זה היה לפני שנים רבות כשפגשתי לראשונה בחיי, ואני אז אדם צעיר ושוחר תרבות, או לפחות שוחר מה שמקובל היה לראות כ"תרבות" באותם ימים קדומים, את האמירה האלמותית של ז'אן פול סארטר במחזהו "בדלתיים סגורות" – "הגיהינום הוא הזולת".
כאדם צעיר העושה צעדים ראשונים ומהוססים בעולמה של תרבות, בעולמה של סוציולוגיה אנושית, בעולמה של פילוסופיה של אדם וחברה, המילים הללו עשו עלי רושם עז. מיותר אולי לציין שכמתבגר המתעניין עמוקות באורחות אנוש וחברה, ניסיתי גם אני למשוך בעט הסופרים מעת לעת, בניסיון לכתוב מחזות עמוקים הנוגעים בנימים הכי עמוקים של הנפש האנושית, וצער רב הצטערתי על שלא אני הייתי האיש שהמציא את המשפט הזה.
אחר כך עברו השנים ואני הלכתי ובגרתי כדרך כל אנוש, ופה ושם אפילו חטאתי בחטא הציניות למראה אנשים ודרכיהם השונות, ועם הציניות גם צמחה לה סלחנות מסוימת ואנשים נראו לי פחות ופחות נוראים ויותר ויותר תועים ואובדי דרך, ולא ייחסתי להם כל רוע וכוונות זדון, והתחלתי לפתח כלפי בני אנוש באשר הם אפילו סלחנות ואהדה מסוימת על גבול הרחמים, והגם שהם מעולם לא הפכו להיות גן עדן, גם גהינום הם כבר חדלו להיות.
עם השנים צמחה סלחנות מסוימת ואנשים נראו לי פחות נוראים ויותר תועים. התחלתי לפתח כלפיהם אהדה מסוימת על גבול הרחמים, והגם שהם מעולם לא הפכו להיות גן עדן, גם גהינום הם כבר חדלו להיות
כל זה החזיק מעמד עד הרגע בו אספה אותי אתמול חניה זוגתי שתחיה מהמלון הרפואי "שי-לב" שבביה"ח שיבא, שם ביליתי מספר ימי התאוששות מהתקף-הלב שהיה לי לאחרונה, ולקחה אותי הביתה.
לי עדיין אסור לנהוג, כאן המקום לציין, עקב התקף הלב, על כן אני תלוי לחלוטין ברצונה הטוב ובחסדיה של אשתי האהובה, שתסיע אותי ממקום למקום.
מהר מאוד הסתבר לי שהמונח "תסיע אותי ממקום למקום" הוא עניין תיאורטי בלבד, שאין לו כל נגיעה למציאות, ואין לזוגתי שתחיה כל כוונה להסיע אותי לשום מקום, בכלל ובשום מקרה ובכל סיטואציה שלא תהיה.
"השתגעת?" היא אמרה. "במצבך אתה רוצה לנסוע? מה אתה רוצה – לחטוף קורונה?"
"לא", אמרתי, "אבל בדרך הביתה אני צריך שנעצור בחנות צעצועים לקנות כדור לצורך התרגילים שלימדו אותנו במלונית השיקומית. בלי הכדור הזה אני לא יכול לעשות את התרגילים".
"חנות צעצועים????" זוגתי שתחיה הזדעזעה מאוד. "לא שמעת מה היה בפיראט האדום?"
"לא", אמרתי, "במכון הלב טיפול נמרץ שמעתי רק צפצוף של ביפרים. מה קרה בפיראט האדום?"
ובכן, מסתבר שבפיראט האדום חולה מס. 37 השתולל ללא הכרה, מה שאומר שהוא הגיע אל בית העסק שלו ונכח שם בגופו ממש, עד שהסתבר שהוא נגוע.
האירוע הזה שאשתי סיפרה לי עליו לימד אותי שני דברים: האחד, שלפני שבועיים, כשנכנסתי לטיפול נמרץ עם התקף לב, לרוב האנשים שהכרתי היו שמות משפחה ושמות פרטיים, ואילו עכשיו חל שינוי בעניין ולמדתי ששמות הם לגמרי שנות התשעים. עכשיו הבריות נקראות "חולה מס. 49", נגיד, או "חשוד בקורונה מס. 321", או "עדיין לא חולה מס. 103, אבל זה מצב זמני", וכן הלאה – אין מישהו שאיננו חשוד, מסתבר.
לפני שבועיים, כשנכנסתי לטיפול נמרץ עם התקף לב, לרוב האנשים שהכרתי היו שמות, ואילו עכשיו חל שינוי בעניין ולמדתי שעכשיו הבריות נקראות "חולה מס. 49", נגיד, או "חשוד בקורונה מס. 321"
"מה המספר שלנו?" שאלתי את חניה, כדי שאם נפגוש מישהו שאני לא מכיר אוכל להזדהות.
הסתבר שעדיין אין לחניה ולי מספרים, ולרגע הרגשתי מקופח אבל חניה הסבירה לי שזה נחשב דבר טוב.
בדרך עצרנו ליד הבנק.
כדי שנוכל להמשיך לחיות מסתבר שאנחנו עדיין צריכים לאכול כמו פעם, לפני הקורונה. זה אומר שצריך לקנות מצרכים ולהכין מהם אוכל, ולצורך זה עלינו להפקיד צ'ק באחד האוטומטים הללו שבקיר הבנק. מאחר ומדובר בפעולה טכנית מורכבת יחסית, שזה אומר שצריך להכניס כרטיס לחריץ ולדחוף את הצ'ק למקום הנכון, בגלל מורכבותו הטכנית של העניין לקחתי עלי את המשימה.
או במילים אחרות – הופקרתי לחסדי הגורל!
שזה אומר שיצאתי מהמכונית כדי להכניס את הצ'ק לאוטומט.
להפתעתי, ברגע שבו עמדתי לצאת מהמכונית שלפה חניה משום מקום זוג כפפות מנתחים כחולות והושיטה לי אותן.
מסתבר שאם פעם היית צריך להיות כירורג שנכנס לניתוח מוח מורכב כדי ללבוש כפפות סיליקון ומסיכה, היום מספיק שתנסה להפקיד צ'ק באוטומט שבבנק.
הרגשתי חשוב פתאום.
מסתבר שאם פעם היית צריך להיות כירורג שנכנס לניתוח מוח מורכב כדי ללבוש כפפות סיליקון ומסיכה, היום מספיק שתנסה להפקיד צ'ק באוטומט שבבנק. הרגשתי חשוב פתאום
"חכה", חניה אמרה. "יש אנשים ליד הכספומט".
"יש שם שני אנשים", אמרתי לה. "איפה הבעיה?"
"תן להם לסיים", חניה אמרה. "אנחנו צריכים לשמור על שני מטר מרחק לפחות בין אנשים, בוא נעשה את זה ארבעה מטר".
הסתכלתי במכונית הפיז'ו הקטנה של חניה שבה הגענו עד לכאן ועלה בדעתי שאנחנו על תקן של מתאבדים, אבל לא רציתי לצער אותה אז שתקתי.
"זהו, הם סיימו", היא אמרה. "אתה יכול לצאת".
ופתאום התחלתי להבין את מה שסארטר התכוון אליו כשאמר – הזולת הוא הגיהינום. ואם הזולת הוא לא הגיהינום ממש, הוא ללא ספק השער להיכנס אליו.
כולל האנשים האלה שעמדו ליד הכספומט כשהם מלאי-זדון.
בהמשך הדרך הביתה חשבתי על סרטי הזומבים שראיתי במהלך חיי – כל איש שעובר לנגד עיני עכשיו נראה לי כמו זומבי עם שיניים מדממות וציפרניים מגודלות. כולם מנסים לטרוף אותי, להכניס אותי בקהלם. רק במקום למצוץ לי את הדם הם מנסים לתקוע בי קורונה. התפקיד שלי הוא להיחלץ מציפורניהם ולהישאר חי.
לך דע היום מי האויב! ישי שפעם חשבתי אותו לידיד והנה הוא מזמין אותי לשתות איתו וויסקי בערב ומיד אני רואה בעיניים שלו שהוא זומם להטיל בי את הוירוס הזה, ערן ידידי שמתגורר ממולי ותמיד חשבתי אותו לחבר שלי – עכשיו אני מביט בו ורואה שעיניו לוהטות בקורונה אדומה שטנית ולהבות ויראליות יוצאות מפיו.
לך דע היום מי האויב! ערן ידידי שמתגורר ממולי ותמיד חשבתי אותו לחבר שלי – עכשיו אני מביט בו ורואה שעיניו לוהטות בקורונה אדומה שטנית ולהבות ויראליות יוצאות מפיו
אבל אלו עדיין לא הגרועים שבהם!
הגרועים שבהם הם אלו שתמיד חשבתי שהם הקרובים אלי ביותר, אלו שתמיד הכי אהבתי וסמכתי עליהם, ועכשיו הם חשודים מס. 1235 עד 1247. הם אלו שפעם קראתי להם "הילדים שלי", ואיתם הסכנה המטורפת שנקראה פעם "הנכדים שלי" – מסתבר שאלו הכי מסוכנים כשהם קטנים!
לך דע מה יקרה כשהם יהיו גדולים!
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו