בימים אלו משודרת פרסומת על מקצוע האחיות/אחים. שקורא לכם להפוך ולהיות אח/ות אקדמאי/ת. לא חשבתי על זה, אבל זאת הפרסומת היחידה שגורמת לי לדמעות. שמרגשת אותי מאוד.

מה קורה לי שם בפנים? מה מנגן לי על נימי הרגש? כנראה בגלל שאחים ואחיות הם באמת כל כך רחומים. כל כך טובים. סועדים ללא תנאים, בתקופה שכה נזקקתי/נזקקת להם.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה

הם איתי בחדר לאחר הניתוח, עד השחרור המיוחל. המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים, מנגבים לי את הדמעות. לא תמיד אני רואה את הפנים שלהם ברגעים האלה.

הם אלה שליוו אותי לשירותים אחרי הניתוח, לבדוק שאני לא מתעלפת. והביאו לי תה חם ומתוק, הכי טעים בעולם, אחרי שעות רבות של צום. חלק גם בכו איתי כשבכיתי. בביופסיה. ואחרי שקרסתי כששמעתי שיש לי גוש סרטני בשד. יושבים לידי. מלטפים את הדמעות. מחפשים מילים מרגיעות.

בחדר לאחר הניתוח הייתי הרבה שעות באמת לבד. הם מגיעים, דואגים למעדן קליל או יוגורט. בואי שבי. תשתי. איך את מרגישה. מודדים לחץ דם. דואגים כשהוא נמוך. מביאים משככי כאבים.

המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים

כל קריאה שלי מתקבלת בסבלנות. אנושיות. חמלה. מבט. ואני יודעת שהם במקצוע הכי סוחט שיש. ובכל זאת, אלה שנתקלתי בהם, גם בטיפולים נמרצים (שניים במספר). גם במחלקות פנימיות. כשהייתי באמת צריכה שיסעדו אותי.

גם עכשיו – תמיד אנושיים. רכים. ובעיקר מאוד נוכחים. בשבילי. בשבילי זה הדבר הכי משמעותי שיש. כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון. המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב. עד שאני משתחררת מבית החולים.

כשהייתי קטנה, בת 8, ואושפזתי עם דלקת כליות לשבוע בבית חולים – אימצתי לי אחות. עד ששאלו אותי אם זאת אמא שלי. היא לא הייתה אמא שלי אבל לגמרי התנהגה כמו אמא. דאגה לי מבוקר עד לילה. ולעולם לא אשכח אותה.

כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון, עם המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב

אלה בעלי המקצוע שחייבים לקבל משכורת מתגמלת על העשייה המדהימה , העצומה שלהם. לולא הם, החוויות הקשות שעברתי, היו קשות אלפי מונים. הם הקלו במעט באנושיות שלהם. בחמלה כלפיי. ועל כך אהיה אסירת תודה לעד.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

הגוף הממשלתי שאחראי על בחירה והענקה של פרס ישראל ביום העצמאות מגדיר את הפרס כך: "הזוכים הם אזרחי-ישראל – יחידים, או במקרים חריגים שותפי הישג שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל".

למרות שההגדרה היא כללית מכדי שניתן יהיה לקבל ממנה תמונה ברורה על כוונת הפרס, אפשר להבין ש"ישראל" פה הוא העם במדינה, "אזרחי-ישראל" שמעניקים פרס הוקרה לאזרח/ית שתרמ/ה במיוחד למשהו, "תחום" כלשהו, בחיי החברה כולה.

ההצצה של כל אזרחי המדינה אל תוך תהליך קבלת הפרס התקבלה לא מזמן בסרט המעולה של יוסף סידר: "הערת שוליים". הסרט הצליח לחשוף את המרקם הפסיכולוגי, מימדי האנוכיות, ויצר שמירת הכבוד – בקרב החוג המצומצם שמתלווה לתהליך בחירת מקבל/ת הפרס. וכל זה בתחום האקדמיה!

לא כל שכן כשמדובר בתחום פסיקת ההלכה. כאן מובן מאליו שהעמדה האידיאולוגית והנטייה לשמרנות משחקות תפקיד חשוב יותר. וחשובה עוד יותר היא השפעת פסיקת ההלכה על חיי בני אדם לטוב או לרע.

האם, להבדיל אלפי הבדלות, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון את הסבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

האם, להבדיל, בא בחשבון להעניק פרס בתחום הרפואה לרופא שאחוז גבוה ממטופליו מתים מטיפולו? איך אפשר לא לקחת בחשבון סבל שחווים מאות ואולי אלפי בני אדם מפסיקות ההלכה במדינה שלנו כשבאים לתת פרס ב"תחום" זה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל? חשוב לציין: אני פוסל לגמרי פרס ב"תחום ההלכה" כאשר הכוונה היא לפסיקת ההלכה. אינני פוסל כלל פרס לחקר ההלכה.

הרב יהושע שפירא כתב על הנושא: "אני מכיר היטב את הרב יעקב אריאל (חתן פרס ישראל) שנים ארוכות, וזה לא משנה לו אם יקבל או לא יקבל את הפרס. הרי גם במידה וכן יקבל האם ישנה מאורחותיו ומסדר יומו? הרי גם במידה ויקבל את הפרס, למחרת בבוקר הוא יקום באותה שעה לתפילה, ילמד את אותו דף יומי, ימשיך עם אותה מלאכת כתיבה, ובמידה שלא יקבל לא ידגדג לו הדבר כי אין לרב כבוד".

לעומת זאת הענקת פרס ישראל לחקר התלמוד לפרופ' ורד נעם מאוניברסיטת תל אביב מעוררת סלידה אצל תומכי הרב אריאל. רק הרעיון שאישה לומדת תלמוד, ומגיעה לדרגת הידע וההישגים של פרופ' נעם בחקר התלמוד – הוא רעיון דוחה לדידם של חוגים מסוימים שבחברה. האם יד אחת לא יודעת מה עושה היד השנייה?

השנה נוצרה דוקא התעוררות לגבי פרס ישראל בתחום ההלכה. בהתחשב בכך שאנו חיים בחברה די מקוטבת בכל הקשור ל"תחום ההלכה" – איך זה שלא יהיה סקנדל, ולא משנה מי המקבל?

פרס ישראל אמור להיות אות להכרה והוקרה לתרומה לכלל החברה, ולא רק לחוג זה או אחר. כל "תחום" שמתייחס רק לקבוצה זאת או אחרת מסוימת איננו תחום ראוי לפרס ישראל. בתוך העולם החרדי אפשר להעניק פרסים לפסיקת הלכה, אבל לא בחברה כולה. לדאבוני אנו עדיין נאבקים בתוך תוכנו בין צורות היהדות שקיימות במדינה ובין הטוב המשותף ההכרחי שמוביל לשלום בחברה.

אין לי שום התנגדות לפרס לרב אריאל מהקהל שהוא משרת. אבל חבל להעניק פרס לעניין שמפלג את החברה. יתר על כן, אסור לשכוח את "הפיל בחדר", או יותר נכון את "הדינוזאור בחדר": מדינת הלכה.

השאיפה של אנשים מסוימים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, כך שכל המדינה תתנהל על פי ההלכה שהם פוסקים, יכולה לגרום לחורבן המדינה בדרך הקצרה ביותר מכל איום קיומי על המדינה אחר.

האזרחים שמעריכים את קיומם כבעלי זכויות במדינה, וחובות שהם מקבלים על עצמם מרצון כדי לאפשר את חופש הפרט ברוב תחומי החיים – יסבלו משינוי קיצוני בפרטיות ובחופש הבחירה שלהם, ובצורך לשנות את התנהלותם אם ניהפך למדינת הלכה. זה אומר שכל פרס שניתן על פסיקת הלכה חייב להיות עניין פרטי או סקטוריאלי, אבל אסור שיהיה בשם "אזרחי ישראל".

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

אזרחים יקרים, אתם לא צריכים אותי כדי להיווכח בהתנהלות המוזרה והפגומה של מערכות הבחירות האחרונות שכפה עלינו הנאשם נתניהו. כל מי ששכל ישר והיגיון בריא בקודקודו רואה את השיח הרדוד, את הפופוליזם הזול ואת ערֵמות הרפש, הזוהמה, חדשות הכזב, ההסתה וההסטה מן העיקר שעורם שלטון נתניהו.

השיח נמוך, רדוד, ילדותי, צפוי ולמען האמת מאוס למדי. מרוב שמאוס כבר לא חשים אווירת בחירות באוויר. כן, קוראים נכבדים, בעוד כשבועיים ישראל תצא להצביע בפעם השלישית בתוך כשנה, ואדישות הציבור מורגשת. יותר מזה, אדישות מסעות הבחירות של המפלגות מורגשת, רוב המפלגות עייפות ורדומות, חוזרות על אותם מסרים שחוקים וידועים, וכבר לא מחדשים דבר.

השיח נמוך, רדוד, ילדותי, צפוי ולמען האמת מאוס למדי. מרוב שמאוס כבר לא חשים אווירת בחירות באוויר. כן, קוראים נכבדים, בעוד כשבועיים ישראל תצא להצביע בפעם השלישית בתוך כשנה, ואדישות הציבור מורגשת

אדם אחד שולט בסדר היום. אדם אחד שלא מכבד את הדמוקרטיה. אדם אחד שעושה הכול כולל הכול להמשיך להיות בשלטון, גם אם זה אומר להישאר ראש ממשלה זמני של ממשלת מעבר זמנית ולצאת לבחירות חוזרות ונשנות. והרי ראש ממשלה נבחר הוא כבר לא יהיה, זה ברור למדי, כל שנשאר לו להיצמד לכיסא כמה שיותר זמן בתור ראש ממשלת מעבר.

אלא שהנאשם נתניהו שוכח דבר אחד חשוב: אתה יכול לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אתה יכול אפילו לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אתה ממש לא יכול לרמות את כולם כל הזמן. מתישהו מתעשתים, מתישהו מבינים עם מי יש לנו עסק, מתישהו מתעוררים.

ואנחנו התעוררנו. מזמן. אנחנו כבר הבנו ומכירים את כל הטריקים, השטיקים, הסחרירים (הספינים) מבית היוצר של נתניהו וסוגדיו, אנחנו יכולים לצטט אותם על פה. עלינו הוא כבר לא יעבוד יותר. אנחנו נחושים להחליף את ממשלת הזדון והרשע הזאת ויהי מה.

אדם אחד שעושה הכול להמשיך להיות בשלטון, גם אם זה אומר להישאר רה"מ זמני של ממשלת מעבר זמנית ולצאת לבחירות חוזרות ונשנות. והרי רה"מ נבחר הוא כבר לא יהיה, זה ברור. כל שנשאר לו להיצמד לכיסא כמה שיותר זמן בתור רה"מ מעבר

לכן לא משנה מה הנאשם נתניהו ותלמידיו־סוגדיו יעשו, אנחנו נצביע רק למפלגות שיבטיחו את קץ שלטונו הרע של נתניהו. לא משנה מה יפיץ, יספר, יגלה, יבטיח, יורה או ינחה  – אנחנו כבר יודעים מצוין מה טיבו של האדם העומד מולנו ועם מי יש לנו עסק, ולכן לא נאפשר לו להמשיך לרמות אותנו ולא להוליך אותנו שולל.

אנחנו כבר יודעים שמדובר בנוכל־על, לכאורה, שאינו בוחל בשום אמצעי להישאר בשלטון כמה שיותר זמן. והרי אצל נתניהו זו המטרה, ואצלו המטרה תמיד מקדשת את כל האמצעים, גם את האמצעים הלא כשרים, המסריחים, שלא לומר הלא חוקיים.

ונתניהו אכן עבר לכאורה על החוק. יותר מפעם אחת. לכאורה עבר כמה פעמים על חוק הבחירות בבחירות הקודמות, באלה שלפניהן – ועוד היד נטויה. רק בימים האחרונים התוודענו לעבֵרה גסה על החוק שהליכוד ביצע לכאורה: יישומון שהליכוד משתמש בו דלף החוצה פעמיים, והותיר את פרטי כל אזרחי ישראל גלויים לכל העולם – פעמיים – ואיש לא נתן ולא נותן את הדין על כך. התקשורת שותקת, התקשורת נכנעה.

רק בימים אלו התוודענו לעבֵרה גסה על החוק שהליכוד ביצע לכאורה: יישומון שהליכוד משתמש בו דלף החוצה פעמיים, והותיר את פרטי אזרחי ישראל גלויים לעולם – פעמיים – ואיש לא נתן ולא נותן את הדין על כך

מה צריך לקרות כדי שנבין, אזרחי ישראל בכלל ושומרי הסף (איה הם?) בפרט, שנתניהו מזלזל בחוקי המדינה ובדמוקרטיה ופוגע בהם? היכן שומר הסף האמיץ שיעשה סוף לכל הקרקס המפחיד והמסוכן הזה? היכן שומר הסף האמיץ שיעצור את הנאשם נתניהו ויגיד לו: "עד כאן, חביבי, יש גבול!"?

אין זה סוד שנתניהו מחזיק, ככל הנראה, בנתונים – שקריים או אמיתיים – על מתנגדיו, והוא משתמש בהם נגדם בבוא היום. במקרים רבים הנתונים אינם רלוונטיים אף שהוא מציג אותם ככאלה. בעבר השתמש בכוח הזה נגד מני נפתלי, רוני אלשיך, אהוד ברק, בני גנץ ועוד. עכשיו הגיע תורו של היועץ המשפטי לממשלה, הד"ר אביחי מנדלבליט שנתניהו עצמו היה אחראי למינויו.

נתניהו אוהב אותם חלשים, פגיעים, כנועים, צייתנים, נאמנים נאמנות כפויה ומוחלטת אך ורק לו. ברגע שהם מרימים את ראשם או עושים את תפקידם, רחמנא ליצלן, הוא מייד נפטר מהם בדרך זו או אחרת. אולי לכן הוא מקפיד הקפדה יתרה להקיף את עצמו באנשים מפוקפקים, בעבריינים או בעבריינים־לכאורה דוגמת נתן אשל, אריה דרעי ורבים אחרים. אנשים כאלה נמצאים בעמדה חלשה ויתמסרו לו בקלות.

אין זה סוד שנתניהו מחזיק, ככל הנראה, בנתונים – שקריים או אמיתיים – על מתנגדיו, והוא משתמש בהם נגדם בבוא היום. במקרים רבים הנתונים אינם רלוונטיים אף שהוא מציג אותם ככאלה

והשיח ממשיך להיות רדוד, שיח קוצני נמוך. כבר שנים שלא מתנהל כאן כל דיון רציני, מהותי, עמוק ואמיתי על מצב המדינה ומצב אזרחיה. גם כשמראיינים נבחרי ציבור מתמקדים בעניינים השוליים, הסתמיים, הקטנים, הלא חשובים ובעיקר – הצהובים.

"מה דעתך על ההתקפות של נתניהו עליך ועל ימינה?" שאלו את שר הביטחון בנט; "מה אתה אומר על דברי נתניהו על הגמגום שלך?" שאלו את יושב ראש כחול לבן בני גנץ. למותר לציין שגם כשהמרואיינים מנסים לענות ברצינות רוב המראיינים קוטעים אותם ולא מאפשרים להם להשלים משפט, ועוברים לשאלה הצהובה הבאה.

יש כל כך הרבה שאלות רציניות לשאול את בני גנץ ונפתלי בנט, ולא רק אותם. יש כל כך הרבה בעיות – פנימיות וחיצוניות – שמעסיקות ומטרידות את ישראל, למה עליהן לא שואלים?

"מה דעתך על התקפות נתניהו עליך ועל ימינה?" שאלו את שר הביטחון בנט; "מה אתה אומר על דברי נתניהו על הגמגום שלך?" שאלו את יו"ר כחול לבן בני גנץ. למותר לציין שגם כשהמרואיינים מנסים לענות ברצינות רוב המראיינים קוטעים אותם

האמת היא שזו שאלה רטורית. התקשורת מאוימת, מבועתת, מוחלשת וכנועה – וזו התוצאה.

אומרים שבני גנץ מגמגם. עזבו את זה שזו שטות גמורה ומי שמאמין בה אינו חכם במיוחד, אבל בואו נפתח את זה רגע, ונניח שגנץ אכן היה מגמגם. אז מה? מה הקשר בין גמגום למנהיגות?

ובכלל, ראש ממשלה שלועג על מגבלה או על נכות של אזרחים אינו ראוי להיות ראש ממשלה אף לא יום אחד נוסף. איזו מין דוגמה רעה הוא משמש? איך צריך להרגיש ילד מגמגם במצב הזה? איך צריכים להרגיש חבריו? אם ראש הממשלה מרשה לעצמו ללעוג על גמגום או על נכות, למה שחבריו של המגמגם והנכה לא ילעגו לו גם הם?

ובכלל, ראש ממשלה שלועג על מגבלה או על נכות של אזרחים אינו ראוי להיות ראש ממשלה אף לא יום אחד נוסף. איזו מין דוגמה רעה הוא משמש? איך צריך להרגיש ילד מגמגם במצב הזה? איך צריכים להרגיש חבריו?

וכי אדם מגמגם לא יכול להיות מנהיג? מי שחושב שגמגמן לא יכול להיות מנהיג, שיבוא בטענות למקרא, לאלוהים ולמשה רבנו, כבד הפה וכבד הלשון.

בתור מגמגם קשה לשעבר ומוגבל פיזית מלידה אני מודיע שבני גנץ לא מגמגם, אפילו לא גמגום קל, והוא גם לא מוגבל, לא פיזית ולא נפשית. נכון, הוא לא פוליטיקאי מנוסה, משופשף ומבריק כמו נתניהו, אבל לא צריך להיות פוליטיקאי מבריק כדי להיות מנהיג – ונתניהו הוא ההוכחה הניצחת לכך.

נתניהו פוליטיקאי גאון, הוא יודע לכוון את סדר היום כך שיתאים לו ולמעשי הנוכלות המתמשכים והסדרתיים שלו, אבל האם הוא מנהיג? התשובה לכך שלילית באופן חד־משמעי, נתניהו פוליטיקאי, לא מנהיג.

בתור מגמגם קשה לשעבר ומוגבל פיזית מלידה אני מודיע שבני גנץ לא מגמגם, אפילו לא גמגום קל, וגם לא מוגבל, פיזית או נפשית. נכון, הוא לא פוליטיקאי מנוסה, משופשף ומבריק כמו נתניהו, אבל לא צריך להיות פוליטיקאי מבריק כדי להיות מנהיג

ומה עושה את בני גנץ למנהיג, להבדיל מנתניהו? קודם כול, האופי והאישיות. מנהיג אמיתי דואג לעמו ולאזרחים, לא לעצמו כמו נתניהו. לנתניהו אין אישיות מתאימה, הוא אגוצנטרי מדי ואוהב את עצמו מדי עד כדי חולניות, ואדם המאוהב בעצמו קשות לא משאיר מקום לאהוב את הזולת, ובוודאי לא לדאוג לאזרחי מדינה. ובכלל, נתניהו מתנהל כרובוט, הוא שכח שהוא בסך הכול בן אנוש, בן תמותה. גנץ אנושי, ההפך מנתניהו. ואנחנו לא רוצים מנהיג שאיבד את אנושיותו.

דבר שני, נשיאה באחריות. גנץ נושא באחריות לעצמו ולישראל, הוא מדבר בגובה העיניים, מציג תוכניות מפורטות למדי על עתיד ישראל כפי שהוא רואה אותו (ומי שטוען ההפך פשוט לא הקשיב לגנץ ולא קרא את המצע של כחול לבן, אלא נכנע לשטויות הילדותיות שפורסמו), הוא ממלכתי, רציני ולא נגרר לשטויות הילדותיות והמסיתות שהנאשם נתניהו עוסק בהן יום ולילה.

נתניהו הוא האיש החזק במדינה. ידו בכול ויד כול בו. הוא השתלט על כל מוקדי הכוח ושולט בהם באיומים ובהפחדות. לכן הוא מתנהל כפי שהוא מתנהל, מזלזל בדמוקרטיה, בשלטון החוק, בשומרי הסף, בתקשורת. גישת "אני ואפסי עוד", אני מעל החוק, החוק לא מכוּון אליי, "תקפצו לי".

מה עושה את גנץ למנהיג, להבדיל מנתניהו? קודם כול, האופי והאישיות. מנהיג אמיתי דואג לעמו ולאזרחים, לא לעצמו כמו נתניהו. לנתניהו אין אישיות מתאימה, הוא אגוצנטרי מדי ואוהב את עצמו מדי עד כדי חולניות

הזלזול המופגן הזה מתחיל בקטן, כמו לשבת ברכב השרד שלו לא חגור, ונגמר בהפצת שקרים בוטים וגסים על כל מי שמתנגד לו. ומכיוון שהוא האיש החזק במדינה הוא דואג שיהיה לשקרים האלה הדהוד חזק בכל אמצעי התקשורת, והוא גם שולט בהם, כמובן. אם נתניהו מעל החוק, כולנו מעל החוק. כי מה שמותר לנתניהו מותר לכולנו.

אז חברים, צחוק בצד, הגענו לרגע האמת, יש לנו מדינה להציל. הדמוקרטיה חשובה הרבה יותר מאדם אחד ששמו הנאשם נתניהו, לכן עלינו לעשות כל שביכולתנו החוקית להוריד אותו מהשלטון. איך? בהפגנות, במחאות, בשביתות ובעיקר בהצבעה נכונה בקלפי.

אני למשל מצביע לכחול לבן בראשות בני גנץ (פתק פה בקלפי) וקורא גם לאחרים לנהוג כך, כי רק בני גנץ מתגלה כמבוגר האחראי שיוכל לעשות סדר בתוהו והבלגן הנוראים שמשאיר כאן הנאשם נתניהו.

הזלזול המופגן הזה מתחיל בקטן, כמו לשבת ברכב השרד שלו לא חגור, ונגמר בהפצת שקרים בוטים וגסים על כל מי שמתנגד לו. ומכיוון שהוא האיש החזק במדינה הוא דואג שיהיה לשקרים האלה הדהוד חזק בכל אמצעי התקשורת

מובן שאפשר גם להצביע לרשימה המאוחדת העבודה־גשר־מרצ, לישראל ביתנו וכמובן, לרשימה המשותפת. הצבעה גורפת לארבע מפלגות אלו תבטיח את קץ שלטונו האכזר של הנאשם נתניהו, ותחזיר את ישראל הדמוקרטית והשפויה. הצבעה לכל מפלגה אחרת או אי־הצבעה כלל (דבר חמור שבעתיים) היא הצבעה להמשך המצב הקיים ואף להחרפתו עד אובדן הדמוקרטיה באופן סופי ומוחלט.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.