לבית המשפט העליון לא נותרה עוד ברירה אלא להכיר בכך שבשטחי הגדה המערבית מתרחשות פעולות של טרור יהודי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. זה איננו עניין של מה בכך.
בזירה הבינלאומית, עצם ההכרה של בית המשפט העליון בטרור יהודי בשטחים מהווה אקט של הכרה רשמית בקיומה של התופעה; לא שקיים ויכוח עובדתי על עצם התקיימותה, נוכח מאות אירועי ההתנכלות של כנופיות מתנחלים למשפחות פלסטיניות, המתועדים בחודשים ובשנים האחרונות.
בזירה הפנימית, אין זה עניין של מה בכך עבור בית המשפט העליון, באווירה הציבורית הנוכחית, לתת הוראות לצה"ל ולגורמי הביטחון שתכליתן לחייב אותם להגן על האוכלוסייה הפלסטינית מפני הטרור היהודי. אך זוהי חובתו של העליון. פסק דין שניתן ביום ראשון השבוע ממלא, ולו באופן חלקי, את החובה הזאת.
"יש לקוות כי פסק דיננו ישמש קריאת השכמה לכל הנוגעים בדבר", כתבה השופטת דפנה ברק-ארז בסיום פסק הדין, "מחובתן של הרשויות ושל נושאי התפקידים בהן לפעול באופן יזום כדי להיאבק בתופעות מכוערות של התנכלות ופגיעה בזכויות תושבים מוגנים באזור. זו העת לפעול".
"יש לקוות כי פסק דיננו ישמש קריאת השכמה לכל הנוגעים בדבר. מחובתן של הרשויות לפעול באופן יזום כדי להיאבק בתופעות מכוערות של התנכלות ופגיעה בזכויות תושבים מוגנים באזור. זו העת לפעול"
ברק-ארז כתבה את פסק הדין, והשופטים עופר גרוסקופף וגילה כנפי-שטייניץ צירפו את חתימותיהם לדברים. סימני הזהירות המופלגת של בית המשפט ניכרים לאורך פסק הדין כולו.
המילה "טרור" מופיעה בו פעם אחת בלבד, כמילה נרדפת לתחושת פחד, ובייחוס הדברים לעותרים עצמם, שטענו כי "אינם יכולים לקיים את חייהם תחת טרור ופחד תמידי".
הצירוף "פשיעה לאומנית" מופיע גם הוא פעם אחת בלבד לאורך 42 עמודי פסק דין, ואף הוא בהקשר רב-משמעי, במסגרת ציון העובדה כי ביולי 2025 הוקמה במשטרה ובמג"ב "מפקדה משימתית" לטיפול ב"אירועי פשיעה לאומנית באזור". לא פורט פשיעה לאומנית מאיזה צד.
העותרים הם פלסטינים המתגוררים באזור ואדי אל-פארעה בבקעת הירדן. הם טענו להתנכלות שיטתית וממושכת מצד מתנחלים, ובראשם אדם בשם משה שרביט, המפעיל בקרבת מקום חווה לא חוקית הקרויה "חוות עמק תרצה".
כדי להימנע מכותרות מלהיטות כמו "כנופיות" ו"טרור", ברק-ארז מסבירה כי העותרים ספגו אין-ספור מקרים של אלימות פיזית ומילולית, איומים, הטרדה והתגרות, חסימת גישה לאדמותיהם, הסגת גבול, פלישה לשטחי מגוריהם ונזק שנגרם לרכושם.
פסק הדין אינו חושף לראשונה את היעדר המשילות והיעדר האכיפה של רשויות המדינה כלפי כנופיות הטרור היהודיות בשטחים. אך הוא מתאר בשפה נקייה את החידלון והעליבות של גופי הביטחון
פסק הדין אינו חושף לראשונה את היעדר המשילות והיעדר האכיפה של רשויות המדינה כלפי כנופיות הטרור היהודיות בשטחים. אך הוא מתאר בשפה נקייה את החידלון והעליבות של גופי הביטחון כאשר הם נדרשים להפעיל את סמכויותיהם כדי למנוע פשיעה לאומנית יהודית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.
"ההתדיינות בתיק חשפה תמונה עגומה, מטרידה וקשה ביחס להתנהלותן של רשויות המדינה, המגלות אוזלת יד כלפי הפרות דין תדירות ומתמשכות מצד אזרחים ישראלים באזור, ובפרט מצידו של שרביט", כתבה ברק-ארז.
"מעשים רבים שפגיעתם בעותרים ניכרת לא טופלו כלל, ואינם מטופלים גם כעת, זמן רב לאחר קרותם. אף צעדים מינימליים שעליהם הוחלט לא נאכפו הלכה למעשה ונשארו על הנייר בלבד. לא ניתן להשלים עם מצב הדברים שהוצג, שביסודו היעדר אכיפה אפקטיבית של הסדר הציבורי באזור אף ברמה מינימלית".
"מעשים רבים לא טופלו כלל, ואינם מטופלים גם כעת, זמן רב לאחר קרותם. אף צעדים מינימליים שעליהם הוחלט לא נאכפו הלכה למעשה ונשארו על הנייר בלבד. לא ניתן להשלים עם מצב הדברים שהוצג"
המשפט הבינלאומי, שישראל הרשמית פועלת בהתאם להוראותיו ביחס לפעולתו של המפקד הצבאי בגדה המערבית, מגדיר את האוכלוסייה הפלסטינית כ"תושבים המוגנים" באזור – זו האוכלוסייה הנכבשת, והיא זו שהמשפט הבינלאומי מבקש להגן על זכויותיה מפני הכוח הכובש, או במקרה הנוכחי, מפני האוכלוסייה האזרחית מטעמו של הכוח הכובש, שהתיישבה במקום.
אך בג"ץ מצא כי כל אימת שהתושבים הפלסטינים מזעיקים את הרשויות נוכח התנכלויות מצד שרביט וחבריו – הפטנט של צה"ל הוא להכריז על האזור "שטח צבאי סגור", ופירוש הדבר המשך הפגיעה בפלסטינים עצמם.
המדינה הצהירה בתשובתה לעתירה כי "חובתו הבסיסית ביותר של המפקד הצבאי בשטח היא לדאוג לשלום תושבי האזור, לביטחונם ולסדר הציבורי באזור", ואולם נראה שהדברים נכתבו על ידי אנשי הפרקליטות במטרה להבהירם לגורמי הצבא, שלא כולם פועלים בפועל למימוש חובות אלה.
לא רק תקנות האג משנת 1907 ואמנת ז'נווה הרביעית משנת 1949 מחייבות זאת, אלא גם פסיקתו של בג"ץ עצמו. כך, בפסק דין שניתן עוד בשנת 1981 נקבע כי "חשוב להבהיר לתושבים, שזכותם וחובתם להגיש תלונה כל אימת שמתנכלים להם, לעמוד על כך שזו תיבדק וכן שיינקטו צעדים המתבקשים מן המסקנות שיוסקו".
בית המשפט נמנע מלהכריע בכל מחלוקת עובדתית ביחס לעשרות המקרים שפורטו בעתירה ובעדכונים שהוגשו במהלך שנה וחצי שבה נדונה בבית המשפט, והסתפק בהסקת מסקנות מהתמונה הכוללת שהתגלתה לעיניו.
בית המשפט נמנע מלהכריע בכל מחלוקת עובדתית ביחס לעשרות המקרים שפורטו בעתירה ובעדכונים שהוגשו במהלך שנה וחצי שבה נדונה בבית המשפט, והסתפק בהסקת מסקנות מהתמונה הכוללת שהתגלתה לעיניו
ברק-ארז תיארה בכל זאת כמה אירועים פרטניים, על מנת להמחיש: כך, באפריל 2025 הגיע שרביט עם אדם נוסף לביתו של אחד העותרים הפלסטינים, התפרע במקום, גרם נזק לרכב, ניסה לפרוץ את דלת הבית, שבר שתי מצלמות אבטחה, גרם נזק לגידולים חקלאיים סמוכים לבית, השחית את מערכת ההשקיה ואיים גם לשוב למקום ו"לשבור הכול". ניידת מג"ב שהגיעה למקום בעקבות תלונה של התושבים הפלסטיניים מצאה כי מדובר ב"דיווח שווא" ש"אין לו תיעוד ויזואלי".
בינואר 2026, בעוד העתירה תלויה ועומדת בבג"ץ, הגיעו שרביט וישראלים נוספים לשטח וגרמו נזקים לרכוש בביתה של משפחה פלסטינית – זאת בשעה שחיילים נמצאים בקרבת מקום ואינם עושים דבר.
וכך הלאה, כ-40 אירועים מתועדים שהוגשו לבית המשפט, הכוללים שמות, שעות ומקומות. המדינה ציינה כי "לא נמצא תיעוד לאירועים ביומן המבצעים של החטיבה המרחבית". "מה שבעבר נעשה בחסות החשיכה נעשה כעת לאור יום", כתבה ברק-ארז.
מבחינה משפטית-מקצועית, בנוף פסקי הדין היוצאים מתחת ידיו של בית המשפט העליון, פסק הדין הזה הוא חריג שבחריגים. הוא אינו כולל שום שאלה משפטית שדרשה הכרעה. ההשכלה והניסיון המשפטיים הנרחבים של השופטים אינם משחקים כאן כל תפקיד.
מבחינה משפטית-מקצועית, בנוף פסקי הדין היוצאים מתחת ידיו של בית המשפט העליון, פסק הדין הזה הוא חריג שבחריגים. הוא אינו כולל שום שאלה משפטית שדרשה הכרעה
אין מחלוקת בדבר חובתה של המדינה ורשויותיה להגן על התושבים הפלסטיניים ולהבטיח שיוכלו לחיות את חייהם ללא התנכלות וטרור יומיומי. גם המדינה לא חלקה על כך. ולכן, פסק הדין מתמצה בסופו של דבר בהוראה לרשויות המדינה למלא את חובתן הבסיסית לאכוף את הדין.
במצב דברים תקין יותר, פסק דין שכזה לא צריך כלל לבוא לעולם, שהרי הוא אומר את המובן מאליו הבסיסי ביותר. "במקרה הרגיל אין צורך בכך שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יצהיר בפסק דין שהמשיבים מחויבים לקיים את החוק".
לכאן הגענו: במציאות הנוכחית, נאלץ בית המשפט העליון להורות למדינה, בצו שיפוטי, לקיים את החוק ולמנוע מכנופיות טרוריסטים יהודים למרר את חייהם של הפלסטינים בשטחים.





תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו