שפת הכיבוש

ברגע מדהים אחד השבוע זכינו לראות את השפה העברית מתעקמת בתרגילי גמישות אולימפיים, בניסיון נואש להכניס היגיון במציאות שבינה לבין היגיון אין עוד דבר.

חבר הכנסת צבי סוכות הצטלם מנסה לנתץ אנדרטה בכפר מדמה שבשומרון, כשהוא מלווה בחיילים שעומדים שם, מאבטחים אותו ומביטים במחזה בשעמום.

בצבא הזדרזו לגנות את האירוע שהם אבטחו, וטענו שסוכות לא הודיע להם שבכוונתו לנתץ אנדרטה, אלא רק ביקש ליווי צבאי ל"סיור אנדרטאות". מעניין מה חשבו שם כשהוא גרר איתו פטיש.

בצבא הזדרזו לגנות את האירוע שהם אבטחו, וטענו שחבר הכנסת סוכות לא הודיע להם שבכוונתו לנתץ אנדרטה, אלא רק ביקש ליווי צבאי ל"סיור אנדרטאות". מעניין מה חשבו שם כשהוא גרר איתו פטיש

עשרות שנות כיבוש יצרו לנו עברית קרנפית חדשה. כמו האנגלית התאגידית, מטרתה של השפה הזו אינה לתאר את המציאות אלא להסתיר אותה. ראו, למשל, את הסערה הצפויה והמשונה שקמה כשמנסור עבאס אמר את המילים "מדינה פלסטינית". יו"ר ישר, גדי איזנקוט, מיהר להבהיר ש"בממשלה שנקים לא תקום מדינה פלסטינית". בנימין נתניהו הודיע שמדינה פלסטינית לא תקום, כל עוד הוא ראש הממשלה, ואמיר אוחנה טען כי רע"מ והדמוקרטים פועלים להקים "מדינת אויב הקרויה פלסטין".

ככה זה, עבאס, אנחנו מאוהבים בלקסיקון שלנו. מתנחל יכול להכות שיח' מבוגר ונכה במכות אלה בגבו, ולא תמצא אף אחד מהפוליטיקאים האלה פוצה פה, אבל רק תיגע להם במילים מסוימות וכבר נפלת לבור ג'ורה. אנחנו כל כך הרבה זמן עושים כיבוש וכל כך הרבה זמן משתדלים שלא לדעת מה אנחנו עושים בו, שאנחנו קנאים לשפה יותר משאנו קנאים למציאות.

כי במציאות, לשלוח עשרות גדודים לאבטח ארכיפלג של התנחלויות יהודיות בלב אנשים נטולי זכויות, זו סכנה גדולה פי מאתיים מהסכנה של מדינה פלסטינית מוסדרת, מוכרת על ידי העולם, שאיתה אפשר לשאת ולתת, לארגן הסדרי ביטחון ולסחור.

במציאות עצמה, לא יימאס לי להזכיר, הסידור המסוים הזה אפשר לארגון טרור קטן לפרוץ את הגבולות שלנו ב-7 באוקטובר, פשוט כי רוב הכוחות שלנו היו בגדה. אבל אנחנו לא עסוקים במציאות עצמה עוד. לא, אנחנו כבר מזמן בעולם הפנטזיה של השפה המתקרנפת.

ככה זה, עבאס, אנו מאוהבים בלקסיקון שלנו. מתנחל יכול להכות שיח' מבוגר ונכה במכות אלה בגבו, ולא תמצא איש מהפוליטיקאים האלה פוצה פה, אבל רק תיגע להם במילים מסוימות וכבר נפלת לבור ג'ורה

למתנחלים שנכנסים להכות פלסטינים בכפרם אנחנו קוראים "חיכוך". זה נשמע מקצועי, ניטרלי, ובעיקר אין סוכן לחיכוך הזה. פלסטינים ומתנחלים התחככו מאליהם, איכשהו תמיד בלב כפר פלסטיני, ומאליו כבר נוצר הניצוץ. לקבוצות מאורגנות של מתנחלים שנכנסים חמושים לכפר פלסטיני אנחנו קוראים "טיול". לא לשכוח להביא בנזין, גפרורים והרבה מצב רוח טוב.

את הלקסיקון קובעים המתנחלים, ולא לקח לו דקה כדי להפוך גם ללקסיקון הרשמי שבו משתמש הצבא, זה שמאפשר את כל הטיולים המתחככים הללו, וגם זה ש"מגנה" אותם ו"מזהיר" מתוצאותיהם, שני פעלים שעברו אינפלציה בידיו של דובר צה"ל, משום שהם מאפשרים לתאר את הצבא כפרשן צדדי, ולא הגורם מספר אחד שמאפשר את מסעות הטרור הללו, מחמש ומאבטח אותם.

לכן אולי גם אוהבים בצבא לדבר על "פשיעה לאומנית". אם פלסטיני ייכנס להתנחלות ויכה במוט ברזל אדם מבוגר ונכה, נדע לקרוא לטרור בשמו. אבל אלה יהודים שעושים זאת, שוב ושוב, ואם נדבר עליהם כטרוריסטים אולי ניאלץ גם לשאול שוב מדוע כדי לטפל בטרור פלסטיני אנחנו מונעים את זכויותיהם של מיליונים, מטילים כתרים וסגרים, נכנסים לאנשים בלילה הביתה, מקימים מחסומים ועוקרים עצים, ואילו טרור יהודי זוכה לאבטחה צמודה.

האנגלית, טען ג'ורג' אורוול, "הופכת מכוערת ולא-מדויקת משום שמחשבותינו טיפשיות, אבל רישולה של השפה שלנו מקל עלינו לחשוב מחשבות טיפשיות". בשפת הכיבוש, הרישול מכוון. הוא מאפשר לנו לא לחשוב על מה שבלתי נסבל לחשוב עליו. למשל: איך הקרבנו חטופים למוות, אונס ועינויים בשם "ניצחון מוחלט" שבסופו שוב חמאס מפריח עפיפוני תבערה לדרום.

למתנחלים שמכים פלסטינים בכפרם אנחנו קוראים "חיכוך". זה נשמע מקצועי, ניטרלי. לקבוצות מאורגנות של מתנחלים שנכנסים חמושים לכפר פלסטיני אנו קוראים "טיול". לא לשכוח להביא בנזין, גפרורים ומצב רוח טוב

או איך זה שאנחנו שולחים חיילים לבצע מאות ימי מילואים בשנה ועדיין מזהירים כל הזמן שהשטח או-טו-טו "מתלקח"? מילה יפה, מתלקח. מדהים איך שדברים תמיד קורים פה מעצמם.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם