קשת אחים הסופרת שהסתגרה בביתה עם בתה - פרשת כי תבוא

בס"ד

באחד מימי ההולדת של שנות השלושים קנו לי חברים לקורס מ"פים מעין ספר ובו מפה אסטרולוגית שמתאימה למועד הלידה. "הכוכב שבך". די מפתיע, בהתחשב בעובדה שהם היו חבורת גברים מחוספסים ושאף פעם לא דיברנו על מזלות ולכן גם לא הייתה בספר שעת לידה כי מי בכלל ידע אותה.

אחד המשפטים בספר פסק כי בתור בת מזל גדי טמונה בי תודעת זמן היסטורית עמוקה לצד זיהוי תהליכי הווה והבנה שזמננו סופי ותחום. בטח אפשר להגיד את זה על עוד אנשים, אבל אני הרגשתי כאילו מישהו זיהה עבורי אמת מדויקת.

תמיד ייחסתי את תודעת העבר לחיבור החזק לסבא וסבתא, להיותי דור שלישי,  ולהרגשה שברכת החיים יכולה להפוך ברגע לקללה. אבל ה-7 באוקטובר חיזק בתוכי מאוד את מה שזיהו אז בספר. צריך להשאיר משהו לדורות הבאים, ובמיוחד לילדים.

אחד המשפטים בספר פסק כי בתור בת מזל גדי טמונה בי תודעת זמן היסטורית עמוקה לצד זיהוי תהליכי הווה והבנה שזמננו סופי ותחום. הרגשתי כאילו מישהו זיהה עבורי אמת מדויקת

התחלתי במתן עצות פרקטיות כאילו באופן אקראי למקרי חירום (אימא, זה אף פעם לא יקרה!) ובתוך הכתיבה טמנתי רמזים. פעם פסענו ברחוב ולידנו חלף מישהו שידיו בכיסים ונראה כקפיץ דרוך שעלול להשתחרר ברגע. באגביות הפטרתי "אם מישהו נראה מפחיד ולא נעים, לא מסתכלים לו בעיניים, רק מרפרפים אבל נשארים ערניים". כן, כן. ה-7.10.

דבורה בארון הייתה "מהאותות הראשונים למהפכה הגדולה בחיי האומה – הצטרפות סופרת עברית" כתבו בהספד ב"דבר" עם היוודע מותה לפני 70 שנה. אלא שלא סתם כבשה מקום בכורה. עם שפה נדירה משלה היא החייתה את עולמות העבר של ליטא שבהם חייתה. כתבה באיפוק ודיוק ופיתלה עלילות שהוליכו אותך כמו מעצמן.

אלא שלצד היצירה הגדולה התחוללה דרמה עצומה. 33 שנה כפתה על עצמה הסופרת לשכב במיטתה ולצידה שהתה גם בתה ציפורה. נפש עדינה ושברירית שהפכה צל עמום.

"בָּר֧וּךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֛" (דברים כח,ד), מונה משה באוזני העם את ברכת פרי הבטן כאחת מהברכות שתשרינה על העם אם ילך בדרכי השם וישמור את בריתו. משה עצמו, שכל חומש דברים הוא למעשה נאום הפרידה שלו מהעם בטרם ייכנסו לארץ המובטחת בלעדיו, מצייד גם הוא כאב את ילדיו בשלל עצות ומתרה באוזני העם שאם יפר את הברית, תהפוך הברכה לקללה, ושורת חזיונות אימה מתארים איך יתכלה הילד בידי הוריו.

אלא שלצד היצירה הגדולה של דבורה בארון התחוללה דרמה עצומה. 33 שנה כפתה על עצמה הסופרת לשכב במיטתה ולצידה שהתה גם בתה ציפורה. נפש עדינה ושברירית שהפכה צל עמום

דבורה בארון אהבה את בתה אהבה עזה וקרובה, אבל אולי הפכה ברכת ההגנה לקללה חונקת? פרופ' עמיה ליבליך סברה ש"שיגעון בשניים", סימביוזה טוטאלית, התרחשה ביניהן.

הפרי ממשיך את העץ, אבל הוא נפרד ממנו. אנחנו רוצים שהילדים יהיו המשך שלנו, אבל לא העתק. שיישאו משהו מאיתנו, אבל לא שיישאו אותנו. שיישארו קרובים, אבל גם שילכו רחוק. כשיצעדו בשבוע הבא ילדינו הקטנים והגדולים למסגרות החינוך, הלוואי שנדע לתמוך בהם בדרך שהם נזקקים לה.

סיפור השבוע – ציפורה ואמה דבורה בארון, הסופרת העברית הראשונה

היו באים אל הבית שועי עולם. נחום גוטמן, אשר ברש. היו מתיישבים אל מיטתה ומספרים מהמתרחש מחוץ לכותלי החדר. הייתה מרימה קצת את הכריות, מתפיחה שיתמכו בגבה, ומביטה בהם זקופה.

לפעמים היו מדברים והייתה מנידה בראשה, אבל מריבות המפלגות וענייני הפוליטיקה לא עניינו אותה כמו שלא עניין אותה כשסיפר בהם בעלה יוסף אהרונוביץ שעמד בראשות "הפועל הצעיר".

אז הייתה מפליגה בדמיונה לבית אבא, הרב, שם ישבה על האצטבה כשמולו עלו ובאו הזוגות שנישואיהם נקרעו: עקרות שבעליהן מאסו בהן והגיעו לגרשן בתום עשר שנות ציפייה, נשים בוגרות שבתנועת ידן העניינית, הבלבוסטית, היה אבא אומר, ניכר כל הטוב שידעו להפיק, אבל הבעל ביקש לו ריבה צעירה. גם עלמות צעירות שתאוות הגבר לא הניחה להן לפרוץ את גבול הבית באו לאבא שהיה מייעץ ומציע ולעיתים כשכלו כל הקיצין, היה מנסר ביניהם גט.

דבורה בארון אהבה את בתה ציפורה אהבה עזה וקרובה, אבל אולי הפכה ברכת ההגנה לקללה חונקת? פרופ' עמיה ליבליך סברה ש"שיגעון בשניים", סימביוזה טוטאלית, התרחשה ביניהן

הייתה מביטה בהם ולעצמה חושבת כמה מיותר העול הזה שנשים מעמיסות על כתפיהן כשהן בוחרות להינשא, ותחתיו הן כורעות מחויבות כל חייהן ואילו הבעלים שומטים מעליהם את העול כשרק יחפצו. לכן גם ביטלה אחרי חמש שנות אירוסין את נישואיה כי לא הצליחה להביא עצמה לצעד האחרון.

רק אחרי שעלתה לארץ והחשש שתחמיץ את האימהות דחק אותה, רק אז נישאה לאהרונוביץ המבוגר, עורך "הפועל הצעיר", שישב לצידה בחדר והזכיר לה את אביה. פרי בטן. להיות אימא. ציפורה. ציפורה שלה. כשנולדה עוד לא ידעה מה פשר ההתעלפויות האלה וחרדה בכל פעם שהיא עומדת למות וסירבה לעוזבה ולו לרגע.

כשהוגלו למצרים בהוראת הפחה בגלל עסקנותו הציונית של בעלה, התמסרה כל כולה לגידול הילדה ולא הרשתה לקחתה לגן הפעוטות. "לא תלך הילדה לעולם לבית הספר?" זעם בעלה. אך היא התעקשה. מחלת הנפילה, אפילפסיה, קבע הרופא. מי עוד ידע לתת לה את מנת האשלגן ברומיד שרשם הרופא להרגיע פרכוסיה ומי עוד ילטף ראשה שהיה סחרחר עליה מהתרופה כשהתנודדה בין החדרים? "היא יכולה ליפול ולהיפצע", אמרה, וגם לבוא בחברת ילדים אחרים לא הרשתה והקטנה שזוהרה הועם כבר מעצמה חדלה לבקש לצאת.

"גם אני חולה", פסקה כששבו ארצה. והוא סירב להבין "חולה במה?" אבל מול נחרצותה לא יכול היה לעשות דבר. אולי גם חשב שאשתו מתאבלת בחדריה על מות אחיה הגדול בנימין, שתמיד הרגיש אותה מודדת אותו למולו בכל מעשה ואמירה ותמיד נטתה הכף לטובת האח האהוב.

היא התמסרה כולה לגידול הילדה ולא הרשתה לקחתה לגן הפעוטות. "לא תלך הילדה לעולם לבית הספר?" זעם בעלה. אך היא התעקשה. מי עוד ידע לתת לה את מנת האשלגן ברומיד שרשם הרופא להרגיע פרכוסיה

כשמת אהרונוביץ פסק מלהטריד אותה שתצא והיא נשארה ולא יצאה ממיטתה. מעגל מעריציה רק גדל. כשלא באו לבקרה ולהתפעל מבהירות מחשבתה, התפנתה לכתיבה ביתר שאת. בסיפוריה ליקטה מאירועי האמת ששמעה בילדותה ושילבה ציטוטי גמרא שאביה טרח שתלמד כי האמין בשכלה.

"אני זכוכית נגטיבית", אמרה על כתיבתה שנים לפני ליוסף חיים ברנר ששיבח אותה על סיפוריה, "נשארתי רק אני יחידה, לאחר שאבד העצם המצולם". לעולם העבר גם ביקשה להכניס את ציפורה והייתה מקריאה לה מסיפוריה, מעניקה לה במקורה כל מה שידעה, הרי בגרה והפכה נערה חכמה כל כך.

אבל כנפי הציפור נשמטו והשתתקו, וכשהעזה להישמע דיברה רק בגוף שלישי, כופפת עצמה למול האחר. אפרוריותה כאבה לדבורה. מול מחלצותיה הצבעוניות שלה ושיערה השחור הסרוק היטב, נתמעטה הנערה עוד יותר.

פעם אחת חלפה בראשה של דבורה המחשבה שאולי עשתה לה עוול איום, קללה איומה קיללה אותה כשכפתה עליה להישאר בבית. "ציפורה" קראה. "ציפורה!" ומייד קרבה הנערה. צעדיה כמעט לא נשמעו. הטתה את ראשה מבקשת לשאול מה תרצי ומילה לא הוציאה. ציפור פצועה מונחת.

אחזה דבורה בידה וטלטלה אותה מעט כדי להחזיר בה חיים כשיפחה מחרידה בקעה מגרון הציפור כמו זעקת הבהמות שהובלו לבית המטבחיים. מייד שמטה את היד והפנתה ראשה מבתה, לא יכלה עוד לראות מה עוללה.

כנפי הציפור נשמטו והשתתקו, וכשהעזה להישמע דיברה רק בגוף שלישי, כופפת עצמה למול האחר. אפרוריותה כאבה לדבורה. מול מחלצותיה שלה הצבעוניות ושיערה השחור הסרוק היטב, נתמעטה הנערה עוד יותר

היא, היא עשתה לה זאת? היא שתמיד קראה בנימי נפש האנשים? לא יכלה לשאת את המחשבה ונטלה קולמוס והחלה כותבת. רק שם תמצא מנוחה. רק שם תוכל לשנות את גורל הבת.

15 שנה לאחר מות אמה, נמצאה ציפורה מתה, בכוך שמעל דירתה. 

ציפורה אהרונוביץ, הבת של דבורה בארון (צילום: אתר האינטרנט של לקסיקון הספרות העברית החדשה, במסגרת רישיון שימוש הוגן.)

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)