דעת מיעוט דמוקרטים, עאלק

זעקה עולה מהרשתות החברתיות: מה עושים עם הדמוקרטים, אוי ואבוי, הם תומכים בפסילתו של סמי אבו שחאדה. התשובה פשוטה: לא מצביעים להם אם אתם מחשיבים את עצמכם אנשי שמאל. כי הם הרבה דברים. שמאל הם לא. 

יש ברשימתם אנשים מצוינים שאני מעריך מאוד. משה רדמן, האזרח האמיץ שיכול להזיז הרים וצריך להיות ראש ממשלה. נמרוד שפר, שר הביטחון האולטימטיבי, עם יושרה שעמדה בכל מבחני הלחץ. הרב גלעד קריב, הקול היהודי הצלול ביותר בכנסת.

אלה אנשים שראויים למקום מרכזי בחיים הציבוריים. אבל איכותם של המועמדים משנית, כי בישראל בוחרים במפלגות. אז איזו מפלגה נקבל עם הפתק של הדמוקרטים?

יש ברשימת הדמוקרטים אנשים מצוינים שאני מעריך מאוד. כאלה שראויים למקום מרכזי בחיים הציבוריים. אבל איכותם של המועמדים משנית, כי בישראל בוחרים במפלגות. אז איזו מפלגה נקבל עם הפתק הזה?

הלכתי לחפש את התשובה במקום הברור ביותר, באתר שלהם. בראש העמוד מתנוססים הנבחרת, המצע, האירועים וכפתורי התרומה וההתפקדות. גללתי עד לתחתית, אל שורת הקישורים הזעירה שבשוליים. שם, בין "שאלות ותשובות" ל"מוסדות המפלגה", מופיע קישור בשם "חוקת הדמוקרטים (PDF)". ממש מתחתיו, באותיות קטנות עוד יותר, רשומה בעלת הזכויות: "מפלגת העבודה הישראלית". לחצתי. הקובץ שנפתח נושא את הכותרת "חוקת מפלגת העבודה הישראלית", בנוסח משולב מ-1998, מעודכן ליולי 2025. ובעמודיו הראשונים, לפני כל סעיף ארגוני, מונחת אמנת היסוד שנחתמה בירושלים ב-21 בינואר 1968, שבעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, בידי מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י.

המסמך הזה חי ומחייב. המצטרפים למפלגה חותמים על הסכמה "לאמנת היסוד של המפלגה ולחוקתה", ועל החברים מוטלת החובה "לשמור אמונים למפלגה, לאמנת היסוד שלה ולהחלטותיה". הוועידה מוסמכת לשנות את האמנה, והמפלגה יודעת היטב לתקן את חוקתה. ההערות בשולי המסמך מתעדות תיקונים ב-2013, ב-2014, ב-2017, ב-2019, ב-2021, ב-2024 וב-2025, ואפילו הוראה מיוחדת שהוכנסה לצורך האיחוד עם מרצ. השם הוחלף, מרצ צורפה, המוסדות שונו, ורק אמנת 1968 נשארה מילה במילה. זו בחירה ולא שכחה.

בסעיף 7, שכותרתו "ההתיישבות", מתחייבת המפלגה לפעול למען "התיישבות, אכלוס ופיתוח מקיף של השטחים הבלתי נושבים במרחבי הארץ", ולצידו מופיע "העיקרון של בעלות הלאום על קרקע המדינה". כל מילה כאן נבחרה בקפידה, והניסוחים הפתלתלים האלה היו תחילתו של אסון ההתנחלויות. האמנה בוחרת במרחבי ה"ארץ", ולא ברחבי ה"מדינה". בינואר 1968, כשישראל החזיקה בגדה המערבית, ברצועת עזה, בסיני וברמת הגולן, הבחירה הזאת הייתה פוליטית לגמרי. כך הפכו את הכיבוש הצבאי למפעל סיפוח.

הניסוחים הפתלתלים באמנה היו תחילתו של אסון ההתנחלויות. בינואר 1968, כשישראל החזיקה בגדה המערבית, ברצועת עזה, בסיני וברמת הגולן, בחירה זו הייתה פוליטית לגמרי. כך הפכו את הכיבוש הצבאי למפעל סיפוח

גם "שטחים בלתי נושבים" הוא צירוף קולוניאליסטי טעון. כשהשטח מתואר כריק והקרקע מיוחסת ללאום, האנשים החיים שם נמחקים. האזרחים הערבים המופיעים באמנה הם "אזרחים מבני המיעוטים", שתרבותם ודתם ראויות לכיבוד. זהותם הלאומית וזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית נעדרות מן המסמך כולו, וכך גם המילה כיבוש.

השפה הזאת ירדה במהירות מן הנייר אל הקרקע. ממשלות המפלגה הזו הקימו את היישובים הראשונים בשטחים הכבושים: כפר עציון, יישובי רמת הגולן ובקעת הירדן, קריית ארבע, ימית ופתחת רפיח, עפרה ומעלה אדומים. גוש אמונים ירש מהן מילים מוכנות והוסיף להן את המשיחיות. מי שמחפש את מפלגת האם של מפעל ההתנחלויות ימצא אותה באתר הדמוקרטים, שלוש לחיצות מדף הבית.

אני מכיר את הפער הזה מבפנים. ייצגתי אותם. בהמשך העבודה (בעברה "המערך") דיברה שלום ובנתה יישובים. דיברה על פשרה והותירה את הגבול פרוץ. הבטיחה שוויון לאזרחים ערבים, והתקשתה להכיר בהם כשווים. והשאלה עומדת בעינה: מדוע מפלגה המבקשת את קולות מחנה השלום מציגה היום מסמך מ-1968 כחוקה מחייבת?

התשובה ברורה. ראו את העמדות העכשוויות. בינואר 2026 תיאר יאיר גולן בריאיון ל"וואלה" "היפרדות אזרחית" מן הפלסטינים לצד "אחריות ביטחונית" ישראלית, ואמר שהפרקטיקה היא "לסמן גבולות ולהיפרד מהפלסטינים, ולשלוט בנהר הירדן". הכרה במדינה פלסטינית, לדבריו, "יכולה לקחת גם 20 שנה". בינתיים הוא מציע לפלסטינים ניהול אזרחי תחת עליונות ביטחונית ישראלית, בלי ריבונות בעתיד הנראה לעין. ההכרעה על גבול הכוח הישראלי נדחית שוב, בדיוק כפי שנדחתה ב-1948 ושוב ב-1968.

ממשלות "העבודה" הקימו את היישובים הראשונים בשטחים הכבושים. גוש אמונים ירש מהן מילים מוכנות והוסיף את המשיחיות. מי שמחפש את מפלגת האם של מפעל ההתנחלויות ימצא אותה באתר הדמוקרטים

בלבנון אותו דבר. בספטמבר 2024, ערב הכניסה הקרקעית, קרא יאיר גולן לתמרון ולתפיסת שטח בדרום לבנון, ומערכת "הארץ" שאלה אותו במאמר מערכת: "יאיר גולן, אתה אופוזיציה?" השאלה עדיין מצפה למענה: מתי תסתיים תפיסת השטח שמעבר לגבול, ומי מוסמך לקבוע זאת?

ועל עזה אסור לדלג. בריאיון לרענן שקד, שפורסם ב-13 באוקטובר 2023, אמר גולן שיש "לסגור את כל השאלטרים לעזה", שאסור לאפשר מאמץ הומניטרי, ושיש להודיע לתושביה: "מצידנו תרעבו למוות" עד לשחרור החטופים.

באותו ריאיון הסביר שהכיבוש הוא כיבוש של אנשים ולא של שטח, "כי ברמת הגולן אנחנו יושבים בשטח וזה לא מפריע לאף אחד". זו אמנת 1968 בשפת 2023. הדברים נאמרו בסערת הרגשות של הימים הראשונים שלאחר הטבח, כשגולן עצמו סיכן את חייו בחילוץ אזרחים. ההקשר הזה חשוב, וכך גם חומרת הדברים.

מאוחר יותר יצא בפומבי נגד לחימה באזרחים ונגד גירוש אוכלוסייה, ועמד מול מתקפה פוליטית על כך. אני שמח על העמדה הזאת. ועדיין, אמירתו הראשונה חשפה כמה מהר אוכלוסייה אזרחית שלמה הופכת בעיני מנהיג ישראלי לכלי לחץ מותר. ובעצם, למה קריאה להרעיב אוכלוסייה אזרחית מותרת לגולן, ורמיזות עמומות אסורות לאבו שחאדה?

זאת המפלגה המשתיקה את עצמה לדעת בעניין הכיבוש. באוגוסט דיווחו בחדשות 12 שמועמדיה התבקשו לעסוק פחות בסוגיה הישראלית-פלסטינית, וב"הארץ" נכתב אחרי הפריימריז שאפילו את המילה "כיבוש" הם לא אמרו. מי שמסמך היסוד שלו מדבר על שטחים בלתי נושבים יכול להסתדר בלי המילה הזאת.

זו מפלגה המשתיקה עצמה לדעת בעניין הכיבוש. באוגוסט דווח בחדשות 12 שמועמדיה התבקשו לעסוק פחות בסוגיה הישראלית-פלסטינית, וב"הארץ" נכתב אחרי הפריימריז שאפילו את המילה "כיבוש" הם לא אמרו

והשבוע הגיעה ההצבעה. ועדת הבחירות המרכזית פסלה את סמי אבו שחאדה ברוב של 31 מול ארבעה, ונציגי הדמוקרטים הצביעו עם הרוב, לצד הליכוד ואיתמר בן גביר.

המאמר שפרסם אבו שחאדה ב-8 באוקטובר 2023 ראוי לביקורת, והוא עצמו כתב בתצהירו לוועדה שבדיעבד שגה בפרסומו. השאלה שעל השולחן חמורה מביקורת ספרותית על מאמר: האם לשלול מאדם את הזכות להתמודד בבחירות. הצבעת מפלגה בוועדה היא הכרעה פוליטית לא משפטית. כשהדמוקרטים מצטרפים לבקשה שהגישו יורשיו של מאיר כהנא בעוצמה יהודית נגד מנהיג מפלגה ערבית, ומסתתרים מאחורי ההבטחה שבית המשפט יאמר את המילה האחרונה, הם מביכים ומביישים.

מפלגה ששמה דמוקרטים חייבת להסביר מדוע בחרה להצביע כך. מה שהתחיל ב-1968 כהתיישבות בארץ הכבושה נגמר היום בפסילה של אזרחיה. קו ישר מחבר בין אמנה שהעדיפה את הקרקע על פני האנשים לבין הצבעה שמוציאה נציג ערבי מן הכנסת. הם מדברים בלשון המכובדת של תנועת העבודה, רחוקה מאוד משפת הרחוב של כהנא, אבל בשעת המבחן הם הצביעו עם יורשיו. זה הכהניזם עתיק היומין של הדמוקרטים, ודווקא בלבושו המנומס הוא מסוכן יותר.

מה שלמדנו מהם בוועדת הבחירות הוא שהמפלגה עומדת מול שאלה אחת שטרם העזה להכריע בה: מי שותף לריבונות, עד היכן מגיעה סמכותה של ישראל, ומה קורה לזכויות הפלסטינים כשהן מתנגשות בתפיסת הביטחון שלה. החוקה הישנה משאירה את השאלה הזאת בלי תשובה דמוקרטית, והחלטת הפסילה עונה בשמה: הם בעד דמוקרטיה ליהודים בלבד.

לוועידת הדמוקרטים יש סמכות מפורשת לשנות את אמנת היסוד. היא יכולה להכיר בעם הפלסטיני ובזכותו להגדרה עצמית ולנסח במפורש את משמעות השוויון הלאומי והאזרחי. היא יכולה לומר איזה גבול היא מבקשת לישראל ומהי הדרך לסיום הכיבוש. במקום זאת היא מבקשת מאיתנו להתפעל מהנבחרת, להתעלם מהמפלגה ולעכל את מסמכי היסוד הרעילים והישנים שלה.

המאמר שפרסם אבו שחאדה ב-8 באוקטובר 2023 ראוי לביקורת, והוא עצמו כתב בתצהירו לוועדה שבדיעבד שגה בפרסומו. השאלה שעל השולחן חמורה מביקורת על מאמר: האם לשלול מאדם את הזכות להתמודד בבחירות

אני מסרב. ראיתי את רדמן, שפר וקריב, ואני מעריך אותם. ואני שואל אותם: איפה הייתם כשהמפלגה שלכם הצביעה השבוע עם בן גביר? זו הבחירה שלכם. שלי תהיה אחרת, כי לאנשי שמאל אסור להצביע לכם.

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.