בימים אלו משודרת פרסומת על מקצוע האחיות/אחים. שקורא לכם להפוך ולהיות אח/ות אקדמאי/ת. לא חשבתי על זה, אבל זאת הפרסומת היחידה שגורמת לי לדמעות. שמרגשת אותי מאוד.

מה קורה לי שם בפנים? מה מנגן לי על נימי הרגש? כנראה בגלל שאחים ואחיות הם באמת כל כך רחומים. כל כך טובים. סועדים ללא תנאים, בתקופה שכה נזקקתי/נזקקת להם.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה.

להיות אח/ות זה מקצוע כל כך לא מובן מאליו. בשבילי הם הפנים הראשונות שאני רואה כשאני נכנסת לאשפוז, לניתוח, מתעוררת בהתאוששות, כשאני רועדת ואני מרגישה שהם מכסים אותי בעוד שמיכה

הם איתי בחדר לאחר הניתוח, עד השחרור המיוחל. המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים, מנגבים לי את הדמעות. לא תמיד אני רואה את הפנים שלהם ברגעים האלה.

הם אלה שליוו אותי לשירותים אחרי הניתוח, לבדוק שאני לא מתעלפת. והביאו לי תה חם ומתוק, הכי טעים בעולם, אחרי שעות רבות של צום. חלק גם בכו איתי כשבכיתי. בביופסיה. ואחרי שקרסתי כששמעתי שיש לי גוש סרטני בשד. יושבים לידי. מלטפים את הדמעות. מחפשים מילים מרגיעות.

בחדר לאחר הניתוח הייתי הרבה שעות באמת לבד. הם מגיעים, דואגים למעדן קליל או יוגורט. בואי שבי. תשתי. איך את מרגישה. מודדים לחץ דם. דואגים כשהוא נמוך. מביאים משככי כאבים.

המלאכים שמחזיקים לי את היד הרועדת בחדר הניתוח כשאני נשכבת בתנוחת צלוב – רגע לפני ההרדמה כשאני הכי לבד בעולם. הם קולטים באנושיות שלהם את הפחד שלי. העצב. הדיכאון. הם אלה שמלטפים אותי. לוחשים ומרגיעים

כל קריאה שלי מתקבלת בסבלנות. אנושיות. חמלה. מבט. ואני יודעת שהם במקצוע הכי סוחט שיש. ובכל זאת, אלה שנתקלתי בהם, גם בטיפולים נמרצים (שניים במספר). גם במחלקות פנימיות. כשהייתי באמת צריכה שיסעדו אותי.

גם עכשיו – תמיד אנושיים. רכים. ובעיקר מאוד נוכחים. בשבילי. בשבילי זה הדבר הכי משמעותי שיש. כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון. המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב. עד שאני משתחררת מבית החולים.

כשהייתי קטנה, בת 8, ואושפזתי עם דלקת כליות לשבוע בבית חולים – אימצתי לי אחות. עד ששאלו אותי אם זאת אמא שלי. היא לא הייתה אמא שלי אבל לגמרי התנהגה כמו אמא. דאגה לי מבוקר עד לילה. ולעולם לא אשכח אותה.

כשהיו רגעים בהם הרגשתי אבודה. וכן, בדיכאון, עם המון עצב. הפנים היפות שלהם, המחייכות, המטופחות, הן אלה שהיו עבורי נקודות האור הקטנות. העוגן. משהו לאחוז בו ולא לעזוב

אלה בעלי המקצוע שחייבים לקבל משכורת מתגמלת על העשייה המדהימה , העצומה שלהם. לולא הם, החוויות הקשות שעברתי, היו קשות אלפי מונים. הם הקלו במעט באנושיות שלהם. בחמלה כלפיי. ועל כך אהיה אסירת תודה לעד.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

על בני גנץ, המשת"פ וחומת המגן של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לא ניתן לסמוך. לפני כל תחקיר גנץ טען שהחייל שהרג את יובל דורון קסטלמן עשה זאת בטעות. זהו עוד חלק מתהליך ההזדהות עם נתניהו שעובר על גנץ. לעומת זאת הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט קרא לחקירה מהירה ויסודית של ההריגה.

*  *  *

בני גנץ, שר בממשלת ישראל וחבר קבינט המלחמה, טעה טעות קשה, המוכיחה ששיקול דעתו לקוי, כאשר תיאר את רצח יובל קסטלמן כ"טעות". בטרם ביצוע כל חקירה, טען גנץ ש"אני בטוח שהחייל שירה ביובל עשה זאת בטעות". מבלי שנדע, נראה שגנץ, רמטכ"ל לשעבר, כבר ביצע תחקיר והסיק מסקנות.

יעקב צלאל הוא עיתונאי

בתגובה לשיא חדש שנשבר בזחיחות ראש הממשלה בנימין נתניהו באומרו ש"אלה החיים" – עונה לו העם בקול גדול ש"אלה לא החיים": בסקר מנו גבע לערוץ 12 במחצית חודש נובמבר, ניתנו 75 מנדטים לגוש השינוי ורק 45 לממשלה הנוכחית; הליכוד יורד ל-17 מנדטים בלבד; בני גנץ מקבל אחוזים גבוהים בהרבה בהתאמה לראשות הממשלה מאשר נתניהו.

המגמה ברורה: הציבור שולח מסר לנתניהו, ומבהיר שאינו מתכוון להמשיך את טיסת הוורטיגו אל עבר התהום. ומאחר שאיננו בימים רגילים, והדעת לא סובלת לשאת עוד את הכחשת האשם הראשי, נתניהו, לאחריותו למחדל השביעי באוקטובר, עלינו להשתחרר מעולו בהקדם, ולהסיר מהגה השלטון את מי שהביא עלינו את המחדל והאסון החמורים ביותר שאירעו בתולדות מדינת ישראל. כל יום נוסף של האיש הזה בשלטון מסב לנו נזק מדיני, צבאי וחברתי אדיר.

ד״ר ענת מאור היא חברת כנסת לשעבר, חברת קיבוץ נגבה.