המגן דוד אז והיום

יש סמלים שמשנים את משמעותם בלי לשנות את צורתם. המגן דוד הוא דוגמה מובהקת לכך. אותו כוכב בעל שישה קודקודים עבר בתוך פחות ממאה וחמישים שנה מסמל שהיה כמעט חסר משמעות יהודית מחייבת לסמל יהודי מובהק; מסימן שהוצמד לבגדיהם של יהודים כדי לסמן אותם, להבדיל ולהשפיל אותם, לסמל של מדינה ריבונית; ובשנים האחרונות, לפחות בעיני רבים במערב, לסמל המזוהה עם לאומנות דתית אלימה וכוחנית.

תולדותיו של המגן דוד מספרים, במידה רבה, גם את סיפורה של הציונות עצמה: את המרחק בין החזון הציוני שביקש לכונן חברת מופת יהודית, שוויונית וליברלית, לבין מדינה המזוהה יותר ויותר ככוח אלים ומדכא.

הסמל שהעמיד בנימין זאב הרצל למדינה שעליה חלם היה שונה מזה שנקבע לבסוף. הרצל לא ביקש ליצור מדינה שתהיה זהה ליהדות, ובוודאי שלא ביקש להפוך את היהדות לדת המדינה. להפך. הוא ביקש ליצור מסגרת מדינית שתבטיח ליהודים את האפשרות להיות בני-אדם חופשיים ושווי זכויות.

תולדות המגן דוד מספרים, במידה רבה, גם את סיפורה של הציונות עצמה: את המרחק בין החזון הציוני שביקש לכונן חברת מופת יהודית, שוויונית וליברלית, לבין מדינה המזוהה יותר ויותר ככוח אלים ומדכא

ברומן שלו "אלטנוילנד" תיאר הרצל את המדינה היהודית כמתקדמת, ליברלית וסובלנית, שבה יהודים ולא-יהודים חיים יחד, שבה הדת אינה מכתיבה את הסדר הפוליטי, ושבה הקִדמה הטכנולוגית אינה עומדת בסתירה לאחריות חברתית.

גם הדגל שהציע הרצל ביטא את התפיסה הזאת. הרצל הציע דגל לבן ועליו שבעה כוכבי זהב. הלבן סימל את הטוהר המוסרי של החברה החדשה, ושבעת הכוכבים סימלו ערכים חברתיים שוויוניים.

לאחר מותו של הרצל התגבשה הצעה אחרת לדגל הציוני. דוד וולפסון עיצב את הדגל הכחול-לבן בהשראת הטלית והציב במרכזו את המגן דוד. כאשר אומץ הדגל הציוני כדגל המדינה, נוצר חיבור שלא היה מובן מאליו בחזונו המקורי של הרצל.

ההבדל בין שני הדגלים לא היה רק הבדל אסתטי: הדגל של הרצל ביקש לסמן התחלה חדשה, הדגל שאומץ לבסוף ביטא המשכיות להיסטוריה היהודית, ובכך יצר בסיס לזהות שבין מדינת ישראל ליהדות.

שבועות אחדים לאחר הקמת המדינה פִרסם גרשם שלום את מאמרו: "המגן דוד: תולדותיו של סמל", ובו עִרער על ההנחה כי מדובר בסמל יהודי עתיק. לפי שלום, המגן דוד אינו סמל יהודי מובהק וצורות דומות לו נמצא גם בתרבויות אחרות בהן שימש כסמל מאגי. לפי שלום הפיכתו של המגן דוד לסמל יהודי התרחשה דווקא בתקופת המודרנית ובמיוחד בשואה. הנאצים הם שהפכו אותו לסמל, באמצעותו סומנו היהודים, הושפלו ונרדפו. כלומר, משמעותו היהודית של המגן דוד לא נבעה מרציפות היסטורית אלא דווקא מתוך טראומה היסטורית-מודרנית.

לפי גרשם שלום, הפיכת המגן דוד לסמל יהודי קרתה בתקופת המודרנית ובמיוחד בשואה. הנאצים הפכו אותו לסמל דרכו סומנו היהודים, הושפלו ונרדפו. משמעותו היהודית לא נבעה מרציפות היסטורית אלא מטראומה

מכאן אמור היה המגן דוד לשמש לא רק זיכרון היסטורי אלא בעיקר אות אזהרה: אם המדינה בחרה סמל שקיבל את משמעותו היהודית דווקא בתקופת השואה, הרי שהמעבר מן הטלאי אל דגל צריך להזכיר ליהודים לא רק מה נעשה להם, אלא לאן עשויה חברה להידרדר כאשר היא מקדשת לאומנות אלימה. במובן זה, המעבר מסמל של נרדפות לדגל לא היה אמור למחוק את זיכרון ההיסטורי אלא דווקא להפוך אותו למקור של רגישות מוסרית.

שבעים ושמונה שנים לאחר הקמת המדינה קשה שלא לראות היפוך במשמעות המגן דוד. ביטוי לכך נמצא בשורה של הפגנות במערב, שבהן המגן דוד אינו מוצג כסמל ליהודי הנרדף אלא כסמל של לאומנות יהודית אלימה. למשל בהפגנה שהתקיימה בוושינגטון בשנת 2010, הוחלף המגן דוד בצלב הקרס הנאצי.

מאז התגברה האנלוגיה ההיסטורית: בהפגנות רבות נראה מגן דוד שבתוכו צלב קרס, השוואות בין דגל ישראל לדגל גרמניה הנאצית וסיסמאות כגון "קשה לראות הבדל" מופיעות יותר ויותר בהפגנות ברחבי אירופה וארצות-הברית; הליגה נגד השמצה תיעדה למשל סיסמאות כמו "שואה אחת לא מצדיקה רצח עם", או "הנאצים עדיין כאן – הם הציונים".

הדימויים הללו אינם רק ביקורת פוליטית על דרכה של מדינת ישראל אלא הם מבטאים היפוך של נקודת המבט ההיסטורית: המגן הדוד כבר אינו סמל לסבל היהודי אלא לסבל שנגרם על-ידי היהודים. כלומר, הדימוי מעביר אל מגן הדוד את המטען המוסרי של צלב הקרס. כאשר צלב קרס מוכנס אל תוך מגן דוד, שנתפס כסמל היהדות, שני הסמלים אינם רק מושווים זה לזה – הם הופכים, מבחינה חזותית, כמעט לזהים.

שבעים ושמונה שנים לאחר הקמת המדינה קשה שלא לראות היפוך במשמעות המגן דוד. ביטוי לכך נמצא בשורה של הפגנות במערב, שבהן המגן דוד אינו מוצג כסמל ליהודי הנרדף אלא כסמל של לאומנות יהודית אלימה

אי-אפשר להסביר את התופעה ב"חוסר הבנה למורכבות החיים במזרח התיכון", או להציג את האנטישמיות כגזרת גורל. ודאי שיש בעולם אנטישמיות. ודאי שיש מי שמנצלים את הביקורת על ישראל כדי לתקוף יהודים. אבל ההכרה בכך אינה יכולה לשמש תירוץ לבריחה מביקורת עצמית.

*  *  *

סיפור תולדותיו של המגן דוד אינו מסתיים בהפגנה בכיכר של עיר מערבית. לפעמים הסמל פוגש את המציאות עצמה. במהלך פעולה בקבאטיה שבצפון הגדה, שהתרחשה לפני ימים אחדים, כתבו חיילים מספרים על זרועם ועל מצחם של גברים פלסטינים שהמתינו לחקירה.

קשה שלא לחוש את עוצמתה המצמררת של התמונה. יהודים מכירים היטב את משמעות ביטול צלם האנוש בהפיכתו של אדם למספר. דווקא משום שהזיכרון הזה טבוע בתודעה היהודית, הוא היה אמור לעורר זעזוע.

אין צורך להחליף בין ההקשרים ההיסטוריים כדי להבין את המבחן המוסרי: אדם שעומד מול כוח מדינתי אינו חדל להיות אדם משום שהוא פלסטיני או יהודי. כאשר המספר מחליף את השם, וכאשר האדם הופך לאובייקט של חברה לאומנית אלימה, מתגלה אותו מנגנון היסטורי שממנו ביקשה הציונות להיחלץ.

במובן הזה, השינוי שעבר המגן דוד משקף את השינוי בדמותה של הציונות. מתנועה שחלמה על כינונה של חברת מופת ליברלית ושוויונית התפתחה מדינה שבה הלאומיות, הכוח הצבאי והזהות היהודית נכרכו יחד.

אדם שעומד מול כוח מדינתי לא חדל להיות אדם בהיותו פלסטיני או יהודי. כאשר המספר מחליף את השם, והאדם הופך לאובייקט של חברה לאומנית אלימה, מתגלה אותו מנגנון היסטורי שממנו ביקשה הציונות להיחלץ

תיקון אפשרי לרעיון הציוני ייתכן רק עם חזרה לדגל הטוהר של הרצל, כסמל וכמהות. חזרה מלאומנות להומניזם, מן הכוח כערך עליון אל הכוח כאמצעי מוגבל, מאגואיזם לאומי להכרה בזכויותיו של האחר. שִׁבעת הכוכבים שנעלמו מהדגל חשובים היום יותר מאי-פעם. הם מזכירים חזון ציוני שאינו מסתפק בכך שליהודים תהיה מדינה הוא קובע את אופייה ואת דמותה של המדינה היהודית.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.