סיפור לשבת כשחשמל זורם בכפות ידיך

הסיפור שאספר כאן קרה בימים הרחוקים ההם, כשעדיין לא הושתל בגופי קוצב.

זו עובדה שחשוב לציין אותה, כי כיום מושתל בחזה שלי קוצב מסוג דפיברילטור, ואסור לי להתקרב אל כל מיני דברים חשמליים שמייצרים סביבם שדה אלקטרומגנטי, דברים שפעם היו ההמשך הטבעי של הידיים שלי והיו חלק ממני: מקדחה חשמלית, דיסק חיתוך וליטוש, והגרוע מכול – אסור לי להפעיל מכשיר ריתוך ואסור לי לרתך חלקי מתכת אחד לשני, כי רתכת יוצרת קשת חשמלית שתפעיל את הקוצב שלי.

אם אתם רוצים להבין מה משמעות "תפעיל את הקוצב שלי", תיזכרו בסצנה בסרטי קולנוע או בסדרות טלוויזיה שבה מובהל מישהו לחדר המיון ושם צועקים: "אין לו דופק, אין לו נשימה, שמישהו יביא דפיברילטור".

כיום מושתל בחזה שלי קוצב דפיברילטור, ואסור לי להתקרב למיני דברים חשמליים שמייצרים סביבם שדה אלקטרומגנטי, ואשר פעם היו המשך טבעי של ידיי: מקדחה חשמלית, דיסק חיתוך וליטוש ומכשיר ריתוך

ואז חושפים את חזהו של המנוח-הזמני ומישהו אוחז בשתי כפות המחוברות בחוט מסולסל אל מכשיר חשמלי גדול והוא צועק: "CLEAR, CLEAR" שמשמעו: "תפנו את המקום ואל תיגעו בגוף כי אני הולך לחשמל לו את הצורה".

ואז הרופא או הפרמדיק בסרט או בסדרה מניח את שתי הכפות על חזה המנוח-הזמני ונותן לו מכת חשמל הגונה – "זֶץ" ביידיש – וכל גופו של המנוח-הזמני קופץ ומיטלטל, וליבו חוזר לפעום, ומרגע זה הוא כבר אינו מנוח אלא איש חי לכל דבר שצריך להצדיק את המשכורת שמשלמים לו עבור המשחק בסרט הזה או בסדרה.

ואם במקרה היה לו ריב או ויכוח עם הבמאי או המפיק של הסדרה, הזץ החשמלי לא עוזר והוא נשאר על תקן מנוח ותפקידו בסדרה נגמר.

ככה זה.

אז זה מה שיש לי בחזה: מכשיר דומה, בקטן, שייתן לי זץ חשמלי על דעת עצמו, ברגע שהוא יקבל איתות ממקום כלשהו שאומר שכרגע מתאים לעשות את זה.

האיתות אמור להיות אי-סדירות חשמלית בקצב הלב, אבל גם שדה אלקטרומגנטי קרוב או קשת חשמלית ממכשיר ריתוך יעשו את זה.

גם לעמוד ליד מכסה מנוע פתוח של מכונית שמנועה פועל אסור לי, גם כשזה מנוע בנזין, כי המנוע המסתובב של המכונית מייצר גם הוא שדה אלקטרומגנטי.

למעשה, המקום הכי בטוח עבורי שמוגן מסיכונים כאלה הוא חיים במערה ובישול על מדורה, וגם זה בתנאי שאין סופת רעמים וברקים בחוץ, כי לך דע לאן הברק הולך.

אז האירוע שעליו אני מספר כאן קרה כשעדיין לא היה לי קוצב.

*  *  *

יצאתי בשעת ערב כדרכי מעת לעת להליכה סביב היישוב, עולץ ושמח. הסיבה שאני שמח בשעת ההליכה היא שאני יודע שכל צעד מקרב אותי חזרה אל הבית, ואל סופה של ההליכה המשעממת הזו – שהרי אין דבר שמשמח אותי יותר מהידיעה שהגעתי הביתה ויש בפניי 23 שעות עד שיתחיל השעמום הבא.

יצאתי בשעת ערב כדרכי מעת לעת להליכה סביב היישוב, עולץ ושמח. הסיבה שאני שמח בשעת ההליכה היא שאני יודע שכל צעד מקרב אותי חזרה אל הבית, ואל סופה של ההליכה המשעממת הזו

אבל כולם אומרים שהליכה זה דבר בריא, אז מי אני שאתווכח על כך?

בקטע מסוים הגיעה מולי מכונית וירדתי לשולי העפר, מבלי שנתתי לבי לכך שהשוליים משובשים. למדתי את זה ברגע שרגלי נכנסה לבור קטן ונפלתי אפיים ארצה, נפילה חזיתית כשיד שמאל שלי מושטת קדימה לבלום את עוצמת המכה.

זה עבד יפה – המכה נחלשה והרגשתי את עצם הזרוע יוצאת ממקומה במפרק הכתף תוך השמעת קול "קנאק" אלגנטי ואז התגלגלתי בעפר.

בלי לחשוב הרבה, תפסתי את יד שמאל בעזרת יד ימין, ונתתי משיכה עזה. יד שמאל חזרה למקומה, ואני שכבתי על הקרקע חבול אבל מלא גאווה: הרגשתי כמו החבר'ה הללו המתגוררים בהרים בארצות הברית, ה"הילביליס". הללו עוקרים לעצמם את השן הכואבת עם פלאייר במו ידיהם, ולא מטריחים עצמם לרופא השיניים הקרוב, חמש מאות קילומטר משם.

"וואללה, גם אני מהקשוחים", חשבתי בשביעות רצון כשאני שוכב על הגב ומביט בשמיים זרועי הכוכבים, וקמתי להמשיך בהליכה.

כשאתה באמצע אימון גופני, הגוף שלך מוצף אנדורפינים ואינך חש כאב. כך שהמשכתי בדרכי שמח וטוב לב, כי כזכור לכם – עם כל צעד שאתה עושה בהליכה כזו הבית מתקרב.

כשהגעתי הביתה ירדתי לשכיבות סמיכה – אז השמעתי את הצרחה הראשונה.

הייתי מספר לכם בדיוק איזה תוכניות שידרו באותו לילה בטלוויזיה, אם הכאב היה מאפשר לי לזכור משהו. היד השמאלית שלי קפאה במקומה, וכל תזוזה של הגוף לכיוון כלשהו, הייתה מלווה באנקות קשות ומחרישות אוזן. בבוקר הביט בי השכן במבט מעריץ ומלא קנאה. הוא פירש לא נכון את האנקות שנאנקתי בלילה.

שכבתי על הקרקע חבול אך מלא גאווה: הרגשתי כמו החבר'ה המתגוררים בהרים בארה"ב, העוקרים לעצמם שן כואבת עם פלאייר במו ידיהם, ולא מטריחים עצמם לרופא השיניים הקרוב, חמש מאות קילומטר משם

*  *  *

אחרי חמישה לילות בלי שינה, חשבתי שאולי חניה צודקת וכדאי שרופא יציץ בכתף. הרופא שלח אותי לצילום, אחר כך רשם לי תור לאולטרה סאונד, אחר כך רשם לי הפניה לפיזיותרפיה, ולבסוף רשם לי כדורים חזקים נגד כאב בכמות כזו, שלמוחרת עלתה המניה של "טבע" בבורסה בחצי אחוז.

הכדורים היו יפהפיים. בצבע ירקרק-פסטל ובצורה שמזכירה לב. הם עשו הכול חוץ מאשר להעביר את הכאב.

אז הלכתי לפיזיותרפיסטית, כמו שהרופא רשם לי.

הפיזיותרפיסטית הייתה צעירה ונחמדה. היא אמרה לי להסיר את החולצה, והחלה להניע את היד שלי למקומות שבהם הכאב היה הכי גדול. העיניים שלי דמעו, אבל זה לא היה בגלל הכאב. זה היה בגלל שהיא נגעה בי במקומות שאשה כבר מזמן לא נגעה בהם. הדמעות בעיניים היו מזיכרונות ונוסטלגיה.

שקלתי את האפשרות שבגמר הטיפול אוציא ממקומה גם את הזרוע השנייה.

גם הפיזיותרפיסטית, כמו הכדורים, נתנה לי הרגשה של התייחסות לכאב, וכמו הכדורים, גם היא לא העבירה אותו. אבל היא אמרה לי שיהיה בסדר – תוך חודשיים הכאב יעבור.

ואז היא חיברה לכתף שלי שתי אלקטרודות גדולות, אחת מלפנים ואחת מאחור. היא חיברה את האלקטרודות לקופסה גדולה ומלאה כפתורים, שהייתה מחוברת לשקע בקיר, והזיזה את מתג ההפעלה.

חברים, אני יודע בוודאות שיש מדינות שהוציאו מחוץ לחוק את הכיסא החשמלי. כשהפיזיותרפיסטית הרימה את מתג ההפעלה אפילו הבנתי למה. תמיד חשבתי שגם בישראל המצב דומה. היום אני יודע שאנחנו עדיין לא שם.

אחרי שתי דקות רציתי להגיד לפיזיותרפיסטית שבמחשבה שנייה אני מעדיף זריקת רעל או המתה בגז, אבל לא הייתה לי שליטה על מערכת העצבים ולא יכולתי להוציא מילה. הוצאתי עשן מהאוזניים ורעדתי.

הרגשתי שכל השערות שיש לי בגוף סומרות – חוץ מהראש. אבל זה משום שהראש הוא המקום היחיד בגוף שאין לי בו שערות.

הרופא שלח אותי לצילום, לאולטרה סאונד, לפיזיותרפיה, ולבסוף רשם לי כדורים חזקים נגד כאב. הכדורים היו יפהפיים. בצבע ירקרק-פסטל ובצורה שמזכירה לב. הם עשו הכול חוץ מאשר להעביר את הכאב

ולמה נזכרתי בזה?

כי לאחרונה פרצו לי כאבי סיאטיקה קשים. העצב הסיאטי הוא העצב הגבי-רגלי, והכאבים בלתי נסבלים. אז הבן שלי, שהוא הידרותרפיסט, אמר: "אני יכול להשיג לך בדיוק את הדבר המתאים לזה", ותוך עשרים וארבע שעות הוא הופיע בביתי עם קופסה מלאה כפתורים, עם כבל שמתחבר לחשמל, ועם שתי אלקטרודות יוצאות ממנה.

"אין מצב", אמרתי כשראיתי את הקופסה. "תודה לאל, בגלל הקוצב אסור לי להתקרב למכשיר הזה. חוץ מזה, אם אני מתנגד היום להוצאה להורג בכיסא חשמלי – קופסה כזו היא בדיוק מה שגרם לזה".

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.