תמלילי החקירה של שלדון אדלסון, פטרונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו קרוב ל-30 שנה והאיש שהוציא מכיסו מאות מיליוני שקלים כדי להבטיח את המשך שלטונו, שחלקים מתוכם נחשפו בשבוע שעבר על ידי העיתונאי רביב דרוקר, הם מאותם מסמכים שמזכירים יומן של תיכוניסט מתבגר: מככבים שם הורמונים משתוללים ותפיסה מעוותת של המציאות, לצד כעס מתפרץ על העולם.
פעם אדלסון זועם וחובט בדמויות נעלמות; פעם מתחזה לאלטרואיסט גדול, צנוע ונדיב; בין לבין הוא מתמכר לרכילות זולה של חדרי הלבשה, מהסוג שקשיש כמוהו לא היה אמור לחוות כבר קרוב לשבעים שנה; וכשנראה לו שהחקירה פשוט קטנה עליו – הוא מזכיר לחוקרים כמה הוא מדהים, ענק, חשוב, משפיע ועשיר.
קשה לדעת למה להאמין בתמליל הזה, כי יש בו חלקים שנראים מודבקים לאישיות השלדונית המוכרת, ואחרים שמעידים על חוסר-מודעות עצמית קיצונית. בניסיון להכניס מעט הגיון בשיגעון, החלטתי לדגום את המשפטים המעניינים ולהצמיד להם מעט פרשנות רש"י. אין יומרה להבין באמת מה מתחולל בראשו של המיליארדר הקשיש, רק אולי מאמץ לנקות לפחות חלק מהבולשיט.
"אני לא יכול [להאמין] בחלומות הכי פרועים שלי שהוא (נתניהו) יעשה את זה, בגלל שהפוזיציה שלו כראש ממשלה גוררת יותר אחריות ומשקל מרק עיתון טיפשי וההפצה של העיתון"
אדלסון יוצא כאן נגד התיאוריה לפיה נתניהו פיזר את הכנסת ב-2015 כחלק מהמלחמה בחוק "ישראל היום". הוא מקטין את חשיבות העיתון שלו, אותו עיתון עליו כבר הוציא על פי ההערכות קרוב למיליארד שקלים, שאת רובם לא יראה לעולם חזרה.
האמירה הזאת מוזרה, כי מרגע הקמתו של "ישראל היום", אדלסון הבהיר שלא מדובר בגחמה זמנית או במיזם ניסיוני. גם המטרה המוצהרת מאחורי הקמת "ישראל היום" (לייצר פוקס ניוז ישראלי – "הוגן ומאוזן"), וגם המטרה הפחות מוצהרת (לסייע לנתניהו להישאר בשלטון על ידי שיעבוד המערכת למסרים מבלפור) מעידים שאדלסון אמר אמת כשהבטיח ש"ישראל היום" כאן כדי להישאר.
בהחלט יתכן שמאווייו של אדלסון השתנו בעקבות חשיפת תמלילי תיק 2000, והוא מאס בראש הממשלה ורעייתו. אבל העיתון, שבשנים האחרונות עבר לפיקוד רשמי של אשתו ד"ר מרים אדלסון (המכונה על ידו "מארי" בחקירה), המשיך לצוץ בפינות הרחוב כמו שעון ולא נראו שום סימנים אפשריים של קיפול הבאסטה. עבור האדלסונים, "ישראל היום" הוא הכול חוץ מ"עיתון טיפשי".
אדלסון גם מעולם לא חשב ש"הפוזיציה של נתניהו כראש ממשלה גוררת יותר אחריות". נהפוך הוא: כאשר הקים את העיתון, הגדיר את מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס בתור אויב הציונות, לא פחות. "ישראל היום" היה, לפיכך, גם העונש לידיעות על מדיניות הסיקור השלילית לנתניהו, וגם המזרק לעיתונות "חופשית" יותר לשיטת אדלסון, כלומר ימנית. וזאת רחוקה מלהיות משימה "טיפשית".
"אין לי אינטרס בפוליטיקה ישראלית. אני רוצה ממשלה הנוטה לצד ימין"
שני חצאי המשפט הזה מהווים אוקסימורון, ומעידים (ולא בפעם הראשונה) שאדלסון לפעמים יורה קודם ואחר כך חושב. חציו השני של המשפט נכון: אדלסון באמת רוצה ממשלה ימנית, וכאשר נתניהו היה בשבתון מתמשך מראשות הממשלה טרח להתקרב לאריאל שרון, אהוד אולמרט ואברהם הירשזון.
באמצע העשור הקודם השליך יהבו על השלישיה הזאת במטרה לקדם את חלומו הציוני הקודם של הקמת מתחם הימורים נוסח לאס וגאס באילת. במסגרת המאמצים הללו פעל גם אצל השלושה האלה וגם אצל נתניהו (אז שר האוצר) כדי להרוג את האופציה של קזינו בבעלות המדינה במצפה רמון (תכנית של מפעל הפיס שנגנזה).
גם בשנים האחרונות המשיך אדלסון לקרב אליו אנשי ימין נוספים. על רקע ההצהרות על "כעס" כלפי הזוג נתניהו, גברו הדיווחים על התקרבותו לנפתלי בנט. במילים אחרות: אדלסון לא מחויב רק לנתניהו, והוא לא בוחל בפוליטיקאים ישראלים אחרים, כל עוד הם שייכים למחנה הפוליטי הנכון.
אבל ככל שתוכנו של מחצית המשפט השניה הוא אמת, כך אמינות המחצית הראשונה מתרחקת ממנה.
לאדלסון יש אינטרס בפוליטיקה הישראלית, ועוד איך. בעבר היה זה אינטרס עסקי ובשנים האחרונות זהו אינטרס אידיאולוגי. כך או כך, מעטים האנשים שאינם אזרחי ישראל אשר גילו עניין כה גדול בממשלותיה כמו אדלסון.
גורם שהיה מקורב לנתניהו בעשור הקודם הגדיר זאת פעם כך: "אוזנו של ראש הממשלה היא הנכס החשוב ביותר שיש, ואדלסון רוצה גישה אליה". בדיוק כפי שהוא מקפיד על גישה לאוזנו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כיום, או שביקש גישה לאוזנו של המועמד הרפובליקני מיט רומני בעבר.
"אני חושב שמדינת ישראל תהיה במצב הרבה יותר טוב אם שרה לא תשים את האף שלה בפוליטיקה שלו"
מעטים בישראל, אפילו בימין ואפילו בסביבתו של נתניהו, יתווכחו עם הטענה הזאת. ועם זאת, ראוי לזכור שלא רק האף של שרה מצוי בפוליטיקה של נתניהו – גם האף של שלדון ושל מארי נמצא שם.
המעורבות של בני הזוג אדלסון בשלטון הישראלי נדמית נוכחת ומתמשכת יותר אפילו מזו של טייקונים אחרים כמו מרטין שלאף, חיים סבן או ארנון מילצ'ן. מי יודע, אולי אדלסון לא משתגע על שרה דווקא בגלל שבלעדיה, היה אפילו קל יותר להשפיע על בעלה?
"אני הבן אדם מספר 18 הכי עשיר. עליתי מעשרים ל-18 בשבועות האחרונים. יש רק שני יהודים שאני מכיר שהם יותר חזקים ממני – [מייקל] בלומברג ו[לארי] אליסון – ואני מאוד שמח בשבילם, אבל אני הסיטואציה שלי משתפרת. עלינו בעשרים וארבעה אחוזים ממאי וביוני אולי נעלה לשלושים. יש לי כל מה שאני רוצה וצריך"
הכול נכון, חוץ מהסוף. אדלסון הוא באמת (שוב) היהודי השלישי העשיר ביותר בעולם, פוזיציה שהחזיק בה שנים רבות. אדלסון מחזיק ביותר כסף מאלוהים. אבל אין לו כל מה שהוא רוצה וצריך.
אם היה לו כל מה שהוא רוצה וצריך, לא היה טורח להסתופף חזק כל כך בקרבתם של נשיאי ארה"ב. הוא עושה זאת כי הוא מרגיש שעדיין אין לו מספיק השפעה על הממשל. אם היה לו כל מה שהוא רוצה וצריך, לא היה משקיע כל כך הרבה בפוליטיקה הישראלית. הוא עושה זאת כי הוא מרגיש שהימין הרדיקלי, אליו הוא משתייך ("אני יותר ימני מאטילה ההוני", אמר פעם), עדיין לא מבוסס בשלטון חזק מדי.
אם היה לו כל מה שהוא רוצה וצריך, אז בגיל 86 הוא היה מבלה ביאכטות ולא במטוסי 747 בניסיונות בלתי פוסקים להתערב לממשלות אחרות בחוקים ובכללים שלהם – ארה"ב, ספרד, סין, ישראל ויפן הן רשימה חלקית בלבד.
ובעיקר, אם לאדלסון היה כל מה שהוא רוצה וצריך – כלומר לא רק ממון אלא גם שקט, שלווה ואושר – הוא לא היה נטפל לחלשים ממנו באופן כל כך אובססיבי. הוא לא היה רודף עיתונאים קלי משקל בלאס וגאס עד פשיטת רגל; הוא לא היה משפיל ומאיים על שותפים ויריבים; ובעיקר, הוא לא היה צריך להזכיר כל הזמן כמה יש לו הכי גדול בעולם.
"אני מספיק חכם לדעת שאני לא אמור להביא שום מתנות לפוליטיקאים"
מעטים יודעים זאת, אבל במהלך הבדיקות המקיפות שביצעו הרגולטורים של מדינת נוואדה על שלדון אדלסון, לקראת קבלת רישיון ההימורים בלאס וגאס בסוף שנות השמונים, הם גילו תכונה הקושרת את איל ההון בקשר תרבותי משעשע עם חברו הטוב נתניהו: נטייה קלה לא לשלם את החשבון. אדלסון, כך נחשף בדו"ח הבדיקה, השאיר מאחוריו חובות עלומים משנים עברו – בתחנות דלק, במסעדות ובבתי עסק אחרים.
מצד שני, כשאדלסון נותן מתנות, הוא באמת לא הולך על פרחים או שמפניה ורודה. "ישראל היום" הוא מתנה בסדרי גודל אחרים לחלוטין. כבר כתבתי בעבר, וכתבו גם אחרים, שמוזר שמעולם לא נחקרה הקמת העיתון – שבתקופות מסוימות נדמה היה שנוהל ונערך ישירות מלשכתו של נתניהו – כמתן תרומת בחירות אסורה.
אז אדלסון מספיק חכם כדי לא לחלק שמפניות ורודות. זה לא אומר שמתנות (עם אינטרסים בצדם) לגמרי זרים לו. אבל יתכן שבמשפט הזה הוא מביע את הבוז הפרטי שלו לטקטיקת החיזור של טייקונים "אולד-סקול" כמו ג'יימס פאקר או מילצ'ן.
"אתה יודע כמה יהודים בעולם יש להם מטוסים פרטיים עם 4 מנועים? רק לי".
ע"ע "אני הבן אדם ה- 18 הכי עשיר" וכו'. לאדלסון יש קומפלקס קשה עם מיקומו בטבלת העושר. בעבר הצהיר שבכוונתו להפוך ל"איש העשיר בעולם". בשנים מסוימות הסתפק בטייטל "היהודי העשיר בעולם", עד שאליסון חלף על פניו. בכל הזדמנות שרק ניתנה לו הזכיר את הרקע העני המרוד שממנו הגיע.
אדלסון אולי "עשה את זה". אבל הצורך שלו להזכיר לעולם כולו (אפילו לחוקרי להב 433 המסתפקים במשכורת חודשית שאדלסון מרויח בדקה) כמה הוא ענק, ממחיש שאיפשהו בפנים, אדלסון עדיין מרגיש הנער העני מבוסטון, שלא לוקחים אותו מספיק ברצינות.
"ביבי רצה שאני אעסיק את הבחור הזה (ניר חפץ) לעיתון. עורך ראשי. בין 2009 ל-2012"
נדמה לי שיש פה גילוי: חפץ לטש עיניים גם ל"ישראל היום". בהמשך החקירה מבהיר אדלסון ששרה נתניהו ביקשה שיפטר את עמוס רגב, וימנה תחתיו את חפץ. אדלסון, כך מסתמן, סירב.
אז אחרי שעירבב הון ושלטון בתוך "ידיעות אחרונות" כדי לשרת את מוזס, חירב את חיי העיתונאים והזמין כתבות סחיטה-באיומים ב"מעריב" כדי לשרת את נוחי דנקנר, שירת את ראש הממשלה ורעייתו באמצעות עסקאות עם הבעלים של "וואלה!" איריס ושאול אלוביץ', הפעיל לחצים ואיומים על ראשי ועיתונאי "רשות השידור", "כאן" ו"גלי צהל" ועוד – עכשיו מתברר שאפילו את "ישראל היום" חפץ רצה לנהל. האם יש דוגמה טובה יותר למקף שמחבר בין הון, שלטון ועיתון בארץ או אפילו בעולם?
תכלס, כשיש לך רקורד כל כך עשיר בלקקנות, עסקנות ופגיעה בעיתונות – עוד עיתון אחד לא משנה הרבה. אבל הנה מילה טובה שאפשר בכל זאת לומר על אדלסון: בתור איש עסקים הוא זיהה שמשרתה של שרה, היועץ חפץ, עלול להזיק אפילו לביביתון שלו. במובן זה הוא הוכיח שיש לו עיניים חדות יותר מאשר לראש הממשלה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו