לא צריך היה להיות פרופסור למדע המדינה כדי לצפות מה עומד לקרות בשבוע הראשון של הכנסת ה-26; חברי גוש השינוי לא הפסיקו לדבר על כך בשנים האחרונות ולאורך כל הקמפיין. כיסא יו"ר הכנסת עבר לגוש השינוי, ועל השולחן הונחה במהרה רשימת ביטולי חוקים ארוכה. מה שנחקק בכוח, מתבטל בכוח.
בראש הרשימה עומדים חוקי ההפיכה המשטרית, ואחריהם עוד שורה של הסדרים שהכנסת ה-25 העבירה בעדינות של מערבל בטון, בלי לעצור ובלי להסתכל לצדדים.
על חלק מהחוקים האלה עבדו שנה, שנתיים. לילות של הצבעות, אלפי הסתייגויות, ועדות פרלמנטריות שהפכו לזירת התגוששות וצרחות. החוק לשינוי הוועדה לבחירת שופטים, למשל, עבר במרץ 2025, באמצע מלחמה, כשחיילי צה"ל נלחמו בעזה ובלבנון וכשחטופים עוד היו מוחזקים בידי חמאס.
זה היה חוק הדגל של ממשלת נתניהו, והוא עבר על אפה ועל חמתה של האופוזיציה. כעת, ביטולו המוחלט עשוי לקחת פחות משלושה שבועות.
מי שרואה בזה רק ניצחון של צד אחד, או רק נקמה של הצד השני, מפספס את השאלה הגדולה באמת: כמה שווה הכרעה דמוקרטית, אם אפשר למחוק אותה כל כך מהר?
מי שרואה בזה רק ניצחון של צד אחד, או רק נקמה של הצד השני, מפספס את השאלה הגדולה באמת: כמה שווה הכרעה דמוקרטית, אם אפשר למחוק אותה כל כך מהר?
משילות או עריצות?
"משילות", זו הייתה מילת הקסם של הממשלה היוצאת. "באנו למשול", חזרו ואמרו השרים וחברי הכנסת שלה. ובשם המשילות הזו, כל מי שהעז להעיר הפך למכשול: היועצת המשפטית לממשלה, היועצים המשפטיים של הוועדות, אנשי המקצוע וחברי הכנסת מהאופוזיציה.
ח"כים הוצאו מדיונים אחד אחרי השני. עמדות מקצועיות נשמעו רק כדי לסמן וי בפרוטוקול. הדיון בוועדות הפך לטקס ריק מתוכן, שהמטרה היחידה שלו הייתה להגיע להצבעה – לא לשכנע אף אחד.
אתמול (רביעי) במליאה, תיאר ח"כ איתן גינזבורג (ביחד) איך הדברים נראו מבפנים, בוועדה שדנה בחוק התקשורת של השר שלמה קרעי:
"חדר הוועדה בכנסת הפך לאזור בשליטה מוחלטת של הממשלה. השר עצמו ומנכ"ל משרדו ניהלו בפועל את הישיבות… דאגו שנדבר כמה שפחות, השתיקו, הוציאו מהוועדה. התייחסו אלינו כאל מטרד בדרך אל היעד. בשלב מסוים יועצים משפטיים של הוועדה קמו ויצאו מהחדר, הם פשוט לא יכלו לסבול את הזלזול הזה".
אחרי ארבע שנים פרלמנטריות קשות ומכוערות במיוחד, אפשר לומר את זה בפשטות: משילות היא לא רק היכולת לחוקק. משילות היא היכולת להגיע להסכמות, לנהל תהליך ולהשיג תוצאה שמחזיקה מעמד. רוב קואליציוני יכול כמובן לכפות את רצונו במליאה. הוא לא יכול לכפות על הציבור שבחוץ להאמין שהתהליך היה הוגן.
אחרי ארבע שנים פרלמנטריות קשות ומכוערות במיוחד, אפשר לומר את זה בפשטות: משילות היא לא רק היכולת לחוקק. משילות היא היכולת להגיע להסכמות, לנהל תהליך ולהשיג תוצאה שמחזיקה מעמד
בשביל זה צריך לדבר עם הציבור כולו, ולא רק להתראיין בערוץ הבית. צריך להפסיק לקלל כלי תקשורת, ולהפסיק לקרוא "בוגד" או "תומך טרור" לכל מי שלא מסכים איתך, כמו שבחרו לעשות שר המשפטים יריב לוין, שר התקשורת קרעי והחברים שלהם לקואליציה כלפי יותר ממחצית העם.
חוקי ההפיכה המשטרית לא היו החוקים של כנסת ישראל; הם היו החוקים של קואליציה קיצונית וכוחנית אחת בלבד. לכן הם חיו כל עוד הקואליציה חיה, ועל כן הם עומדים להיעלם לתמיד מייד אחרי הבחירות וההשבעה של הכנסת החדשה.
קונצנזוס אינו מילה גסה
להקשיב לאופוזיציה זה לא עניין של נימוס, וזה גם לא מחיר שהמנצח משלם למפסיד כטובה. כשמקשיבים גם לצד שהפסיד, החוקים שעוברים הם חוקים שגם הוא יכול לחיות איתם – ולכן הוא לא ימהר לבטל אותם כשיגיע תורו לשלוט.
הסכמות, פשרות וחקיקה שחוצה מחנות פוליטיים הן נכס אסטרטגי למי שרוצה להשיג שינוי אמיתי בשטח. קונצנזוס זה לא מילה גסה. ומי שמדלג בזלזול על שכנוע ועל שיח, ובשם המהירות וה"משילות" דוחף לגרון של הציבור כל סעיף מטורף, משלם על זה ביוקר בסוף הדרך.
הסכמות, פשרות וחקיקה שחוצה מחנות פוליטיים הן נכס אסטרטגי למי שרוצה להשיג שינוי אמיתי בשטח. קונצנזוס זה לא מילה גסה. ומי שמדלג בזלזול על שכנוע ועל שיח, משלם על זה ביוקר בסוף הדרך
וכאן יש פרדוקס שמלווה אותנו כבר עשרות שנים. במשך שלושה עשורים הימין הפוליטי מדבר על ביטול הסכמי אוסלו. צריך לזכור שההסכמים האלה לא נשארו רק מסמכים חתומים בין ממשלת ישראל לאש"ף – הם עברו בכנסת כחוקים לכל דבר.
"חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו" משנת 1994 הסדיר בחקיקה את העברת השליטה לרשות הפלסטינית. "חוק יישום הסכם הביניים" משנת 1996 שינה שורה ארוכה של חוקים, כדי להתאים אותם לחלוקה לשטחי A, B ו-C.
בנוסף, חוקי היישום הכלכליים של "פרוטוקול פריז" קבעו מעטפת מכס משותפת, והעברה שוטפת של כספי מיסים לרשות. מבחינה פרלמנטרית יבשה, לבטל אותם היום זה קל בדיוק כמו לבטל כל חוק אחר.
אז למה קואליציות נתניהו לדורותיהן מעולם לא ביטלו אותם, לא אז ולא מאז? בימים האלה כולם רואים במליאת הכנסת איך חוקים שנועדו לשנות את אופי המדינה עולים לגרדום פוליטי אחד אחרי השני. אבל הליכוד אף פעם לא העלה להצבעה את ביטול חוקי אוסלו.
ההשוואה הזו לא מקרית. ההפיכה המשטרית נראתה בעיני ישראלים רבים כמו דרמה ענקית שנועדה לשנות לנצח את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. הציבור הרחב הבין זאת במהרה, מייד אחרי נאום ההכרזה של שר המשפטים יריב לוין ב-4 בינואר 2023, ולכן מיליונים יצאו לרחובות להפגין נגדה באותו ערב ובחודשים שאחריו.
בימים האלה כולם רואים במליאת הכנסת איך חוקים שנועדו לשנות את אופי המדינה עולים לגרדום פוליטי אחד אחרי השני. אבל הליכוד אף פעם לא העלה להצבעה את ביטול אוסלו
מנגד, אוסלו הוא הסדין האדום של הימין הישראלי מאז ועד היום. ובכל זאת, אף אחד לא ביטל אותו. לא בזמן אמת, ולא בשנים שאחר כך.
שוכרים, לא בעלי בית
יריב לוין עצמו עדיין לא מבין מהי באמת משילות, ולמה הוא כשל באופן כה מהדהד כשר המשפטים. אתמול פרסם לוין הודעה שחיה ביקום מקביל, בלשון הבאה:
"העובדה שהחוקים הראשונים שהשמאל ממהר לנסות לבטל אלו חוקי הרפורמה, היא ההוכחה הטובה ביותר לגודל ההישג. ניסיונותיהם נדונו לכישלון. משום שאי אפשר עוד לבטל את הישגי הרפורמה, את מאות המינויים המגוונים שנעשו, ואת חשיפת האמת על מערכת המשפט, על האופן הפסול שבו היא מתנהלת, על האכיפה הבררנית ועל הנזק שהיא גורמת לביטחון המדינה".
ועכשיו החרב מתהפכת. לגוש השינוי יש רוב יציב במליאה וגם את כיסא יו"ר הכנסת בידיו, והוא עסוק בביטול מהיר של כל "ההישגים" והתקנות של ממשלת נתניהו ה-37 והכנסת ה-25. המורשת המשפטית של לוין וקרעי הולכת היישר לפח האשפה של ההיסטוריה.
אבל הלקח האמיתי של הכנסת ה-25 – שחקיקה דורסנית מזמינה ביטול מיידי – חל בדיוק באותה מידה על מי שמבטל אותה כעת. כל מה שייעשה מעכשיו תחת הנהגתו של יו"ר הכנסת החדש מתן כהנא עלול להימחק גם הוא בעתיד, אלא אם הפעם ישקיעו שם מחשבה בתהליך, בדיאלוג ובדרך.
הכנסת עלולה להפוך למטוטלת הרסנית. כל קואליציה תמחק לחלוטין את הקודמת, כל חוק יהיה בגדר הצהרה זמנית בלבד, והציבור יפסיק לסמוך על מה שנקבע בספר החוקים.
הכנסת עלולה להפוך למטוטלת הרסנית. כל קואליציה תמחק לחלוטין את הקודמת, כל חוק יהיה בגדר הצהרה זמנית בלבד, והציבור יפסיק לסמוך על מה שנקבע בספר החוקים
הקיטוב בחברה הישראלית הוא הרבה יותר ממצב רוח חולף; הוא עלול להזין את עצמו. ככל שצד אחד יהיה בטוח שהצד השני ימחק את כל מה שעשה ברגע שיעלה לשלטון, כך הוא רק ירצה לחוקק מהר יותר, דורסני יותר, בלי להקשיב ובלי להתפשר. זהו מעגל אלימות פרלמנטרי מסוכן, ואנחנו כבר מרגישים אותו מתהווה בימים האלה.
דמוקרטיה היא לא רק "שלטון הרוב"; היא גם ההסכמה של המיעוט להפסיד במשחק, וההסכמה הזו מתקיימת אך ורק כשהמיעוט מרגיש ששמעו אותו ושזכויותיו נשמרו.
דמוקרטיה היא לא רק "שלטון הרוב"; היא גם ההסכמה של המיעוט להפסיד במשחק, וההסכמה הזו מתקיימת אך ורק כשהמיעוט מרגיש ששמעו אותו ושזכויותיו נשמרו
זה הלקח המהדהד לממשלה היוצאת, לממשלה החדשה שתקום, ולכנסת שתבוא אחריה: מי שרוצה שהחוקים שלו יחזיקו מעמד דורות קדימה, חייב לחוקק אותם כך שגם היריבים הפוליטיים שלו יוכלו לחיות איתם בשלום. אחרת, ניצחון בבחירות הוא בסך הכול שכירות קצרה של המדינה, עד שמעבירים את המפתחות לשוכר הבא.


תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו