איירין ששר, ניצולת שואה שטרם מלאו לה שנתיים כשהנאצים פלשו לפולין, חווה הבזקים לעבר שבו בילתה את ילדותה בתעלות הביוב של ורשה. גרונו של אביה שוסף בצריף הקטן שחלקה המשפחה בגטו כשהיא הייתה בת 5. ששר זוכרת בבירור את מראה הגופה המושחתת על הרצפה ואת התחושה של המרפק שלה טבול בשלולית הדם שהדיף ריח של ברזל, שהלכה והתפשטה מהחתך שבצווארו.

"יש לי חזיונות, הבזקי זיכרון של דברים איומים, איומים", אמרה לי ששר בשיחה שקיימתי איתה בבית הדיור המוגן שבו היא מתגוררת במודיעין.

בזמן שיחתנו, היא בדיוק ארזה מזוודה לקראת טיסתה לניו יורק, כדי לשאת שם דברים בכינוס מליאת העצרת הכללית של האו"ם לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לקרבנות השואה. ששר הוזמנה יחד עם שרגא מילשטיין, בן 87, ניצול מברגן-בלזן, כדי לחלוק את הסיפור שלה בטקס המרכזי של האו"ם ב-27 בינואר.

היא זוכרת את אמה אומרת לה שאם לא תקרא לעזרה או תבכה, "הכול ייגמר בקרוב, ונצא לשחק בחוץ". היא אמרה לה שהיא תקבל בובה חדשה, היות שללצ'קה האהובה שלה הייתה מוכתמת וספוגה במי ביוב

בזמן ששוחחנו, פורום השואה העולמי המתוקשר, שהתכנס בירושלים ב-23 בינואר, הופיע ברקע על מסך הטלוויזיה של ששר. כשראשי מדינות נראו נואמים באירוע, היא התפעלה מכך שהיא – "אני הקטנה! אני הפצפונת בגובה מטר וארבעים ושישה סנטימטר!" – עומדת לשאת דברים מול כמה מהם בקרוב.

"זה נפלא שאני אשא איתי את ישראל לאו"ם", אמרה בציפייה.

ששר, שבטרם יצאה לגמלאות שימשה במשך 40 שנה מרצה בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאיים באוניברסיטה העברית בירושלים, חשה בנוח לדבר מול קהל. אבל אף על פי שכבר סיפרה את סיפור ההישרדות שלה במקומות רבים בעולם, כשקיבלה את ההזמנה מהאו"ם היא נתקפה בהלה.

"האם אני יכולה לעשות את זה? האם זה בסדר מצדי לדבר בשמם של 1.5 מיליון ילדים בני גילי שאינם יכולים ולעולם לא יוכלו לדבר לפני העולם?", היא נזכרת שחשבה אז. בסופו של דבר, היא החליטה שאלה הן אחריותה ומחויבותה להרים את הכפפה ולהיענות להזמנת האו"ם, "מכיוון שניצלתי".

"אני ניצלתי, זה הדבר העיקרי. היטלר לא ניצח, ויש לי הוכחות לכך", היא אומרת ומתכוונת לילדיה ולנכדיה.

ב-27 בינואר ששר נשאה נאום בן 10 דקות במטה האו"ם, לפני אולם מלא. כחלק מהטקס, היא גם הדליקה נר זיכרון יחד עם דוברים אחרים, בהם נשיא מנגנון הדין הפלילי הבינלאומי לשעבר, תיאודור מירון; המזכיר הכללי של האו"ם, אנטוניו גוטרש; נשיא העצרת הכללית ה-74 של האו"ם, טיג'אני מוחמד-בנדה; מילשטיין הניצול; וראש נקודת הקשר לענייני רומה וסינטי במשרד למוסדות דמוקרטיים וזכויות אדם של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, דן פבל דוגי.

מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, מברך את איירין ששר בטקס לזכר השואה באו"ם (צילום: האו"ם/מנואל אליאס)

הישרדות בזכות רצון ברזל

ששר היא עדות חיה לנחישות. בזכות היצירתיות והרצון הבלתי מתפשר של אמה, היא שרדה את המלחמה כשהיא מסתתרת בתעלות ביוב או נעולה בארונות עם בובתה ללצ'קה, מצוידת במזון דל שהושג בקושי ובסיר לילה לעשות בו את צרכיה.

"היא הצילה את חיי מיליון פעם במהלך המלחמה", היא אומרת.

"כמה זמן זה נמשך? אני לא יכולה לומר, אבל זה היה באינספור מקומות. הייתי יחפה ורעבה, והיה לי קר. פחדתי. בגיל הזה את לא יודעת ממה את מפחדת. פחדתי מכל דבר. מוות היה חלק מסימן השאלה הלא ידוע שלי"

ברסיסי הזיכרון של ששר מאותה תקופה נותרו שאלות רבות ללא מענה; זמן קצר לאחר המלחמה אמה נפטרה מכשל לבבי. ששר מניחה שאמה הבלונדינית כחולת העיניים הצליחה להתחזות בקלות ללא-יהודייה, מה שעזר לה להיטמע בצד הארי של ורשה המחולקת. "אני הייתי ג'ינג'ית, והאף שלי לא היה מאוד נוצרי", אומרת ששר. לכן היא הוסתרה בארונות, "במקומות אפלים, במקומות שלא נועדו למגורי אדם אלא לבעלי החיים שמשפחות גידלו".

איירין ששר ואמה בצרפת, 1946 (צילום: Courtesy)

היא זוכרת את אמה אומרת לה שאם לא תקרא לעזרה או תבכה, "הכול ייגמר בקרוב, ונצא לשחק בחוץ". היא אמרה לה שהיא תקבל בובה חדשה, היות שללצ'קה האהובה שלה הייתה מוכתמת וספוגה במי ביוב.

"כמה זמן זה נמשך? אני לא יכולה לומר, אבל זה היה באינספור מקומות. הייתי יחפה ורעבה, והיה לי קר. פחדתי", היא אומרת. "בגיל הזה את לא יודעת ממה את מפחדת. פחדתי מכל דבר. מוות היה חלק מסימן השאלה הלא ידוע שלי, ויצאתי מהילדות מהר מאוד. כל זה היה חלק מהגיהינום של השואה".

מדי פעם היא עוצרת את דבריה כמעט באמצע המשפט. כמו בנקודות זמן אחרות במהלך השיחה שלנו, היא צוחקת ואומרת עכשיו, כמו כדי להרגיע אותי: "החיים טובים, החיים יפים, שלא תביני אותי לא נכון".

דף חדש

ששר ואמה שרדו את שנות המלחמה כשהן מסתתרות בגטו ורשה. מאוחר יותר עברו לצרפת, שם ששר נשלחה לבית יתומים של הארגון היהודי אוז"ה באנדרסי, בעוד אמה נשארה בפריז כדי לעבוד. היא מתה שנתיים לאחר מכן, כאשר ששר הייתה בת 11.

"היא הייתה באה לבקר אותי בימי ראשון, ואז יום ראשון אחד היא לא הגיעה, והמנהלים אמרו לי ללבוש חולצה לבנה כי אנחנו נוסעים להלוויה בפריז. הייתי צריכה את אימא שלי אז יותר מתמיד, אבל היא עזבה אותי", היא אומרת.

"אמא הייתה באה לבקר אותי בימי ראשון, ואז יום ראשון אחד היא לא הגיעה, והמנהלים אמרו לי ללבוש חולצה לבנה כי אנחנו נוסעים להלוויה בפריז. הייתי צריכה את אימא שלי אז יותר מתמיד, אבל היא עזבה אותי"

אבל בזכות התכנון המוקדם של אמה, ששר הגיעה לחוף מבטחים מסביר פנים יותר בפרו – ולמשפחה חדשה – כאשר האחיינית החביבה על אמה אימצה אותה.

"לפני שמתה, אמי הורתה לקחת אותי אחרי המלחמה למשפחה של אחייניתה האהובה, מר וגברת מיכאל ופלה טופילסקי בלימה, פרו. ולאחר מותה, משאלתה התגשמה: מר טופילסקי האב (אביו של מיכאל) לקח אותי מפריז לציריך, ומשם ללימה, פרו", מסבירה ששר.

"התחלתי חיים חדשים – אימצו אותי, נתנו לי מיטה, מצעים נקיים, וחדר, ושלחו אותי לבית הספר. למדתי ספרדית – כבר ידעתי צרפתית – ופתאום היו לי הורים שאהבו אותי ואת אחי, ומאוחר יותר נולדה לנו אחות", היא אומרת. היום שני אחיה, מרסל וסוניה, חיים גם הם בישראל.

היא השקיעה בלימודיה כדי להיות ראויה להוריה החדשים, היא אומרת, ולבסוף עזבה לארה"ב כדי ללמוד באוניברסיטה. אף על פי שהוצעה לה משרה בניו יורק, עלתה לארץ בגיל 25 והייתה חברת הסגל הצעירה ביותר באוניברסיטה העברית.

ניצולת השואה איירין ששר בגיל 10 בצרפת, סביבות 1947 (צילום: Courtesy)

ששר, שהייתה כעת בטוחה ומיושבת, פתחה דף חדש, ובמשך שנים מתחה קו על החיים שהיו לה לפני שהגיעה לדרום אמריקה; הסיפור האישי שלה התחיל בפרו. היא אף פעם לא דיברה על התקופה שבה הסתתרה כילדה במלחמה, ואפילו ילדיה, אילנה, כיום עובדת סוציאלית, ודויד, רופא מיילד, לא הכירו את עברה.

"אנחנו הניצולים, אחרי שהפכנו לניצולים והגענו לעולם החופשי ונחתנו איפשהו, במקום כלשהו בעולם, היססנו לדבר על מה שקרה לנו", היא אומרת. "רצינו לקבור את העבר הזה כדי להתחיל מחדש, ולהתחיל מהתחלה, עד כדי כך שהילדים שלי לא ידעו את העובדה שאני ניצולה".

לדבריה, אף על פי שבדיעבד לא היה בכך היגיון, היא לא רצתה שילדיה ייתפסו בבית הספר כילדים של ניצולת שואה. באותה תקופה בישראל, לרבים מבני גילם היו קרובי משפחה ניצולי שואה וקרובי משפחה רבים שנכחדו.

"התחלתי חיים חדשים – אימצו אותי, נתנו לי מיטה, מצעים נקיים, וחדר, ושלחו אותי לבית הספר. למדתי ספרדית – כבר ידעתי צרפתית – ופתאום היו לי הורים שאהבו אותי ואת אחי, ומאוחר יותר נולדה לנו אחות"

"עד שיום אחד קיבלתי ממשרד החינוך הזמנה להצטרף ל-180 צעירים למצעד החיים בפולין בתור עדה", היא מספרת. כשהחזיקה בידה את מעטפת הדואר, היא הבינה שאם תיענה לאתגר לשאת עדות, היא תצטרך להיפרד מ"סיפור החיים המושלם" שרקחה לעצמה ולילדיה.

"הם כבר היו מבוגרים, אז הייתי צריכה לספר להם את האמת, והם כמובן, הם לא היו בהלם, אבל הם חשבו שהייתי צריכה לספר להם", היא אומרת.

ורשה המופצצת, 1939 (צילום: AP Photo/Julien Bryan/File)

המחויבות לשאת עדות

היום, אומרת ששר, היא נענית לכל הזמנה לדבר. "אנחנו הניצולים לא נהיה כאן בעוד 12-10 שנה. אז מי ידבר על זה? מי יגיד 'הייתי שם'?", היא שואלת. לדבריה, כאשר היא מדברת לפני קהל, היא מניחה לנמעניה לעזור לה לשאת בנטל הזיכרון.

"אני מעבירה את המסר של הסיפור האישי שלי… אבל איך אנחנו מעבירים את זה לדורות הבאים, השני והשלישי, כך שהם יוכלו לחזור על זה ולהעביר את זה הלאה?", היא אומרת. עבור ששר, התשובה היא חינוך.

הטקס באו"ם התקיים תחת הכותרת "75 שנה אחרי אושוויץ – חינוך וזיכרון השואה למען צדק עולמי". באופן הולם, נוסף על העץ המשפחתי הפורח שלה, כמחנכת ותיקה ששר מקווה להותיר מורשת של תכניות חינוך על השואה.

אף על פי שהם חיים כעת בישראל, היא ובן זוגה ד"ר דניאל שידלובסקי למדו יחד לפני שנים רבות בבית הספר בפרו. יחד, בני הזוג האקדמאים ניסו בשנים האחרונות לייסד תוכנית לימודי חובה בנושא השואה בארץ מגוריהם הקודמת.

התגובה, לדבריה של ששר, היא "לא מאוד מעודדת". צוות השרים ובעלי התפקידים העוסקים בחינוך לא רצו להתחייב לתכנית, היא אומרת, וככל הנראה אין להם תקציב להכשיר לכך את המורים. היא מקווה לערב את יד ושם, שיש לו מחלקת חינוך חזקה, בהכשרת המורים, בין אם בארץ או באמצעות משלחת לפרו.

"זה מאבק של כמה שנים, הניסיון לשכנע את רשויות החינוך להפוך את הנושא הזה לחלק רשמי בתכנית לימודי ההיסטוריה", היא אומרת. "זה משהו שאנחנו צריכים לעבוד עליו ולא משהו שייעשה מעצמו".