הממשלה מממנת את קריסת החברה הישראלית

במאי 2024 התריעו כלכלנים מובילים רבים מפני השילוב בין מדיניות ממשלות ישראל לבין קצב הגידול הגבוה של האוכלוסייה החרדית, "שמוביל את המדינה לעבר תהום ומסכן בצורה ברורה, ממשית וקשה את המשק, החברה הישראלית והחרדית עצמה".

הם העריכו כי רבים מהנושאים בנטל יעדיפו להגר מישראל, ובכך יניעו תהליך שהגדירו כ"ספירלת קריסה": מעגלים הולכים וגדלים יעדיפו לעזוב את הארץ, בעוד מצבם של הנשארים מאחור ילך ויחמיר. הנפגעות העיקריות יהיו האוכלוסיות המוחלשות, שאין להן אפשרות לעזוב. "הסכנה ברורה, ולהערכתנו הסבירות להתממשותה גבוהה מאוד".

"זוהי אזעקת אמת. ההיסטוריה לא תסלח לקברניטי המדינה בהווה ובעתיד – מכול קצות הקשת הפוליטית – אם יעמדו מנגד", כתבו הכלכלנים. קשה לומר שהאזהרה שלהם השפיעה במידה כלשהי על הממשלה הנוכחית, שמאז המשיכה להעביר מיליארדים לרשתות החינוך שאינן מלמדות לימודי ליבה, גם ללא אישור ועדת הכספים.

"זוהי אזעקת אמת. ההיסטוריה לא תסלח לקברניטי המדינה בהווה ובעתיד – מכול קצות הקשת הפוליטית – אם יעמדו מנגד", כתבו הכלכלנים. קשה לומר שהאזהרה שלהם השפיעה במשהו על הממשלה הנוכחית

אזהרת הכלכלנים מקבלת ביטוי בדוח של מוסד "שורש", המצביע על שורה של איומים כלכליים וחברתיים. ערב הבחירות, הדוח מצייר תמונה עגומה של מדינה שבשנות ה־70 עקפה את רמת הפריון הממוצעת במדינות המתועשות הגדולות, הרחיבה את הסגל באוניברסיטאות, בנתה בתי חולים בקצב שהדביק את הגידול באוכלוסייה ואף יישרה קו עם העולם המפותח ברמת הגודש בכבישים.

אלא שבאמצע שנות ה־70 חלה תפנית. ישראל החלה לפגר בהשקעה בתשתיות, בבריאות ובהשכלה, וכן בשמירה על רמת חיים ההולמת מדינה מפותחת. כך נסללה הדרך למצב הנוכחי, שבו הפריון בישראל נמוך מזה שבשש מתוך שבע המדינות המתועשות הגדולות.

הוצאות הביטחון לא היוו מגבלה, ועד השנים האחרונות הייתה ההוצאה האזרחית בישראל דומה לממוצע במדינות המפותחות.

הפער בפריון העבודה בין ישראל לעולם (נתונים: מכון שורש)

משענת צרה מדי

"הבעיה מעולם לא הייתה מחסור במשאבים, אלא הסטת כספי ציבור בידי מנהיגי המדינה מסדרי עדיפויות ממלכתיים לטובת סדרי עדיפויות מגזריים ואישיים", כתב פרופסור דן בן־דוד, מחבר המחקר. אחת ההשלכות היא חוסר איזון קיצוני, שבמסגרתו העובדים בהייטק מציגים פריון גבוה מהממוצע העולמי, בעוד שהפריון של 90% מהעובדים נמוך בכרבע מהממוצע במדינות המפותחות.

חמישית מהעובדים משלמים 93% מכלל מס ההכנסה, בעוד שמחצית מהעובדים משתכרים כה מעט עד שאינם מגיעים לסף המס. בן־דוד מסיק: "מדינה בעולם המפותח לא יכולה להישען על מסד יצרני ופיסקלי צר כל כך". לדבריו, שווי הסובסידיות וההנחות שמקבלים החרדים גבוה מסך ההוצאה על אוניברסיטאות מחקר ובתי חולים, ואף יש עודף שיכול היה לממן מוסדות בריאות ומחקר נוספים.

"הבעיה מעולם לא הייתה מחסור במשאבים, אלא הסטת כספי ציבור בידי מנהיגי המדינה מסדרי עדיפויות ממלכתיים לטובת סדרי עדיפויות מגזריים ואישיים"

ושוב, המסקנה היא שמשאבים שיכלו לחזק את ההון האנושי, את מערכת הבריאות ואת החוסן הלאומי מופנים לעידוד היעדר השכלה ואי־השתלבות בשוק העבודה. "כך מחלישים את היסודות שעליהם חייבים המשק והמדינה להישען בעתיד", כותב בן־דוד. הוא מציין כי 3% בלבד מהאוכלוסייה, ובהם אנשי הייטק, רופאים וחוקרים בכירים, מהווים את הבסיס למנוע הצמיחה המרכזי במשק.

יש גם נקודות אור: היקף השקעות ההון סיכון ביחס לתוצר בישראל כפול מזה שבארה"ב, היקף המחקר והפיתוח הממומן מחו"ל גבוה פי 13 מהממוצע במדינות ה־OECD, וישראלים רבים הקימו חברות סטארט־אפ. אלא שלהערכת מחבר המחקר, המצוינות הזאת נשענת על מאגר קטן מדי של אנשים, בעוד שהאוכלוסיות הצומחות מקבלות חינוך בסיסי ברמה ירודה.

סובסידיות לחרדים ביחס להוצאות על בריאות והשכלה גבוהה (נתונים: מכון שורש)

חינוך של עולם שלישי

תלמידי ישראל דורגו בשני העשורים האחרונים בתחתית דירוגי מבחני פיז"ה, וזאת אף שהבנים החרדים לא נבחנו. פערי ההישגים ואי־השוויון הגובר בין התלמידים הם מהגדולים בעולם המפותח, וגם הם מהווים איום כלכלי וחברתי בפני עצמם. כך למשל, לתלמידים במערכת החינוך של ש"ס יש סיכוי נמוך לקבל תעודת בגרות ולהשתלב בשוק העבודה במשרות בשכר גבוה.

בן־דוד חוזר כאן על אזהרה שהוא משמיע זה שנים רבות, שלפיה מחצית מתלמידי ישראל, ובהם ערבים, חרדים ותושבי הפריפריה החברתית והגאוגרפית, מקבלים חינוך שאותו הוא מגדיר "ברמה של עולם שלישי".

אלו גם קבוצות האוכלוסייה שגדלות בקצב המהיר ביותר. מאמצע שנות ה־90 חוו ערים שעוברות תהליך התחרדות, כמו ירושלים, בית שמש, ערד וגבעת זאב, הידרדרות משמעותית במצבן החברתי־כלכלי.

היחס בין מספר הרופאים שהיגרו למדינות המפותחות למספר הרופאים שנשארו בישראל זינק פי שלושה בתוך שני עשורים

בערים האלה הפכו תלמידי החינוך הממלכתי והדתי למיעוט זניח, ואילו החרדים, שאינם לומדים לימודי ליבה, הם הרוב המוחלט. "מי יתמוך בישראל ויגן עליה כאשר המדינה כולה תתחיל להידמות לערים אלה?" תוהה בן־דוד. אחת ההשלכות המדכדכות של המצב הביטחוני והפוליטי היא עזיבתם של רופאים ישראלים. היחס בין מספר הרופאים שהיגרו למדינות המפותחות למספר הרופאים שנשארו בישראל זינק פי שלושה בתוך שני עשורים.

ההפיכה המשטרית והמלחמה שפרצה בסוף 2023 הובילו לזינוק חד במספר ילידי הארץ שעזבו את ישראל. קצב העזיבה גבר ב־2024, עד שמספר העוזבים היה גבוה ב־160% ממספר החוזרים. בן־דוד כותב שזהו "תמרור אזהרה חמור באשר למידת האמון שיש לרבים בנוגע לעתידה של המדינה, להזדמנויות האישיות שלהם ולחוסן הלאומי".

תלמידים חילונים וחרדים בערד, בית שמש וגבעת זאב. (נתונים: מכון שורש)

בקרב משכילים, ובהם מהנדסים, מדענים ורופאים, נרשמת עלייה חדה במספר העוזבים נטו. המשמעות ברורה: ישראל תתקשה לבנות את עצמה מחדש, ובריחת המוחות הפכה לאיום אסטרטגי. בן־דוד מציע לבטל את זרמי החינוך השונים ולהקים מערכת חינוך אחת לכולם, שבה לימודי ליבה אחידים יהיו חובה, ואילו יתר התכנים ייקבעו בהתאם להעדפות התושבים המקומיים.

מהלך רדיקלי כזה ילווה בהפסקת המימון למוסדות שאינם עומדים בדרישות, באיסור על מפלגות פוליטיות להתערב בתוכני הלימוד, ברפורמה בהכשרת המורים ובתגמולם ובשינוי מבני במנגנוני הפיקוח והניהול של משרד החינוך.

הצעד השני, המכוון בעיקר לחברה החרדית, הוא הפסקת התמיכות המעודדות הימנעות מעבודה והגברת השקיפות התקציבית, שתאפשר להבין מהם סדרי העדיפויות הלאומיים, מי מקבל תמיכות ובאיזה היקף.

"מתווה 2.0" שהוא מציע מתכתב עם כוונותיהן של רוב מפלגות האופוזיציה: מערכת חינוך אחת עם לימודי ליבה אחידים, תקצוב ממלכתי, שינוי שיטת הממשל וכינון חוקה

בן־דוד מציע גם שינויים במבנה הממשל, ובהם מינוי שרים מקצועיים וחיזוק האיזונים בין רשויות השלטון. איזונים אלה אמורים להתקיים גם כיום, אך הם נפגעו בעקבות היחלשות הרשות המחוקקת והניסיונות הבלתי פוסקים להחליש את הרשות השופטת.

לבסוף, הוא מציע לכונן חוקה שתעגן את היסודות הממלכתיים, תגן על המדינה ועל זכויות היסוד של אזרחיה ותקשה על גורמים עתידיים לערער עליהם.

"מתווה 2.0" שהוא מציע מתכתב עם כוונותיהן של רוב מפלגות האופוזיציה: מערכת חינוך אחת עם לימודי ליבה אחידים, תקצוב ממלכתי, שינוי שיטת הממשל וכינון חוקה. ההצעה הרדיקלית נשמעת טוב על הנייר, אבל ספק אם יש לה היתכנות פוליטית. לדברי מחבר המחקר, תיקונים נקודתיים לא יועילו, ו"המעבר לתוואי בר קיימא מחייב תפנית כוללת בעדיפויות הלאומיות".

זינוק בעזיבת הרופאים הישראלים (נתונים: מכון שורש)

"הבחירות הקרובות יקבעו מי ימשול בישראל, אבל השאלה העמוקה יותר היא באיזו מדינה תמשול הממשלה בעוד דור. זו אינה שאלה של ימין או שמאל, אלא של סדרי העדיפויות שיקבעו את עתידה של המדינה.

"האיום הכלכלי־חברתי אינו אוסף של בעיות נפרדות – אלא תהליכים המזינים זה את זה ומאיימים על יכולתה של ישראל להישאר מדינה מפותחת. החלון לשינוי עדיין פתוח – אבל הוא הולך ונסגר".