משכם לגבעה - אנטומיה של התפרקות לאומית

במשך קרוב לארבעה עשורים, כדיפלומט וכשגריר בשירות החוץ הישראלי, הקדשתי את חיי לייצוגה של ישראל בעולם. בארצות שבהן שירתתי שאפתי לבנות גשרים, ליצור בריתות ולספר את סיפורה הייחודי של ישראל.

אולם כיום, כשאני מנתח את המציאות הישראלית של 2026, ברור לי שמרכז הכובד השתנה לחלוטין. האתגר האסטרטגי העמוק ביותר של ישראל כבר אינו שוכן רק מעבר לגבול; הוא ניצב עמוק בתוך הבית.

מתוך הכרה בכך שהחזית המרכזית עברה פנימה, ביקשתי למצוא מסגרת מושגית חדשה שתסייע לנתח את המצב. שיחה על המציאות הישראלית במסגרת מפגש חברתי, הציפה במלוא עוזה את ממדי השבר המערכתי שאנו חווים: שחיקת הממלכתיות, ההתכנסות השבטית וקריסת האמון במוסדות השלטון.

שיחה על המציאות הישראלית במסגרת מפגש חברתי, הציפה במלוא עוזה את ממדי השבר המערכתי שאנו חווים: שחיקת הממלכתיות, ההתכנסות השבטית וקריסת האמון במוסדות השלטון

דיון זה שימש עבורי כזרז מחשבתי שהוביל אותי אל הניתוח של הרצף המקראי בספרי יהושע, שופטים ושמואל, כמפתח להבנת האתגר הניצב כיום בפני החברה בישראל.

הקריאה בספרים אלו אינה מגלה תוכנית פעולה פוליטית לישראל למאה ה-21, אלא משמשת כארכיון מדיני המדגים תהליך פוליטי אוניברסלי: בנייתו של סדר משותף, התפוררותו למוקדי כוח שבטיים, והניסיון להשיב סמכות ומשילות.

קריאה ברצף זה מאפשרת לבחון כיצד קולקטיב לאומי מידרדר ממשילות מעצבת לביזור ולאובדן מרכז, ומשם לכמיהה מסוכנת לדמות סמכותנית. הרצף התנ"כי מציב בפנינו תמרור אזהרה אסטרטגי התקף גם לימינו: מה יעלה בגורלה של מדינה שבה האיום החיצוני נותר קיומי, בעוד יכולתה לפעול כקהילה פוליטית אחת הולכת וקורסת?

ספר יהושע הוא ספר על תכלית משותפת. העם חוצה את הירדן ופועל תחת פיקודו של יהושע כדי להפוך מאוסף שבטים לישות פוליטית. חרף קיומם של אינטרסים שבטיים, מתקיים עיקרון מארגן: משימה משותפת, והכרה שביטחונו של שבט אחד תלוי בגורל האחרים. יהושע אינו עוסק רק בכיבוש, אלא גם בהפיכת מרחב לטריטוריה פוליטית – יצירת מסגרת – והפיכת הישגים צבאיים לסדר בר-קיימא.

גם מדינת ישראל נבנתה מתוך תכלית משותפת. החברה הישראלית מעולם לא הייתה הומוגנית, והייתה נגועה במחלוקות עמוקות בין ימין לשמאל, חילונים ודתיים, ומרכז ופריפריה. ואף על פי כן, התקיימה תשתית רחבה של ממלכתיות ואחריות הדדית, מתוך הכרה כי מעל למחלוקת ניצבת מסגרת מדינתית משותפת.

ספר יהושע הוא ספר על תכלית משותפת. העם חוצה את הירדן ופועל תחת פיקודו של יהושע כדי להפוך מאוסף שבטים לישות פוליטית. חרף קיומם של אינטרסים שבטיים, מתקיים עיקרון מארגן

ספר שופטים מציג את שחיקתו של מודל זה. היעד המשותף מתעמעם, המסגרת נחלשת, והמערכת הופכת לתגובתית. המנהיגים אינם מעצבים את המציאות לאורך זמן אלא מופיעים ומגיבים אד הוק בתגובה למשברים. שופטים כגדעון, יפתח או שמשון מפגינים לעיתים יכולת טקטית מרשימה, אך נכשלים בהמרתה לארכיטקטורה אסטרטגית יציבה. בהיעדר שלטון לגיטימי, הנאמנות השבטית דוחקת בהדרגה את המחויבות לכלל.

סדקים אלו בסולידריות נחשפים בבירור בשירת דבורה (שופטים ה'). בעוד שזבולון ונפתלי "חרף נפשו למות", שבטים אחרים נמנעים מלהתייצב: ראובן בין העדרים, ודן באוניותיו.

השירה, מעבר להיותה שיר ניצחון, מהווה כתב אישום וחשבון נפש לאומי: ההתפוררות מתחילה כאשר השבטים מסרבים להילחם זה למען זה, ומסתיימת כאשר הם נלחמים זה בזה.

תהליך זה מגיע לשיאו המחריד בפרשת פילגש בגבעה החותמת את הספר. פשע מקומי מתלקח, עקב סולידריות שבטית עיוורת, למלחמת אחים המכחידה כמעט כליל את שבט בנימין. ההתפרקות המוסדית הופכת להתאבדות לאומית. את הפסוק "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", אפשר לקרוא כתיאור חריף של משבר משילות.

בהיעדר סמכות משותפת, גם כוח צבאי אינו יכול להחליף מסגרת פוליטית מתפקדת. הלקח משופטים חד-משמעי: עוצמה צבאית רבה ככל שתהיה, אינה יכולה לחפות על קריסתה של מסגרת פוליטית המבוססת על אחריות הדדית.

ספר שופטים מציג את שחיקתו של מודל זה. היעד המשותף מתעמעם, המסגרת נחלשת, והמערכת הופכת לתגובתית. המנהיגים אינם מעצבים את המציאות לאורך זמן אלא מופיעים ומגיבים אד-הוק בתגובה למשברים

מכאן ההקבלה לישראל בת-זמננו, והיא מטרידה. ישראל מחזיקה בעוצמה צבאית וטכנולוגית חריגה, אך עוצמה אינה תחליף לאסטרטגיה ואינה בת-קיימא ללא לכידות פנימית. הוויכוח הישראלי גלש משאלות של מדיניות לעבר ערעור על עצם כללי המשחק: הפרדת רשויות, סמכות הרשות השופטת, השירות בצה"ל ולגיטימיות מוסדות המדינה, כמו גם האמון בהם.

שבטיות פוליטית מתחילה כאשר ניצחון ה"בייס" הופך חשוב מתפקודה של המדינה, כאשר מוסדות ממלכתיים נתפסים כשייכים ל"אנחנו" או ל"הם", כאשר סוגיות של נשיאה בנטל השירות הצבאי הופכות מסלע מחלוקת לסממן של התבדלות מגזרית. הפיצול אינו רק חברתי אלא מהווה פגיעה אנושה ביכולתה של המדינה להפעיל כוח צבאי לאורך זמן.

אך המקרא אינו נעצר שם, אלא נמשך אל תוך ספר שמואל למשבר הסדר הקיים. בקשת העם – "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" – משקפת כמיהה ליציבות ולמשילות לאחר כישלון המוסדות הקיימים (בניו המושחתים של שמואל – "ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו משפט").

זהו לקח אוניברסלי: קריסת האמון במוסדות ציבוריים מכשירה את הקרקע לוויתור על מנגנוני בקרה בתמורה להבטחת "משילות". אלא ששמואל מציב אזהרה נגדית ומתאר שלטון סמכותני שיפקיע משאבים וחירויות. כאשר הציבור מאבד אמון במערכת המבוזרת, מתעורר הפיתוי להחליף מוסדות חלשים במנהיג חזק נטול רסן.

ההקבלה לישראל של היום מטרידה. ישראל מחזיקה בעוצמה צבאית וטכנולוגית חריגה, אך עוצמה אינה תחליף לאסטרטגיה ולא תחזיק ללא לכידות פנימית. הוויכוח הישראלי גלש משאלות מדיניות לערעור על כללי המשחק

על רקע ואקום פוליטי-חברתי עמוק זה, מעניין לבחון רעיונות עכשוויים דוגמת "תוכנית ההכרעה" (המזוהה עם בצלאל סמוטריץ' מ-2017). חשיבותה לדיון כאן אינה רק בפרטיה, אלא בעצם השימוש במושג "הכרעה". התוכנית קוראת לנטוש את פרדיגמת "ניהול הסכסוך" ולעצב מציאות ללא מדינה פלסטינית. מבחינה אסטרטגית, עלינו לשאול: מהי אותה "הכרעה"?

הכרעה צבאית שוללת את יכולת הלחימה של האויב. אולם, הכרעה מדינית כמו שליטה טריטוריאלית, אין בה משום מענה לאתגרים דמוגרפיים, כלכליים, משפטיים ובינלאומיים ל"יום שאחרי" ובכך היא הופכת למבוי סתום. כאן טמון הפרדוקס: חתירה ל"הכרעה חיצונית" נוסח יהושע, תוך הישענות על חברה משוסעת שאינה מסכימה על חזון עתידה, תשיג את התוצאה ההפוכה.

במקום להיחלץ ממעגל הלחימה, ישראל עלולה להיכלא במציאות של תגובתיות כרונית כבספר שופטים. מצב זה יחריף את התסכול הציבורי מחוסר המשילות וידחוף את המערכת ל"תרחיש שמואל": תנועה מוואקום מוסדי לכמיהה מסוכנת לריכוז סמכויות אוטוקרטי בניסיון להשיב את הסדר בכוח.

אירועי ה-7 באוקטובר המחישו מעל לכל ספק את מוחשיותם של איומי החוץ. מדינה שאינה מגנה על גבולותיה לא תשרוד. אך מנגד, עוצמה צבאית תלויה לחלוטין בחוסן חברתי ובהסכמה קשיחה על כללי המשחק. ביטחון לאומי פירושו ההבנה שניצחון בקלפי אינו שטר בעלות, הפסד אינו חורבן המדינה, ומחלוקת עזה אינה הופכת יריב פוליטי לאויב. השאלה אינה רק כיצד ננצח בקרב, אלא אילו אזרחים ייצאו אליו יחד, ומה תהיה התכלית שלשמה אנו נלחמים.

הפתרון, לפיכך, אינו כמיהה ל"יהושע" מודרני או ל"מלך" אוטוקרטי. חיפוש אחר מושיע הוא קריאה שגויה של המציאות. האתגר הוא שיקום המסגרת הממלכתית, כזו המאפשרת ניהול מחלוקות עזות תחת כללי משחק לגיטימיים ומוסכמים, תוך שמירה על עצמאות המוסדות.

התשובה מונחת במהלך המקראי עצמו: ספר יהושע מדגים כיצד תכלית משותפת בונה ריבונות; ספר שופטים מתריע כיצד התבדלות שבטית מפרקת אותה; וספר שמואל מזהיר מפני הפיתוי המסוכן של אוטוקרטיה פופוליסטית כתרופה לכאוס.

התשובה במהלך המקראי: ספר יהושע מדגים כיצד תכלית משותפת בונה ריבונות; שופטים מתריע מפני התבדלות שבטית שתפרק אותה; וספר שמואל מזהיר מפני הפיתוי המסוכן של אוטוקרטיה פופוליסטית כתרופה לכאוס

בין "איש הישר בעיניו יעשה" לאזהרת שמואל מפני העריץ ("את בניכם ייקח") נמתח האתגר האסטרטגי של ישראל: איננו צריכים לבחור בין אנרכיה לסמכותנות, אלא לחזק את הממלכתיות – מוסדות איתנים, משילות אפקטיבית, ולכידות שאינה מוחקת זהויות. האזהרה מהגבעה כבר נכתבה.

את הפרק הבא, שבו עוצמה צבאית משרתת מדיניות יציבה, מחלוקת נותרת בגדר יריבות פוליטית, והממלכתיות מתגברת על השבטיות, נצטרך לכתוב בעצמנו, בתקווה לאחר הבחירות באוקטובר 2026.

השגריר בדימוס אילן מור שרת במיגוון תפקידים במשרד החוץ, כולל בתפקיד של שגריר בהונגריה ובקרואטיה, וכיהן כציר המדיני בשגרירויות ישראל בבייג'ינג ובברלין.