוס רשמי להסדר מדיני.
• להקים כבר עתה צוות תכנון אזרחי-ביטחוני שיעדכן את המפרט המוכן במגירה.
• להציג לציבור ארכיטקטורה שקופה המשלבת ביטחון מבוצר, מודרניזציה טכנולוגית ושגשוג אזורי.

הציפייה שהשלטון הנוכחי או המטה הכללי יורו על עדכון תרחישי הייחוס היא אשליה, שכן השלטון ניזון מהפחדה. החובה מוטלת על כתפיו של מחנה השינוי. על המחנה להציג מצפן אסטרטגי אמיץ

הגיעה השעה להפסיק לפחד מתכנון השלום – ולהפוך אותו לכלי הניצחון הביטחוני והלאומי שלנו.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.