איך הפוליטיקאי המצוי יכול לשרוד בלי לאבד את המצפון בדרך

יש אנשים שנכנסים לפוליטיקה כדי לשנות את המדינה. אחרי זמן מה חלקם מגלים שהמשימה הדחופה יותר היא למנוע מהמדינה – ובעיקר מהמפלגה – לשנות את מיקומם ברשימה.

מה מושך אנשים לעולם הפוליטי, מה צריך לעשות כדי לשרוד בו והאם אפשר להחזיק בו-זמנית גם בכיסא וגם בעקרונות?

אין פסול בשאיפה לכוח

יש אנשים חיוביים שנכנסים לעולם הפוליטי. הם רוצים באמת לתרום למדינה ולתקן את החברה. ויש גם הרוצים לתקן בעיקר את מיקומם בחברה.

לומר שפוליטיקאים מונעים מתאוות כוח זו אמירה פשטנית. כוח הוא מרכיב מרכזי בפוליטיקה אך לצידו פועלים אידיאולוגיה, תחושת שליחות, צורך בהכרה, יצר תחרותי ואמונה כנה שאם רק יינתן לאדם הכוח – הוא יעשה בו שימוש טוב.

יש אנשים חיוביים שנכנסים לעולם הפוליטי. הם רוצים באמת לתרום למדינה ולתקן את החברה. ויש גם הרוצים לתקן בעיקר את מיקומם בחברה. לומר שפוליטיקאים מונעים מתאוות כוח זו אמירה פשטנית

וכמובן, יש גם אגו. לפעמים כזה שאילו היה אפשר לחבר אותו לרשת החשמל, ניתן היה לפתור חלק ממשבר האנרגיה.

בשאיפה לכוח אין בהכרח פסול. בלי כוח פוליטי אין אפשרות לתרגם רעיונות למדיניות. פוליטיקאי עם חזון נשגב בלי גב דומה לאדריכל עם תוכנית פאר ללא היתר. הבעיה: לימים הרעיונות מתגמשים כדי לשמור על הכוח והם נעשים דומים להבטחה "נחזור אליך בהקדם" ממוקד שירות לקוחות.

הכוח, שהיה אמור להיות אמצעי, הופך לא פעם למטרה. בתחילת הדרך אדם אומר: "אני חייב להיבחר כדי להגשים את הרעיונות שלי". כעבור זמן הוא עלול לומר: "אני חייב להתפשר על הרעיונות שלי כדי להיבחר".

הפסיכולוג דייוויד מקללנד, שחקר מניעים אנושיים, הצביע על שלושה צרכים מרכזיים: הישג, השתייכות וכוח. הפוליטיקה מעניקה לשלושתם במה משותפת: אפשר להשיג, להשתייך ולהשפיע – והכול מול מצלמות.

ככל שאדם עולה בסולם הפוליטי וצובר כוח, יותר אנשים מקשיבים לדבריו, מבקשים את קרבתו ומתעניינים בדעתו. דלתות נפתחות, טלפונים נענים, אנשים צוחקים יותר מהבדיחות שלו ומגלים עניין מופלא בסיפורים שסיפר כבר שלוש פעמים.

אומנות הפשרה ואומנות התירוצים

נהוג לגנות פוליטיקאים משום שהם מתפשרים. זה לא תמיד הוגן כי אין פוליטיקה ללא פשרות. לעיתים היא אומנות האפשרי. מי שרוצה להשיג הכול עלול להישאר ללא כלום. מי שמוכן להתקדם צעד אחר צעד עשוי להגיע רחוק יותר.

הפסיכולוג דייוויד מקללנד, שחקר מניעים אנושיים, הצביע על שלושה צרכים מרכזיים: הישג, השתייכות וכוח. הפוליטיקה מעניקה לשלושתם במה משותפת: אפשר להשיג, להשתייך ולהשפיע – והכול מול מצלמות

לוי אשכול נהג לומר: אני מתפשר ומתפשר ומתפשר – עד שאני משיג מה שאני רוצה.

אבל יש הבדל בין פשרה לבין ויתור על המצפן, והסכנה מתחילה כשהפוליטיקאי אומר לעצמו שכל ויתור הוא "זמני": היום נוותר כדי להישאר בקואליציה, מחר נשתוק כדי לא לפגוע במפלגה, מחרתיים נצביע בניגוד למה שהצהרנו אתמול.

כל הוויתורים נעשים מסיבה טובה, כמובן: כדי שבעתיד נוכל סוף סוף לבצע את מה שהבטחנו שלשום. ואז מגיע העתיד ומתברר שכל הוויתורים שרדו אך העקרונות פרשו.

בספרי "אהבה מחרוז ראשון" כתבתי: חֲתוּנָה מְאִיצָה חוֹלִי יָדוּעַ לְשִׁמְצָה: תָּרֶצֶת נְפוֹצָה. הדברים נכונים גם לגבי זוגיות עם העולם הפוליטי.

פוליטיקאי ראוי הוא מי שיודע להבדיל בין שינוי עמדה לשינוי עקרונות, בין פשרה לכניעה, בין נאמנות למפלגה לנאמנות למצפון. ובעיקר: מי שמבין כי הכיסא שעליו הוא יושב שייך לציבור.

מדוע פוליטיקאים ויושרה אינם חופפים

האם אפשר להיות פוליטיקאי מוצלח ולהישאר צח?

הציפייה לצחות מוחלטת אינה מציאותית. המציאות הפוליטית בנויה באופן שמכרסם ביושרה באופן שיטתי. כדי לשרוד במערכת פוליטית נדרשות לעיתים קרובות בריתות עם אנשים בלתי ראויים, הצבעות בעד חוקים פוגעניים ובליעת צפרדעים. בשלב מסוים מתרגלים לטעם. אחר כך מתחילים להזמין אותן כמנה עיקרית ומנסים לשכנע את הציבור שזה מעדן לאומי.

כדי לשרוד בפוליטיקה נדרשות לעיתים בריתות עם אנשים לא ראויים, הצבעות לחוקים פוגעניים ובליעת צפרדעים. בשלב מסוים מתרגלים לטעם. בהמשך מזמינים אותן כמנה עיקרית ומשכנעים את הציבור שזה מעדן

יש פוליטיקאים המבטיחים את השמיים, מתפשרים על הארץ ובסוף מסבירים מדוע נשארנו בלי כלום ולמה זה בדיוק מה שהציבור רצה מלכתחילה. זהו טריק קסמים פוליטי קלאסי: הקהל ראה ארנב נכנס לכובע, וכעת מוחא כפיים לכובע המרוקן כי ה"קוסם" מחייך בביטחון של אומן.

כי כך עובדת המלהיגוּת – הדמגוגיה הפוליטית: הפסד הופך ל"הישג חלקי", נסיגה ל"היערכות מחדש", הפרת הבטחה ל"התאמה למציאות". תחשבו על פוליטיקה כעל מכבסה: מכניסים פנימה מילה מלוכלכת והיא יוצאת נקייה וריחנית.

יושרה דורשת עקביות ועקרונות קשיחים. פוליטיקה דורשת גמישות מחשבתית ברמה שלוליינים בקרקס היו מתקנאים בה. כשהמטרה העליונה הופכת ל"הישרדות בכל מחיר" או ל"ניצחון בבחירות הבאות" – היושרה נכנסת לנבצרות.

האם הטובים פונים לפוליטיקה?

התשובה המצערת היא: לא לעיתים קרובות. אנשים מוכשרים, ישרים, בעלי קריירה מצליחה במגזר הפרטי או הציבורי שואלים את עצמם: למה לי לספוג השמצות, לקרוא משפטים שלי מפורקים ברשתות החברתיות, לגרור את משפחתי אל אור הזרקורים, לעבוד כמעט ללא הפסקה ולהרוויח פחות ממנכ"ל בחברה פרטית?

כך עובדת המלהיגוּת – הדמגוגיה הפוליטית: הפסד הופך ל"הישג חלקי", נסיגה ל"היערכות מחדש", הפרת הבטחה ל"התאמה למציאות". תחשבו על פוליטיקה כעל מכבסה: מכניסים מילה מלוכלכת והיא יוצאת נקייה וריחנית

התוצאה: המערכת הפוליטית מסננת תכופות את האנשים המוכשרים והישרים, ומושכת אליה מי שמוכן לשלם את המחיר הנפשי והמוסרי הכבד הכרוך בהתבוססות בביצה.

זהו מעגל קסמים אכזרי: ככל שהפוליטיקה נעשית דוחה יותר, כך אנשים איכותיים יותר נמנעים ממנה. וככל שהם נמנעים ממנה, היא נעשית עוד יותר דוחה.

המשפט "כל הפוליטיקאים אותו דבר" בלתי הוגן והוא עלול להיות נבואה שמגשימה את עצמה: אם משכנעים אנשים טובים שפוליטיקה היא מקצוע לאנשים חסרי חוליות, אין להתפלא אם הם יחפשו מקצוע אחר.

כמה כללי יסוד לפוליטיקאי אחראי

אין נוסחה בדוקה שמאפשרת להיות נקי לחלוטין בעולם הפוליטי, אבל יש כמה כללים שעשויים לסייע:

לקבוע מראש קווים אדומים.

לקרב גם אנשים שמסוגלים לזהות טעויות ולהצביע עליהן.

לזכור שהמפלגה היא כלי, לא דת, ושראש המפלגה הוא שליח, לא בעלים.

לא להתרגל לשקר קטן בשם מטרה גדולה. השקר הקטן אינו נשאר קטן ויש לו נטייה לגייס לעצמו קרובי משפחה. מארק טוויין הבריק כדרכו: "האמת היא דבר יקר ביותר. אז בואו נשתדל לחסוך ממנה".

ובכל זאת, לתוך המערכת הפוליטית נכנסים גם אנשים שמצליחים לשמור על העקרונות שאיתם נכנסו, שמסוגלים לומר: עד כאן.

כמה כללים שעשויים לסייע להישאר נקי בפוליטיקה: לקבוע מראש קווים אדומים. לקרב גם אנשים שמסוגלים לזהות טעויות ולהצביע עליהן. לזכור שהמפלגה היא כלי, לא דת, ושראש המפלגה הוא שליח, לא בעלים

אומרים שההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי הוא שהמדינאי חושב על הדור הבא והפוליטיקאי – על הבחירות הבאות. אנחנו זקוקים למדינאים.

עו"ד בני דון-יחייא הוא מבכירי עורכי הדין בתחום הירושה והמשפחה. כתב 19 ספרים.