חודש סוער עבר על טייקון ההימורים שלדון אדלסון, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בזירה המשפטית באמריקה.
תביעה מתמשכת אחת, בת שבע שנים, הסתיימה בתבוסה שלישית בשורה של תבוסות. לא מדובר בנוקאאוט, מכיוון שההליכים עוד נמשכים, אבל בהחלט נפילה קשה למזרן. תביעה שניה הוגשה לבית משפט ונוגעת בבטן הרכה ביותר של הטייקון: קשרי הון-שלטון-עיתון.
אדלסון, הרגיל להיות בעמדת התקפה משפטית, נדחק לעמדת מגננה.
שני ההליכים המשפטיים האלה במסגרתם נתבע אדלסון, עוסקים במישרין בסוגיות של חופש הביטוי ולטענתם של התובעים – במלחמה המתמשכת של אדלסון כנגד חופש זה.
וכך מגיעה שוב לקידמת הבמה אחת הסוגיות השנויות במחלוקת בביוגרפיה המסעירה של מי שצמח מאשפתות בשכונות הקשות ביותר של בוסטון למעמד של אחד מעשירי תבל החזקים והמשפיעים ביותר: הטענה המיתולוגית לפיה הוא משתמש במשאביו הכספיים האדירים כדי להחניק ביקורת נגדו, ולמעשה לרכוש את הבעלות על האמת, ככל שזו נוגעת בו ובעסקיו.
יש מי שרואים בכך צדק פואטי: הטייקון שמרבה לאיים ולתבוע תביעות השתקה נגד גורמים וגופים חלשים ממנו, נאלץ כעת להתגונן על הפרקטיקה הזאת בפני אותם בתי המשפט שנהג לפקוד כתובע.
דרישת הגנה גחמנית
מארק סטנלי הוא ראש "הוועידה היהודית הדמוקרטית", גורם מוביל במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, ומקורב של הקלינטונים, של הנשיא לשעבר ברק אובמה ושל סגן הנשיא והמתמודד לנשיאות ג'ו ביידן. כולם ביקרו אצלו יותר מפעם אחת בביתו בדאלאס, טקסס, והוא אירח אירועי התרמה גדולים עבור בכירי המפלגה.
ב-2012 נתבע סטנלי על ידי אדלסון בסכום אגדי של 60 מיליון דולר, לאחר שסטנלי טען כי אדלסון מעודד מדיניות של זנוּת בבתי הקזינו אשר בבעלותו במאקאו. סטנלי פנה לבית המשפט ודרש להכיר בתביעה כ"תביעת השתקה" על פי חוקי ה-Anti-SLAPP (תביעות אשר מטרתן "מניעת השתתפות בשיח הציבורי"). בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את תביעתו של אדלסון ללא דיון. אדלסון עירער על ההחלטה, אך הפסיד גם בערעור.
שני הנצחונות הללו לא סיפקו את סטנלי והוא החליט על אפקט בומרנג משפטי: בתביעה שהגיש ביחד עם ראשי הועידה היהודית אשתקד, נדרש אדלסון לשלם פיצויים נרחבים על "שימוש לרעה בהליכי משפט" ו"סדיזם משפטי" אשר הפגין, לטענת התובעים, בהגשת תביעת ההשתקה.
פרקליטיו של אדלסון דרשו לדחות את התביעה על הסף, אך אתמול קבע שופט בית המשפט בניו יורק כי אדלסון ישלם את הוצאותיהם המשפטיות של סטנלי ושל ראשי הועידה, וזאת עוד בטרם ההליך כולו הסתיים.
בקביעתו דוחה השופט את טענותיו של אדלסון אחת לאחת. את בקשתו האירונית של הטייקון להתגונן דווקא באמצעות חוקי ההגנה מתביעות השתקה, מכנה השופט "גחמנית":
"אדלסון טען באופן גחמני שתביעתו המקורית – על אף היותה תביעת השתקה – זכאית להגנה תחת חוקי ה-Anti SLAPP…הוא מבקש לדחות את תביעת הנזיקין הזו, כיוון שהיא עצמה מהווה, לטענתו, תביעת השתקה".
השופט לא קונה את הלופ המשפטי הזה, ומותח ביקורת על איל-ההימורים: "אדלסון לא סיפק שום ראיה כלשהי – כתובה, בעל פה, באמצעות עדים או תצהירים – שהאשמותיו בתביעתו המקורית היו אמיתיות…לפיכך אדלסון נכשל בהוכחה שתביעתו המקורית נעשתה בתום לב".
אדלסון יחוייב לשלם פיצויים והוצאות משפט לסטנלי, אך ההליך יימשך הלאה כדי לקבוע האם התובע זכאי גם לפיצויי נזיקין. אלו, על פי המסורת המשפטית בארצות הברית, יכולים להגיע לעשרות מיליוני דולרים -אין מגבלה על חבר המושבעים בקביעת נזיקין.
עורכי דינו של סטנלי הודיעו כי בכוונתם לזמן את אדלסון למתן תצהיר מול מצלמות בעוד כעשרה ימים. לזמן ישראל נודע כי בהכנות לתצהיר זה אספו עורכי הדין שורה ארוכה של מקרים מארה"ב ומרחבי העולם המסייעים להוכיח, לטענתם, התנהגות ביריונית ומשתיקה של אדלסון.
בין המקרים שמנו בפנייתם לבית המשפט באוקטובר אשתקד מוזכרת גם פרשת ההתנצלות הכפויה של ערוץ 10, אשר במרכזה עמדה כתבת תחקיר של כותב מאמר זה, כמו גם שורה של תביעות שהגיש נגד עיתונאים בארה"ב ובאנגליה, נגד עובדיו הבכירים ברחבי העולם (כולל שותף עסקי בישראל), ואפילו מאבקו המשפטי נגד ילדיו שלו.
"אדלסון משתמש באופן שגרתי במקורותיו הפיננסיים הבלתי-מוגבלים כדי לממן פעולות השמצה, שמטרתן סחיטת התנצלויות והבהרות. הוא משתמש בפנייה לבתי משפט – ובאיומים בפנייה לבתי משפט – במדינה זו ובמדינות אחרות, ככלי נשק כדי להעניש ולהפחיד את מבקריו", נכתב בתביעה.
מה שקורה בווגאס
במרכז התביעה השנייה, שהוגשה החודש בבירת מדינת נוואדה על ידי העיתון "לאס וגאס סאן", ניצבת טענת-השתקה מסוג אחר ולפיה אדלסון, הפעם בכובעו כמו"ל, מנסה להשתלט על העיתונות המקומית ולחסל את ה"סאן", שהוא העיתון היומי היחיד שממשיך לפעול לצד ה"לאס וגאס ריביו ג'ורנל", עליו אדלסון השתלט בסתר לפני ארבע שנים.
מאז רכש אדלסון את ה"ריביו ג'ורנל" (שנחשב אז לעיתון אמיץ ובעל תכנים עצמאיים), השתנה באופן משמעותי הרכב המערכת שלו, וחלק מעיתונאיו המובילים פוטרו או התפטרו.
עם המפוטרים/מתפטרים נמנה העיתונאי ג'ון סמית, שאדלסון הגיש נגדו תביעת השתקה מפורסמת בגין פסקה שהופיעה בספרו, "כרישים במדבר: האבות המייסדים והשליטים המודרניים של לאס וגאס".
אדלסון משך לבסוף את התביעה, לאחר שהביא את סמית להכריז על פשיטת רגל. בדרך ניסה אדלסון לקנות את התנצלותו של סמית בדרך מקורית, והציע להקים קרן בגובה 200,000 דולר לטיפול בבתו של העיתונאי, שנאבקה אז במחלת הסרטן. סמית דחה על הסף את ההצעה מנימוקים של אתיקה.
כאמור, אדלסון משך לבסוף את תביעתו, אחרי שבית המשפט אישר לחשוף את מסמכי קבלת רישיון ההימורים שלו במסגרת הליכי גילוי המסמכים במשפט. גם בתו של סמית החלימה בינתיים, וסמית המשיך לכתוב בשביל הריביו ג'ורנל, כרגיל. כאמור, עד לפני ארבע שנים.
בתביעתו מכנה ה"סאן" את אדלסון: "אויב ותיק של התיקון הראשון לחוקה (המגן על חופש הביטוי) ושל העיתונות".
"במשך עשורים רבים, אדלסון היש תביעות סרק, אשר סופן היה להידחות, אחת אחרי השניה. מטרתו תמיד היתה ברורה: להקפיא את חופש הביטוי ולהשתיק את אלו המוכנים לצאת כנגדו", נכתב בתביעה. טרם הוגש כתב הגנה.
וואלה וידיעות בפנים – ישראל היום בחוץ
ומה קורה אצלנו? שלדון אדלסון אמנם נדרש למסור עדות במשטרה במסגרת חקירות תיקי נתניהו, אך אינו מעורב בפרשיות ה"הון-שלטון-עיתון" המרכזיות בישראל.
העיתון שהקים, "ישראל היום", אשר רעייתו מרים משמשת כמו"ל שלו, אינו צד רשמי במסלול ההתרסקות ההדדי של ראש הממשלה, כלי התקשורת המסקרים אותו והמו"לים שלהם.
בין נתניהו לבין "ישראל היום" לא התקיימו, על פי רשויות החוק בישראל, שום יחסי תן וקח – אף על פי שיש לא מעט המאמינים כי מאחורי הקמת העיתון עומדת למעשה תרומת בחירות בעייתית לכל הפחות. עם זאת, אין – וסביר שגם לא יהיה בעתיד – תיק 8000 סביב יחסי נתניהו ו"ישראל היום". כך קרה ש"ידיעות אחרונות" ואתר וואלה! בפנים – אבל "ישראל היום" בחוץ.
למרות זאת, אדלסון היה ונותר האיש המשפיע ביותר על התקשורת הישראלית בעשור האחרון, והמחולל הגדול של מהלכים גרנדיוזיים בצמתים שמחברים בין הון, שלטון ועיתון.
הן בישראל והן בארה"ב, אדלסון הוא מו"ל שאינו מסתפק באחזקת בעלות על כלי תקשורת, אלא עושה שימוש בעיתונים שברשותו כדי לשנות סדרי עולם. מברכיו יטענו שהוא חותר לביטול עריצות הליברליזם וההשתקה של הדעות השמרניות.
מבקריו, לעומת זאת, יסמנו אותו כמשתיקן סדרתי וכמי שמחריב את חופש הביטוי תוך שימוש בלתי סביר בכיסיו העמוקים. אדלסון, על פי "פורבס", הוא אחד מ-15 האנשים העשירים ביותר בעולם והונו מוערך ב-35 מיליארד דולר.
כשאדלסון הקים את "ישראל היום" בשלהי העשור הקודם, הוא מחה נגד העריצות של "ידיעות אחרונות" ושליטתו בעולם התקשורת. הוא כינה מרכיבים בסיקור של "ידיעות אחרונות" כ"מעשה לא-פטריוטי", ואת המו"ל, נוני מוזס, "דיקטטור". מטרתו המוצהרת של אדלסון היתה להקים גוף תקשורתי הוגן ומאוזן – Fair and balanced – מעין "פוקס ניוז" ישראלי.
ללא "ישראל היום", פרשת 2000 כנראה לא היתה מגיחה אל אוויר העולם. הצלחתו של "ישראל היום", שתפס נתח שוק הולך וגדל – ואף איים להחריב את ידיעות אחרונות כליל, עם הוצאתה של מהדורת סוף השבוע – בלבלה את מוזס והוציאה אותו משיווי משקל. היא קשרה את ראש הממשלה ואת המו"ל הוותיק בטנגו מוזר, שנמשך מאז סוף העשור הקודם, ובא לידי ביטוי בגלים של סיקור אוהד ועוין, לחלופין.
מי שעבד ב"ידיעות אחרונות" בתקופה ההיא זוכר כיצד במסדרונות העיתון נלחש הביטוי "מהדורת סוף השבוע" משל היה זה נשק יום הדין שאחריו דבר לא נותר כשהיה. אדלסון עצמו סיפר שמוזס הגיע אליו עם דמעות בעיניים, והתחנן שיחזיר את החרב לנדנה.
בשלהי העשור הקודם, מונה ניר חפץ, מאנשי "ידיעות אחרונות", לתפקיד ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה. אותה תקופה התאפיינה בתהליך של הפשרת היחסים בין ראש הממשלה למוזס, ובסיקור מתון יחסית.
מאוחר יותר, ולאחר שמהדורת סוף השבוע של "ישראל" אכן יצאה לאור, עברה קבוצת "ידיעות אחרונות" לסיקור קשוח הרבה יותר נגד נתניהו, ששיאו נרשם באתר ynet בבחירות 2015. בסדרת שיחות מוקלטות, המהווה את התשתית לתיק 2000, הבטיח מוזס להוריד את גובה הלהבות ואפילו לרסן את עיתונאיו, אם ראש הממשלה מצדו ירסן את אדלסון ויביא להפסקת צמיחתו של החינמון על חשבון ידיעות.
לולא "ישראל היום", ספק אם אדלסון היה נדחף למהלך של הורדת ערוץ 10 על הברכיים, וחיובו להתנצל בפניו באופן חריג, תוך איומי תביעה אגרסיביים על בעלי הערוץ, רון לאודר. באותם ימים, כשהכנתי את כתבת הפרופיל על עסקיו של אדלסון, "ישראל היום" בדיוק עקף, באופן היסטורי, את התפוצה של "ידיעות אחרונות".
האופן שבו הכניע אדלסון את הערוץ, וגרם להתפטרות-מחאה של שדרת בכירים בצמרת הארגון, מסומן כאירוע השתקה נדיר בישראל, המוכיח כי לפעמים כלל לא צריך ללכת לבית משפט בשביל להרתיע כלי תקשורת. גם העורכים וגם אנוכי טענו אז וטוענים היום, כי כל מה ששודר היה בבחינת אמת.
אני נוטה לחשוב שללא "ישראל היום", גם פרשת 4000 לא היתה באה לעולם באותן העוצמות. שאול אלוביץ' אמנם רצה שורה ארוכה של הקלות ועסקות בעלי-עניין, על פי החשדות; וכן, נתניהו, ובעיקר רעייתו, היו רגישים באופן חריג (לעיתים מופרע) לאופן שבו הם מוצגים באתר וואלה!. אבל לא מן הנמנע שבעקבות הצלחתו של "ישראל היום", פיתח ראש הממשלה תיאבון לשלוט בכלי התקשורת באופן שלא ניתן להשביעו. "ישראל היום" היה המתאבן, וואלה! – אז האתר הפופולרי בישראל – המנה העיקרית.
אדלסון המחיש לראש הממשלה שכשרוצים – אפשר. אפשר לאיים על ערוץ גדול ועצמאי ולהכניע אותו; אפשר למשמע את המו"ל האימתני ולגרום לו למתן סיקור; אפשר לשנות את התוכנית העסקית של העיתונות מקצה לקצה; אפשר אפילו לחווט מחדש עיתונאים בכירים – להציע להם ג'ובים בעיתון-מטעם, לשכנע את המו"ל שלהם לדבר עליהם כעל בובות-משחק, ועוד.
כל אלה הם חלק מהתוצרים של הקמת "ישראל היום" והצלחתו להשיג נתח-שוק משמעותי (על אף שנתניהו עצמו, על פי הדיווחים, אינו מחשיב את "ישראל היום כבעל השפעה", ואמר לקהל עיתונאים לפני שלוש שנים: "קודם שהביביתון יהיה עוצמתי כמו האנטי־ביביתון").
שוק התקשורת האמריקאי אינו דומה לשוק בישראל: בארצות הברית יש ביזור גדול, אלפי עיתונים ותחנות מקומיות ופחות רגולציה. אדלסון, שרוצה להיות ממליך נשיאים (ולכן תרם לקמפיינים של מועמדים רפובליקנים לנשיאות, ובכלל זה מיט רומני ודונלד טראמפ, עשרות מיליוני דולרים) מסתפק כרגע בהשפעה על שוק העיתונות של לאס וגאס בלבד. בישראל, מתברר, זה הרבה יותר קל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו