האיום הוא לא הנהגים הערבים, אלא הגזענות והאלימות כלפיהם

לטענת פרשן ערוץ 14, דני נוימן, נהגי האוטובוס הערבים מחבלים במכוון בתנועה בכבישים. כתבת הערוץ, מור דקל, מרחיקה לכת וטוענת כי הנהגים הערבים מתנהלים בכוחנות כלפי הנוסעים, והפכו ל"איום ביטחוני".

פרשן נוסף מתייחס אליהם כאל "פצצה מתקתקת". אולם, אחד האיומים המשמעותיים ביותר על התחבורה הציבורית בישראל אינו זהותם הלאומית של העובדים, אלא ההסתה הגזענית והאלימות שאליה הם חשופים.

כנוסע בתחבורה הציבורית, המסרב להחזיק רכב מטעמים סביבתיים, אני נחשף מדי יום לתקריות בטיחות וזמינות הפוגעות בשירות: קווי אוטובוס המדלגים על תחנות, צפיפות כבדה ונהיגה מסוכנת.

לפי כתבת ערוץ 14 נהגים ערבים הפכו ל"איום ביטחוני". לפי פרשן אחר הם "פצצה מתקתקת". אך אחד האיומים המשמעותיים על התחבורה הציבורית בישראל אינו זהותם הלאומית של העובדים, אל הגזענות והאלימות כלפיהם

התופעות הללו מרחיקות רבים מהתחבורה הציבורית, והובילו, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), לירידה בשיעור המשתמשים בתחבורה הציבורית, שעומד כיום על 15% בלבד מהאוכלוסייה.

הנוסעים זועמים על התדירות הנמוכה ותנאי הנסיעה הקשים, אך, בראש ובראשונה, העובדים הם קורבנותיה המרכזיים של הזנחת התחבורה הציבורית. בישראל קיים כיום מחסור של כ־5,000 נהגי אוטובוס, וכשליש מהעוסקים בתחום עוזבים במהלך שנת העבודה הראשונה.

זו אינה גזירת גורל: כ־60,000 בעלי רישיון לנהיגה באוטובוס אינם עובדים בענף. גיוסם לעבודה יוכל לתרום להגברת תדירות הקווים ולשיפור השירות שחסרים בו נהגים מנוסים, אך רבים מהם אינם ממהרים לשוב לתחום. אופי העבודה מבריח אותם: שעות ארוכות בכבישים, זמני הפסקות בלתי מספקים, היעדר תחנות רענון ושכר נמוך.

סיבה אחת בולטת בנימוקי הנהגים הנוטשים: אלימות יומיומית, מילולית ופיזית, מצד הנוסעים, לעיתים קרובות על רקע גזעני. כמחצית מהעובדים בתחום עברו תקיפה פיזית מצד נוסעים, ומרבית הנהגים אינם חשים בטוחים במקצוע, לפי סקר שערך ארגון נהגי התחבורה הציבורית. זאת, על רקע גל מקרי תקיפות נהגים, רבים מהם בשל סיבות לאומניות וגזעניות.

יש לציין בהקשר זה כי ששי שדה, המשנה למנכ"ל ההסתדרות הלאומית, טען בכנסת כי מקרי האלימות אינם נובעים מגזענות.

סיבה בולטת בנימוקי הנהגים הנוטשים: אלימות יומיומית, מילולית ופיזית, מצד הנוסעים, לעיתים קרובות על רקע גזעני. כמחצית מהעובדים בתחום עברו תקיפה פיזית מצד נוסעים

בירושלים משמעות ההסתה והאלימות ברורה במיוחד. לפי נתוני ארגון "כוח לעובדים", כ־70% מנהגי האוטובוסים בכל חברות התחבורה בעיר הם ממוצא ערבי, מרביתם פלסטינים תושבי מזרח העיר. אם האלימות תבריח אותם מהמקצוע, התחבורה הציבורית בעיר תפסיק לתפקד.

האיום מוחשי: רק במהלך אוגוסט 2026 אירעו עשרות אירועי אלימות בעיר, על פי נתוני איגוד ועדי התחבורה בכוח לעובדים, ונרשם שיא במספר תקיפות עובדי התחבורה הציבורית ברחבי הארץ.

הנהג מואת'אסם קאק הוכה בידי בני נוער ששברו ארבע משיניו לאחר שארבו לו בצומת רמות בירושלים. חאלד עוויסאת איבד את הכרתו לאחר שהותקף בידי נוסע שקרא לעברו "ערבי מסריח". במקרים אלו ובאירועים נוספים פגעו צעירים יהודים בנהגים ממוצא ערבי על רקע גזעני.

כך מספר נהג סופרבוס מוחמד סומירה בריאיון ל־Ynet כי הוא חשוף בעבודתו בירושלים לקריאות גזעניות, יריקות ועלבונות מצד בני נוער, כחלק מטרנד בטיקטוק שבו "מסומנים" נהגים המעיזים להתעמת עם תוקפיהם. נהגים נוספים מספרים על החשש להגיע לעבודה, ומתריעים כי גם חיי הנוסעים בסכנה – שכן תקיפות האוחזים בהגה מסכנות גם את ציבור הנוסעים.

המענה לתקריות האלימות הללו אינו מספק. יחידת האבטחה הרכובה המצומצמת שהקימה המשטרה בירושלים מתקשה לטפל באירועי האלימות הרבים, וכמעט שאינה פעילה בשאר הארץ. ואם לא די בכך, על פי נתוני "כוח לעובדים", 94% מהתיקים נגד התוקפים נסגרים ממילא.

האיום מוחשי: רק במהלך אוגוסט 2026 אירעו עשרות אירועי אלימות בעיר על פי נתוני איגוד ועדי התחבורה בכוח לעובדים, ונרשם שיא במספר תקיפות עובדי התחבורה הציבורית ברחבי הארץ

האלימות הגזענית מחמירה את המחסור בנהגים, ותורמת לביטולי נסיעות הפוגעים בנוסעים. מפעילי התחבורה הציבורית נאלצים לגייס נהגים שעברו הכשרה זריזה ובלתי מספקת על מנת למלא במהירות את השורות שהתרוקנו. גם אם ברצונם לשפר את איכות השירות, אין בנמצא נהגים מנוסים המסכימים להחליף את הנהגים הנוטשים בתנאים הנוכחיים.

כלומר, אותו "איום ביטחוני" שמתארת דקל עשוי להיווצר דווקא בנרמול המתקפות היומיומיות כלפי עובדי התחבורה הציבורית. ככל שהאלימות נעשית חלק משגרת העבודה, היא מעמיקה את הקושי לשמר נהגים בענף – וכך פוגעת גם במרקם החיים המשותפים העדין בישראל.

מרבית הנהגים אינם מתלוננים על מקרי האלימות שהם חווים, על רקע אווירה ציבורית עוינת כלפיהם. ניתן למתוח קו ישר בין כתב הפלסתר הגזעני של נוימן בערוץ 14 לחלק מתקריות האלימות בשטח. כך, באירוע שהתרחש בשבוע שעבר, נוסעת כינתה נהג שעצר את האוטובוס בשל תקלה "ערבי מסריח", וטענה ללא כל ביסוס כי הוא מעכב את הנוסעים במתכוון, מחרה־מחזיקה אחר טענות נוימן.

שרת התחבורה מירי רגב טרם גינתה את ההסתה נגד הנהגים הערבים, שמקורה בערוץ שחבריה לממשלה מקדמים במרץ. לפי מחקר שערכו איילה פנייבסקי, שוקי טאוסיג וחן אגרי, קרוב למחצית מהמסרים בערוץ 14 מהדהדים במדויק את מסרי ממשלת הליכוד. זו העבירה סכום שיא עבור רכישת פרסומות בערוץ ויישמה שורת הקלות רגולטריות וכלכליות ייעודיות.

אותו "איום ביטחוני" שמתארת דקל עשוי להיווצר דווקא בנרמול המתקפות היומיומיות כלפי עובדי התחבורה הציבורית. ככל שהאלימות נעשית חלק משגרת העבודה, היא מעמיקה את הקושי לשמר נהגים בענף

שתיקתה של רגב מטרידה במיוחד על רקע הפער בין הצהרתה כי תנקוט "אפס סובלנות" נגד התוקפים לבין הטיפול הלקוי בגל האלימות המתמשך. הממשלה אינה טורחת להכיר בנהגים כעובדי ציבור, להעלות את שכרם, להחמיר את הענישה נגד תוקפיהם ולשפר את תפקוד המשטרה והפרקליטות במקרי התקיפה המרובים.

יש מקום לחשוד אפוא כי רגב היא הנהנית העיקרית מדברי הנאצה בערוץ הבית של מפלגת השלטון, שמפנים את הביקורת על כשלי התחבורה הציבורית אל העובדים עצמם. נוח יותר עבורה להתעלם מזיהום השיח הציבורי בתיאוריות קונספירציה הממוענות לבוחרים פוטנציאליים מאשר להתמודד עם ביקורת מוצדקת מנוסעים כעוסים הממתינים בתחנה נטולת הצללה לאוטובוס שלא הגיע.

תחבורה ציבורית איכותית היא הבסיס לשיפור המוביליות המעמדית, חיזוק הפריפריה והביטחון האישי. לקראת הבחירות, ראוי שכל מועמד המבקש לקדם את השוויון החברתי בישראל ישמיע קריאה ברורה נגד ההסתה בערוץ 14 ולמען ביטחון העובדים. זוהי גם ההזדמנות האחרונה עבור שרת התחבורה להתעשת, לגנות את הקנוניות הגזעניות לפני שאלו יעלו בחיי אדם – ולבצע את תפקידה.

טוהר לב ג'יקובסון הוא יוצר דוקומנטרי, אחראי רשתות חברתיות בארגון "כוח לעובדים" ובארגון הסגל האקדמי השותף באוניברסיטת תל־אביב, צלם ועורך, כתב תרבות וסטודנט לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.