ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני שהגיע לאחרונה יחד עם המועמד הדמוקרטי לקונגרס, בראד לנדר, להשתתף בטקס לציון השבעה באוקטובר של ארגון "ישראלים למען שלום" (Israelis for Peace) ביוניון סקוור במנהטן, התקבל בקללות וקריאות בוז. היו גם קריאות תמיכה בחמאס על ידי מפגינים, רבים מהם רעולי פנים, שהניפו דגלי חמאס וחזבאללה ותמונות של רב המרצחים יחיא סנוואר.
הטקס שבו השתתף ממדאני נועד לחלוק כבוד לקורבנות הטבח ולנפגעים במלחמה שהחלה לאחר מכן, ישראלים ופלסטינים, אבל לתומכי חמאס שהפריעו למהלכו ואף המשיכו לרדוף את ממדאני בדרכו החוצה, זה לא משנה כלום, מבחינתם אין מקום לאזכור הסבל הישראלי, גם לא לצד זה הפלסטיני.
התמונות מניו יורק החזירו אותי לתמונות אחרות, מיום הזיכרון ב-2025 ברעננה, כאשר מתפרעים ימנים קיצונים תקפו את באי ההקרנה של טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני, שנערך בבית כנסת רפורמי בעיר. תקפו לא רק במילים, אלא גם באבנים, מקלות ומכות.
תמונות ממדאני המותקף בניו יורק החזירו אותי ליום הזיכרון ב-2025, כשמתפרעים ימנים קיצונים תקפו את באי הקרנת טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני – לא רק במילים, אלא גם באבנים, מקלות ומכות
רעולי הפנים מניפי תמונת הארכי-טרוריסט סנוואר בניו יורק, וההמון המוסת והאלים ברעננה, הם שני צדדיו של אותו מטבע. גם אלו וגם אלו לא מוכנים לקבל כל הכרה בסבל של האחר. בעולמם יש צדק אחד אבסולוטי וכל מי שמבקש לערער עליו, הוא מבחינתם אויב.
אבל יש הבדל בין הקיצונים בישראל לאלו בניו יורק. בישראל, הם זוכים לגיבוי של חלק גדול מהמערכת הפוליטית, בניו יורק מדובר במיעוט קיצוני שאפילו בקרב הזרם הסוציאליסטי האנטי ישראלי במפלגה הדמוקרטית, לא זכה לכל תמיכה.
בישראל, לא רק שאותם מפגינים זכו לגיבוי מדמויות פוליטיות, בהן יו"ר סניף הליכוד בעיר, כששתיקתם של רבים אחרים הייתה כהסכמה – אלא שממשלת ישראל עצמה, הגם שאיננה מתאמצת לזכור את הקורבנות הישראלים, נאבקת בכל מי שמעז להזכיר את הקורבנות הפלסטינים. האויב מספר 1 בהקשר הזה הוא דווקא זוהרן ממדאני.
שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, כינה את ממדאני "איש מסוכן, תומך חמאס", רק מכיוון שהעז לכלול בפוסט שפרסם לרגל השבעה באוקטובר גם את הקורבנות הפלסטינים, ולהזכיר לצד פשעי חמאס גם את מה שהוא מאמין שהיו פשעי מלחמה של ישראל.
רעולי הפנים מניפי תמונת הארכי טרוריסט סנוואר בניו יורק, וההמון המוסת והאלים ברעננה, הם שני צדדיו של אותו מטבע. גם אלו וגם אלו לא מוכנים לקבל כל הכרה בסבל של האחר. בעולמם יש צדק אחד אבסולוטי
בכך השגריר הישראלי למעשה מגבה את אותם קיצונים ברעננה וברחבי ישראל, אשר מבחינתם לא רק שאין דבר כזה סבל פלסטיני, אלא שמי שמעז להזכיר אותו הופך מייד לאויב ול"תומך חמאס".
היכולת להכיר גם בסבלם של האזרחים בצד השני, היכולת לשאול שאלות ולקיים חשיבה ביקורתית, היא שמחברת בין הטקסים האנושיים והחשובים ברעננה ובמנהטן.
השנאה העיוורת, הדה-הומניזציה של הצד השני והתמיכה בטרור ובהרג, היא שמחברת את המפגינים האלימים שביקשו לסכל את קיומם של שני הטקסים.
עלינו כחברה להחליט היכן אנו עומדים. האם במקום מבודד של ביטול מוחלט של הסבל הפלסטיני ושל התעטפות בסיסמאות צדקניות שעמוק בלב אנו יודעים שהן לא תמיד הכי מדויקות, או יחד עם משתתפי הטקסים בניו יורק וברעננה, במקום שבו אנו זוכרים את יקירינו ומתאבלים עליהם, אבל לא משתיקים ומכחישים את הסבל וההרג בקרב הפלסטינים.
העמדה הראשונה רק תעמיק את הבידוד הבינלאומי שאנו חווים. העמדה השנייה, לא רק שנכונה וצודקת יותר, אלא שביכולתה לפתוח פתח לשיתופי פעולה עם ציבורים גדולים בעולם, שמצד אחד סולדים מסיסמאות ההסברה הישראליות, אך מצד שני עדים לסבל שנגרם כאן ב-7 באוקטובר ומאז, רק לא מוכנים לקבל את בלעדיותו.
היכולת להכיר גם בסבל אזרחים בצד השני ולחשוב ביקורתית, מחברת בין הטקסים ברעננה ובמנהטן. השנאה, הדה-הומניזציה של הצד השני והתמיכה בטרור ובהרג, מחברת בין המפגינים האלימים שביקשו לסכלם
האירוע בשבוע שעבר בניו יורק הדגיש את קו השבר שבין השפויים לשונאים. ככל שנשכיל לבודד את השונאים מבית, נוכל לייצר חיבורים עם הקולות השפויים בעולם, גם אם הם ביקורתיים, וכן, ממדאני הוא אחד מהם.
נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו