החלטת בג"ץ מאתמול (ראשון) להוציא צו על תנאי וצו עשה בעתירת התושבים הפלסטינים מהכפר ג'אלוד, משקפת את נכונותם של השופטים לצעוד הכי רחוק שצעדו עד עתה נגד הטרור היהודי המשתולל בשטחים. גם מבחינה מעשית, וגם מבחינת הטרמינולוגיה שבה השופטים בחרו להשתמש.
ועדיין, השופטים נתקעו בביטויים כגון "פשיעה לאומנית מצד אזרחים ישראלים" שאת מבצעיה הם מכנים "פורעים" – כפי שעשו בשורת החלטות בשנים האחרונות. זה לא שהשופטים לא מכירים את המונח "מעשי טרור" ו"טרוריסטים". הם פשוט לא משתמשים במילים האלה כלפי יהודים.
על אף זאת, ההחלטה מהווה מעין קו פרשת מים. בית המשפט אומר לגורמי הרשות המבצעת – צה"ל, המשטרה והפרקליטות – עד כאן; לא ניתן עוד להעלים עין אל מול המחדלים ביחס למניעה ואכיפה של פשעי טרור יהודי.
ההחלטה מהווה מעין קו פרשת מים. בית המשפט אומר לגורמי הרשות המבצעת – צה"ל, המשטרה והפרקליטות – עד כאן; לא ניתן עוד להעלים עין אל מול המחדלים ביחס למניעה ואכיפה של פשעי טרור יהודי
צה"ל והמשטרה יכולים להמשיך להתקוטט ביניהם על מי מוטלת האחריות בשטח; הפרקליטות יכולה להמשיך לגמגם מול השופטים – אך בסופו של דבר, כשהנושא מוצף באופן כזה מול בית המשפט, לעיני העולם כולו, השופטים אינם יכולים להחריש. הימנעות מנקיטת פעולה תהיה כבר באחריותם.
העותרים הם בני משפחה פלסטינית מהכפר ג'אלוד, הסמוך לכפר קוסרה באזור שכם. שני הכפרים עלו לכותרות בשבועות האחרונים, נוכח השתלטות של חבורות טרוריסטים יהודים על בתי משפחות פלסטיניות, חסימת דרכי הגישה לכפר, ומאמצים כושלים של הצבא והמשטרה לתפוס את העבריינים. או שמא מאמצים על הנייר בלבד.
איש לא חלק על העובדות: כנופיית מתנחלים הקימה אוהל על אדמותיהם הפרטיות של הפלסטינים, פלשה לבתיהם, יידתה אבנים, פגעה ברכוש ובתשתיות, חתכה את קווי המים והציתה רכב השייך למשפחה. המתנחלים אף חסמו באבנים גדולות את דרכי הגישה לבית המשפחה.
צה"ל נכנס לאירוע כעבור שבועיים – החיילים "סילקו" את הפורעים מהבתים, אך במקום להשיב את הבתים למשפחות הפלסטיניות, התיישבו בעצמם בתוך הבתים, במסגרת מה שכונה "נוהל בית מוגן".
הדיון בעתירה התקיים לפני כשבועיים, ועיון בפרוטוקול מלמד עד כמה מביך היה המעמד שבו השופטים יצחק עמית, אלכס שטיין ויחיאל כשר שואלים את נציג הפרקליטות, עו"ד אבי מיליקובסקי, שאלות על פעולות האכיפה, ומביעים תמיהה על מה שנראה כאוזלת ידם של מי שאמורים להשליט חוק וסדר בשטחים.
"המפקד הצבאי הוא הריבון, והוא אמור להפעיל אמצעי שיטור", אמר השופט שטיין, "אני לא מבין למה צריך שיטור לחלט רכב, זה אמצעים של שיטור כדי לקיים שלטון חוק, למה אנחנו לא רואים אנשים מאחורי סורג ובריח?"
"המפקד הצבאי הוא הריבון, והוא אמור להפעיל אמצעי שיטור", אמר השופט שטיין, "אני לא מבין למה צריך שיטור לחלט רכב, זה אמצעים של שיטור כדי לקיים שלטון חוק, למה אנחנו לא רואים אנשים מאחורי סורג ובריח?"
מיליקובסקי ניסה להשיב: "זה נושא שמעסיק אותנו רבות".
שטיין: "אנו רואים סרטון עם עבירה פלילית באמצעות רכב. המשטרה מרימה ידיים, אז למה לא לעשות חילוט? זה כמו בשיר של זוהר ארגוב – לא נבין, לא נדע. הם [החיילים] משחקים כדורגל עם האנשים האלה".
השופט עמית: "מה התפקיד של הצבא כאן? הצבא מגן על התושבים או שהוא שומר על האנשים שמתנכלים להם? לא צריך משטרה כדי לתפוס רכב. כאשר פלסטיני מבצע עבירה, אז הצבא מחלט את הרכב. הוא [העותר] כתב את מספרי הרכבים, למה הרכבים האלה קיימים?"
מיליקובסקי: "התשובות לא יהיו מספקות".
השופט כשר: "אם אדוני היה שומע, כמי שאמון על אכיפת החוק, שיש מקום מדויק שבו מבוצעות עבירות, אבל מה לעשות, כל פעם שאני בא עבריינים בורחים. אז מה אדוני היה חושב? איך מישהו שולח את הממונים לכתוב דבר כזה? נניח שהיו עושים פרוטקשן בארץ, והיו יודעים שכשהמשטרה מגיעה, כל פעם העבריינים בורחים, ואז הם לא היו תופסים אותם והמשטרה לא הייתה יודעת מה לעשות".
"אם אדוני היה שומע, כמי שאמון על אכיפת החוק, שיש מקום מדויק שבו מבוצעות עבירות, אבל מה לעשות, כל פעם שאני בא עבריינים בורחים. אז מה אדוני היה חושב? איך מישהו שולח את הממונים לכתוב דבר כזה?"
מיליקובסקי: "במישור התוצאה – התוצאה לא מספקת והסטנדרט שמצופה לגבי אנשים מוגנים [כלומר – הפלסטינים בשטחים] הוא פשוט, במישור התוצאה, בעייתי ומעורר שאלות. גם אם אין התערבות במישור השיפוטי זה בעייתי".
בתרגום לעברית קלה: הפרקליטות התחננה בפני השופטים שיעשו מעשה וייכנסו סוף-סוף לאירוע.
ההליך בבג"ץ אמנם איננו הליך הוכחות, וגם איננו הליך במסלול הפלילי, אך בית המשפט ניאות להשתמש בכלים שיש בידו, הן בדרך של הוצאת צו על-תנאי בעתירה, והן בדרך של "צו עשה" כסעד ביניים – מהלך מרחיק לכת בלקסיקון השיפוטי.
בהחלטתם מאתמול השופטים נאלצו לחזור על מושכלות יסוד: "חובתו הבסיסית של המפקד הצבאי בשטח היא לדאוג לשלום תושבי האזור ולסדר הציבורי באזור, המוחזק תחת משטר של תפיסה לוחמתית".
בהחלטתם מאתמול השופטים נאלצו לחזור על מושכלות יסוד: "חובתו הבסיסית של המפקד הצבאי בשטח היא לדאוג לשלום תושבי האזור ולסדר הציבורי באזור, המוחזק תחת משטר של תפיסה לוחמתית"
השופטים קבעו כי האחריות הכוללת מוטלת בסופו של דבר על צה"ל, "ועליו האחריות לביטחונם של הפלסטינים המקומיים". הם אף טרחו ופירטו בהחלטתם את התמיהות שהתעוררו במהלך הדיון:
- "לשאלתנו כיצד נחזים בסרטון חיילי צה"ל כשהם משחקים כדורגל עם הפורעים-הפולשים, השיב קצין האג"ם החטיבתי כי מדובר בחיילים שהגיעו ככוח תגבור, כך שהנהלים וההוראות לא היו ידועים להם".
- "הפורעים הגיעו למקום בכלי רכב שמספריהם פורטו בעתירה, ונמסרו לרשויות – תמהנו מדוע כוחות הביטחון לא תופסים ומחלטים את הרכבים. לא קיבלנו על כך תשובה".
- "בהינתן שזהותם של הפורעים ידועה והם מסתובבים בפנים גלויות, תמהנו – מהם צעדי האכיפה שננקטים נגדם? גם על כך לא קיבלנו תשובה".
דומה שבית המשפט מאס בנשף המסכות שהפרקליטות ורשויות הביטחון כופות עליו. מעין העמדת פנים קולקטיבית שכוחות צה"ל והמשטרה באמת חסרי אונים אל מול כנופיות טרוריסטים יהודים, שמצליחות להתל בצבא ולהציגו במערומיו.
אם זה אכן אותו צה"ל שיכול לתכנן תקיפות אוויריות בשמי טהרן בהפתעה אסטרטגית מוחלטת, כנראה שלא מדובר באוזלת יד אותנטית, אלא מוכוונת מלמעלה, מהדרג הפוליטי.
אם זה אכן אותו צה"ל שיכול לתכנן תקיפות אוויריות בשמי טהרן בהפתעה אסטרטגית מוחלטת, כנראה שלא מדובר באוזלת יד אותנטית, אלא מוכוונת מלמעלה
לאורך כל השנים מאז כיבוש השטחים ב-1967, שופטי בג"ץ לדורותיהם נוהגים להצהיר בחגיגיות על מחויבותה של המדינה ומחויבותו של המשפט הישראלי לנורמות של המשפט הבינלאומי בכל הנוגע לזכויות האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים – ובמקביל מרבים להשתמש ביכולתם הווירטואוזית לעצום עיניים אל מול התמונה הנגלית בפניהם בשרשרת אינסופית של עתירות.
הטרור היהודי, המתבצע בריש גלי בהשלמה שקטה או בעידוד של רשויות המדינה, עשוי לסמן את סופו של עידן עצימת העיניים. יש קו שאותו לא ניתן לחצות, אם לא מבחינה ערכית אזי לפחות מבחינה מוסדית: השופטים לא ייתפסו כשותפים להתנהלות מעין זו.
הטרור היהודי, המתבצע בריש גלי בהשלמה שקטה או בעידוד של רשויות המדינה, עשוי לסמן את סופו של עידן עצימת העיניים. יש קו שאותו לא ניתן לחצות, אם לא מבחינה ערכית אזי לפחות מבחינה מוסדית
זו הסיבה שבעטיה הורה בית המשפט לכוחות הביטחון לתאם בתוך שבועיים את חזרת המשפחות לבתיהן, ולפרט בתצהיר שבועיים לאחר מכן, אילו פעולות אכיפה נעשות להבאת העבריינים לדין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו