האם ניתן לסלוח לבני גנץ? על פניו, נראה שלא. מצד שני, למרות שאני לא סניגור של אף אחד, המצב הפעם באמת מסובך.

היה לי קשה לתמוך בו פומבית כפי שעשיתי (או בלשון המליצית המודרנית, היה "לא פשוט"). הייתי עשרות שנים עתונאי בינלאומי בכיר באחת מחברות החדשות החשובות בעולם, והנייטרליות הייתה לחם חוקנו. פרקתי כל עול ושרפתי גשרים כדי לתמוך בגנץ בשנה האחרונה כי הסקתי שבנימין נתניהו הוא אסון לישראל – והסיבות לא מקוריות ולא מחייבות הסבר כעת.

בעיניי, מה עושים הלאה קשור לשאלה האם גנץ עשה כל מה שרק אפשר היה כדי לחסל את החסימה שיצרו יועז הנדל וצבי האוזר, שגזענותם אומנותם, לפני שהסכים להצטרף לממשלת נתניהו. אפשר למחול ואפילו (אולי, בדוחק) להסכים לצעדו אם התשובה לכך היא כן, כלומר שלא היה לו שום סיכוי להקים ממשלת 61.

אני מכבד את יאיר לפיד מאד על עמדתו העקרונית נגד נתניהו והלב שלי איתו, אבל נראה שזה לא לגמרי נכון לומר שגנץ "זחל" לממשלה. תמורת מכירת נשמתו (או הפגנת הבגרות – תלוי איזה נרטיב מעדיפים) גנץ קיבל עסקה מרהיבה. אם זה לא יתפרק בדרך, אז לפי הדיווחים המצב הוא כך:

• למרות שהוא מביא עמו רק 15 חברי כנסת לעומת 58 של נתניהו, הוא מקבל ממשלה פריטטית שבה נראה כי כמעט כל ח"כ של חוסן לישראל יהיה שר – זה חסר תקדים ועל פניו זה המון השפעה.
• יהיו לו תיקי מפתח: החוץ, הבטחון, המשפטים (חשוב מאד כאשר רה"מ עומד למשפט פלילי), התקשורת (חשוב מאד לנתניהו, כי כזה הוא נתניהו), ועוד.
• הוא יוכל למנוע טירוף הרה אסון מבית היוצר של הליכוד. חסל סדר פסקת התגברות, שרי משפטים הקוראים למרד בבג"ץ, ושאר מרעין בישין. כולנו יודעים מה זממו המנוולים, ויש מצב שגנץ יוכל למנוע את זה.
• הוא יהיה ראש ממשלה (בהנחה שנתניהו לא ירמה אותו) בעוד 18 חודשים; זה יותר ממה שאפשר לומר עליך ועליי, אז קצת ענווה לא תזיק. עם זאת יתכן שביבי עשוי להתגלות גם כאן כתחמן, ויבגוד בגנץ ברגע האמת, והדבר לא יפתיע איש (נראה שחלק מתומכיו הנבערים מתים על זה שהוא תחמן; מעניין, אנטרופולוגית). ורק שיהיה ברור: כאשר אני כותב "תחמן", מדובר במילה שעברה כיבוס, אם לא ניקוי יבש ממש.

אבל אפשר היה לעשות את זה אחרת, יותר מכובד, עם נרטיב יותר קביל בקרב התומכים. למה מיהר? למה לא מיצה את המנדט והעביר כמה חוקים? למה נכנע לאיום חלול מאד בעניין בחירת מאיר כהן ליו"ר הכנסת? למה לזרוע כזו דמורליזציה בקרב תומכיו? למה להיכנע לגיוס הבזוי של הקורונה לטובת הישרדותו של הנאשם? למה לשדר שוב שנתניהו סוג של קוסם? למה, לכל הרוחות, להפגין כל כך הרבה חולשה? אפשר ממש להשתגע.

כמובן שייתכן שגנץ פשוט חישב שזו הייתה ההזדמנות הטובה ביותר ואולי האחרונה להיות אי פעם ראש ממשלה; בבחירות רביעיות לא בטוח שהיה שוב המועמד, ולא בטוח שהתוצאה היתה עדיפה, ולא בטוח בעצם שהקורונה היתה משתפת פעולה. באותה מידה ייתכן שלפיד חישב שלו הכי כדאי להיות ראש האופוזיציה; ממעמד זה, אם ינצלו בתבונה, הוא עשוי להבחר לראש ממשלה ב-2023, בעידן פוסט-ביבי (או כשהנאשם יושב במשכן הנשיא, עוד תרחיש מרתיח שכנראה מהווה את היעד של נתניהו).

אבל כל זה לא באמת משנה. התיסכול האמיתי נובע ממיסמוס, אובדן ובזבוז ההזדמנות לסלק את נתניהו כבר עכשיו. זה יכול היה לקרות, כך:

• היו משכנעים, גוררים, קונים או איכשהו מאלצים את הנדלאוזר להתפשר, או מביאים אותם להתפטר, או מעודדים אותם לרדת מהארץ, או משהו, ואז גנץ יכול היה להקים ממשלה של 61, כי אביגדור ליברמן סוף סוף היה מוכן לכך.
• הרשימה המשותפת הייתה מעדיפה לתמוך מבחוץ בתמורה לוועדות הכנסת, קצת חקיקה, כמה תקציבים ותחושת שותפות גדולה וחשובה והיסטורית. איך שהערבים הישראליים ראויים לזה. הקארמה הטובה הייתה עוקפת את העולם וחוזרת הציונה בבומרנג מדהים. וכן, אני יודע שזה היה מסובך, למשל בעת מבצע בעזה. ברית עם פשיסטים וכוהני דת חשוכים זה רע אף יותר.
• הם יכלו אז לחוקק חקיקה מצוינת שמונעת מראש ממשלה לכהן במשפט, ואולי לשפר את שיטת הבחירות, ולתקן את חוק הלאום.
• לאחר מכן, כאשר ביבי בבית משפט וגנץ ממוקם בבלפור בבטחה, נאמר אחר חודשיים של עשייה מבורכת, הם היו יכולים להזמין את הליכוד בתנאים טובים לכולם. גם זו פשרה, מכיוון שהכנופיה הזאת מהווה פיגוע נגד הציונות, אבל לפחות זו הייתה ההקרבה היחידה, וגנץ היה פועל מעמדת עוצמה.

אני עדיין מקווה שבדרך נס נוכל להחיות את התסריט המשובח הזה, אבל לא נראה שזה יקרה.

במקום זאת, נתניהו הרעיל יישאר על כס המלוכה לעת עתה. הליכוד, מפלגה שהרוויחה ביושר שנות דור באופוזיציה, עדיין בהובלה. כחול לבן התפרקה, וחזרנו לפיצול משתק בשמאל, בדיוק כפי שנתניהו רצה. יש סכנה ממשית, כאמור, שהתסריט מוביל אותו לבית הנשיא ב-2021 – ולביטול המשפט. הבטן מתהפכת, ועבור רבים המחשבה שקולם תרם לחרפה הזאת מעלה קבס.

אבל אני כן רואה שבחירות רביעיות לא היו מוצא משובח מהפלונטר, ולכן זו אכן הייתה בחירה קשה, בהנחה שכאמור, שהם עשו כל מאמץ להקים ממשלה בת 61.

גנץ חייב לתומכיו לשעבר את ההסבר הזה. עד שתתברר הסוגיה לא אוכל באמת להחליט לכאן או לכאן. וזה לא רק אני: גנץ חייב הסבר משכנע לבוחריו. הוא ירש אותם פק"ל מהשמאל, ואל לו לחשוב שזכה לאיזה פקדון הסטורי של תמיכה אישית – הכל נבע מרצון עז להפטר מנתניהו ולהפיל את שלטון הליכוד המשחית. זה הזמן לכנות וצניעות ולהיות מענטש; זה לא הזמן לקלישאות וסיסמאות והיבריס כלשהו.

בלי קשר לאיך שההיסטוריה תראה את גנץ, הנדלאוזר לנצח ייזכרו כפיגוע אלקטורלי בוגדני שהציל את נתניהו ללא צורך בשם הטהרנות הגזענית (סליחה – כדי לא "לשבת עם תומכי טרור"). סוג של סוס טרויאני דו-ראשי. הם מנעו מגנץ להיות ראש ממשלה מיד, ויצרו מצב בו ראש ממשלת ישראל יהיה נאשם שעומד למשפט בגין שוחד (אלא אם כן המשפט יידחה – בזיון שהדעת לא סובלת).  פגשתי את האוזר כמה פעמים בתפקידי כעיתונאי, וראיתי בו איש הגון (בוודאי ביחס לשרת הממוצע של נתניהו), ומתברר שטעיתי קשות. חבל מאד.

ליברמן התגלה כחובבן למרות ההילה הרספוטינית. ממליך המלכים התעורר מאוחר מדי, וזה קצת משעשע. לו הגיבור הגדול היה מסכים ללכת עם הערבים כמה חודשים קודם לכן, כאשר לגנץ היו 65 מושבים והנדלאוזר לא יכלו למנוע כלום, היינו נפטרים מנתניהו כבר אז, ואיווט היה יוצא צדיק במקום נעבעך.

ללפיד יש הזדמנות לבנות לעצמו שיעור קומה כראש האופוזיציה. אתגרו יהיה להפוך למנהיג המפלגה הדומיננטית בגוש, כדי למנוע את הפיצול הקיצוני שהזיק למרכז-שמאל בעבר ועזר לימין – ולהפוך בזאת למועמד ברור לראשות הממשלה, דבר שעוד לא באמת קרה.

בעניין הזה, הרבה תלוי במה קורה עם גנץ. האם יתגלה כראש ממשלה משובח כשיגיע תורו, אם אכן יגיע, כך שבבחירות הבאות עדיין יהיה מנהיג המרכז-שמאל? או שמא יסמורטט, כמו יגאל ידין אצל מנחם בגין או שאול מופז אצל ביבי עצמו (ואתו גם גבי אשכנזי – חיסול שני רמטכ"לים במכה אחת)?

לפיד גם תלוי במה יקרה במפלגת העבודה ומרצ. אפשר לדמיין את העבודה פשוט נעלמת, כקדימה ז"ל, במיוחד אם עמיר פרץ יצטרף לממשלת נתניהו; אהבתי את רבין ופרס, וקראתי דברים יפים על אשכול וגולדה וכל זה, אבל לא אזיל דמעה. הם פישלו יותר מדי, והסבלנות שלי פקעה.

למרצ נותרה מעט הצדקה לקיומה אלא אם כן יורידו את אחוז החסימה. אולי תצטרף למפלגה יהודית-ערבית, כנראה עם הרשימה המשותפת (אם זו תשיל את בל"ד מעליה). מצד שני אפשר לראות את יאיר גולן יוצא אל האור כראש מפלגת שמאל שנולדת מחדש – או מצטרף ללפיד, שהרי איבד זה עתה שני גנרלים.

יהיה חשוב ביותר להסיר כל אפשרות ששוב יוכלו להכתים את הרשימה משותפת, מפלגה קריטית לעתיד שפוי כאן, כתומכי טרור. אסור לשמוע עוד הבטחות שלא לשבת איתה ממנהיגי המרכז שמאל – זה גול עצמי מהמטופשים.  אבל מהמשותפת אפשר לבקש להיפרד מבל"ד או לרסן אותה ממש. וחבר'ה: בבקשה, לא עוד דיבורים על שהידים. אף אחד לא מעוניין בפלפולים לשוניים על משמעות הג'יהאד. פשוט, די. בבקשה. זה עוזר לרעים.

כן, חברים, זה נראה כמו זמן ייאוש.

אבל עדיף להתרכז בטוב. אולי זה לא כזה נורא: ממשלה פחות גועלית ואסונית; ראש אופוזוציה חריף וחכם, עם קילר אינסטינקט (כל כך חכם, שאולי יבין את גודל הטעות בהליכתו בתלם הדרת הערבים); וערבים בראשות כמה ועדות, אם זה יחזיק מעמד.

פגשתי מצבים גרועים יותר בפוליטיקה הישראלית. בעצם, אם נודה על האמת, כאלה הם הנורמה. לצערי. נקווה לעתיד טוב יותר.

גנץ והמחבר (צילום: כחול לבן)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

עדיין לא נתפס שמי שהתיימר להציג אלטרנטיבה לפתולוגיה, יישב תחת ראש ממשלה, תוך כדי זה שהוא נאשם במשפט פלילי, ובכך יעניק לו הכשר ציבורי להיות רה"מ במקביל לדיוניו כנאשם בבית המשפט לאורך שנה וחצי.

עדיין לא נתפסת גם הצעידה בעיניים פקוחות של גנץ לתוך הכזב הקבוע: בפועל, כמובן שנתניהו לא יפנה את כיסאו לאחר שנה וחצי ולעולם לא יעניק לגנץ את הבכורה. אלא אם (אולי) יוכל לשריין את עצמו במשכן הנשיא (!) בעוד שנה וחצי. אולמרט נאלץ לפרוש כבר בשלב החקירות. אך נתניהו מקבל הכשר ממי שהתיימר להציג אלטרנטיבה. גם קצב נאלץ לפרוש מהנשיאות. בפתיחת חקירתו. מי יודע? אולי גם כאן נתניהו ייצור תקדים מחפיר. אף שהסיכוי לכך קלוש. נתניהו לא ישתנה. הוא ימשיך להתבצר בבלפור, יפר את הסכם הרוטציה ויחשוף את ערוותו של גנץ שיגורש למדבר הפוליטי בבושת פנים.

עדיין לא נתפסת הצעידה בעיניים פקוחות של גנץ לכזב הקבוע. בפועל, כמובן שנתניהו לא יפנה את כיסאו לאחר שנה וחצי ולעולם לא יעניק לגנץ את הבכורה. אלא אם יוכל לשריין את עצמו במשכן הנשיא בעוד שנה וחצי

עוד לא נתפס: גנץ ואשכנזי מעניקים הכשר לראש ממשלה נאשם לאחר שהוא העליל עלילת שווא בדיונית וחמורה על התביעה הכללית, יצר בקרב מחצית מהאזרחים תחושה כוזבת וזועמת שנתפרו לו תיקים, ניצל באגואיזם נרקיסיסטי נורא את מצבו המשפטי שאותו הביא על עצמו, כדי ללבות רגשי שנאה כפי מערכת המשפט, והציג את הרדיפה הבדיונית כלפיו כרדיפה דמיונית אחרי תומכיו. בלתי נתפס שגנץ נותן לדבר הנורא הזה יד. שגנץ ואשכנזי מכשירים את נתניהו אחרי מעשים כה חמורים ומסוכנים. הם הרי יודעים עד כמה ההסתה של נתניהו נגד מערכת המשפט מופרכת, פתולוגית ובלתי נסבלת. הם יודעים שהיא עלולה להצית אלימות. והם יודעים שקריסת האמון במערכת המשפט בעטיין של עלילות שווא (להבדיל מביקורת מוצדקת וחשובה), פירושה התפרקות חישוקי החברה הישראלית. אבל הם מכשירים זאת בדיעבד. לאחר שהבטיחו כ-ל הזמן שלא יעשו כן. איזו מעילה באמון.

עדיין בלתי נתפס שעשו כן דקה וחצי לאחר שאדלשטיין ונתניהו צפצפו על רצון הרוב הפרלמנטרי הנבחר וצפצפו על פסיקת בג"צ (לא צריך להסביר שאדלשטיין פעל בשליחות נתניהו, נכון?). גם זאת לראשונה בתולדות המדינה.

בלתי נתפס שגנץ-אשכנזי עושים זאת לאחר קמפיין נורא מצד נתניהו שכלל כזבים חמורים, מעקבים, חקירות פרטיות וגם הקלטה חמורה במיוחד שהפרה את האמון הבסיסי שבין רב למי שמתייעץ עמו בידיעת נתניהו ובתיאום עמו ולאחר שנתניהו הכחיש בשקר נוסף מול פני האומה שהוא שוחח עם רב זה. אז שיקר. נו, אז מה? מה חדש?

בלתי נתפס שגנץ-אשכנזי עושים זאת לאחר קמפיין נורא מצד נתניהו, שכלל כזבים חמורים, מעקבים, חקירות פרטיות והקלטה חמורה שהפרה את האמון הבסיסי שבין רב למי שמתייעץ עמו בידיעת נתניהו ובתיאום עמו, כשנתניהו משקר בענין

ובלתי נתפס שגנץ-אשכנזי עושים כל זאת אחרי פרשת הצוללות החמורה לאחר שהבטיחו ועדת חקירה ממלכתית בנדון ולאחר חשיפת פרשת קבלת המניות במחיר נמוך במיוחד מידי בן הדוד ומכירתן תוך יצירת רווח עתק וכל זאת כשנתניהו מכהן כנבחר ציבור ואף כראש ממשלה ומסתיר את המעשים האסורים ממבקר המדינה (כשעוד היה מבקר כזה).

בלתי נתפס שעשו כן לאחר פירוק מוסד מבקר המדינה, לאחר הלעג החוזר להחלטות ועדת ההיתרים ולאחר שורת מינויים שתכליתם נאמנות לנאשם ולא לאינטרס הציבורי של האזרחים במדינה דמוקרטית: מפכ"ל ימני ודתי שגר בעבר בקריית ארבע אך סירב להיות נאמנו של חשוד (שהפך נאשם) ובכך הפך למושא הכפשות כוזבות והוכתר באופן מגוחך ופתולוכי כשליח השמאל. יועמ"ש דתי וימני מבית בית"רי שהועבר לתפקידו ללא צינון היישר מעבודתו הצמודה עם נתניהו כמזכיר הממשלה. ואף שקלע את עצמו למצב דברים בלתי אפשרי ולמרות שקיימים סימני שאלה נוקבים על תפקודו בפרשות נתניהו, גם הוא למזלנו הצליח לפעול למען האינטרס הציבורי ולא בשליחות חשוד הצמרת שהפך לנאשם חרף כל ניסיונות ההתחמקות שלו ממשפט. וברגע שעשה זאת, הפך גם הוא מושא ההתקפה הדמיונית והפתולוגית שקנתה לה אחיזה ציבורית כאילו הוא שליח השמאל המסתורי והשולט והמושך בחוטים שמבקש להפליל את שליח הציבור האומלל ונקי הכפיים.

בלתי נתפס שגנץ-אשכנזי וחבורת גמדיהם עשו כן לאחר שהנאשם הקדים את הבחירות מתוך נימוק אישי חמור: הקדמת פרסום כתב החשדות נגדו (זה לא צלח לו) ואז הוביל את כולנו לסבב בחירות שני באותה שנה (לראשונה בתולדות המדינה) כדי לחוקק חוק חסינות ארדואניסטי שפירושו ביטול השוויון לפני החוק (במדינת ישראל. בגדה הוא בוטל כבר מזמן. שם גם אין דמוקרטיה אלא משטר צבאי) וכן פסקת התגברות על פסיקת בג"צ שפירושה ביטול יכולתו של בג"צ להגן על זכויות האדם והאזרח מפני דורסנות שלטון הרוב. ולקינוח, הוביל אותנו לסבב בחירות שלישי בתוך שנה אחת (גם כן לראשונה בתולדות המדינה) כדי לממש את התוכנית המסוכנת כל כך של חסינות-התגברות במחיצת גוש פולחן אישיות שאיבד את הבושה, העניק גיבוי מלא לנאשם במשפט פלילי חרף הבטחות עבר רבות שלא לעשות כן (תראו את כחלון המביש שאמר שלא יישב בממשלה עם רה"מ נאשם ואז זחל לתוך מפלגתו של רה"מ ונותר בממשלתו) והציג בריש גלי תוכניות רשמיות להפיכת מדינת ישראל למדינת אפרטהייד.

בלתי נתפס שעשו כן לאחר פירוק מוסד מבקר המדינה, לאחר הלעג החוזר להחלטות ועדת ההיתרים ולאחר שורת מינויים שתכליתם נאמנות לנאשם ולא לאינטרס הציבורי של האזרחים במדינה דמוקרטית

בלתי נתפס שגנץ עשה זאת לאחר שנשבע מאות פעמים שלא יישב תחת הנאשם, לאחר שהבטיח שכחול-לבן לא תפורק, לאחר שהפרלמנט היה מצוי דקה לפני הפקעת השליטה בו מידי הנאשם לטובת הגוש הדמוקרטי בתום 11 שנות סירוס הפרלמנט ולאחר שניקרתה לפניו הזדמנות פז לחוקק חוקי הגבלת כהונת רה"מ בעתיד ל-2 קדנציות ולמנוע כהונת רה"מ נאשם בתום שנה שבמהלכה נמנו 3 מערכות בחירות, שבמהלכה היה הפרלמנט משותק, שבמהלכה הציבור חי תחת ממשלת מעבר לא נבחרת, שבמהלכה שרים מונו אך ורק בשל נאמנות או אינטרסים אישיים של הקיסר ושבמהלכה הוכח מעבר לכל ספק שקיים ניגוד עניינים מובנה ובלתי ניתן לגישור בין אינטרס הנאשם לבין האינטרס הציבורי של אזרחים במדינה דמוקרטית (מינוי אמיר אוחנה הוא דוגמא בוטה ואיומה לכך).

בלתי נתפס שגנץ-אשכנזי עומדים להסכים לווטו מטעם נאשם במשפט פלילי על מינוי שופטים במסגרת הועדה למינוי שופטים. אין לתאר. ובלתי נתפס שהם מסכימים שיריב לוין ימונה ליושב ראש הפרלמנט לאחר שקרא לאדלשטיין לבזות את פסיקת בג"צ, השתלח בבג"צ באלימות מילולית וגיבה את הצפצוף על הרוב הפרלמנטרי הנבחר. עונשו על המהלכים הללו צריך להיות נידוי פוליטי בכל מדינה דמוקרטית. בישראל הוא יתמנה ליושב ראש הפרלמנט וממלא מקום הנשיא בהסכמתם המלאה והמחפירה של גנץ-אשכנזי.

בלתי נתפס שהם פירקו את המפלגה והגוש לטובת ישיבה תחת הנאשם כשהנאשם אפילו לא צריך לוותר על גוש פולחן האישיות שלו. זו לא ממשלת אחדות. תהיה ממשלת ימין עם סרח עודף בדמות 15-16 חברי כחול-לבן פלוס צמד המתלבטים המוסריים הנדל והאוזר ששוללים בגזענות עקשנית ממשלת מיעוט בתמיכת הנציגים הפרלמנטריים של האזרחים הערבים. ועכשיו הם קוראים לעצמם סיעת דרך ארץ. והרי הנדל והאוזר נכנסו לכנסת על גבם של גנץ ולפיד. הם לא היו נכנסים לעולם לבדם ובכוחות עצמם.

בלתי נתפס שגנץ עשה זאת לאחר שנשבע מאות פעמים שלא יישב תחת הנאשם, לאחר שהבטיח שכחול-לבן לא תפורק, לאחר שהפרלמנט היה דקה לפני הפקעת השליטה בו מידי הנאשם לטובת הגוש הדמוקרטי

בלתי נתפס שהסרח העודף הזה לממשלת הימין מסכים למינוי מירי רגב לשרת ביטחון הפנים (!), לחקיקת הכשרת נתניהו לכהן כשר וממלא מקום ראש הממשלה גם כנאשם (ביטול הלכת דרעי-פנחסי. פתאום חוק פרסונלי זה סבבה. טוב, ככה זה כשהוא לטובת נתניהו) ולישיבה עם הומופובים גזעניים כדוגמת סמוטריץ' ורפי פרץ.

ובלתי נתפס ומביש במיוחד שלצדם זוחל לממשלת נתניהו עמיר פרץ במחיצת איציק שמולי. כי לא מספיק שפירק את מפלגת העבודה, העניק לפיקציה האלקטורלית אורלי לוי הן מחיקת חובות עצומה והן מיקום בכנסת על חשבון אישים כעומר בר-לב ובכך צימק את המחנה הדמוקרטי המתנדנד. עכשיו הוא גם זוחל לממשלת נתניהו בלי בושה. מוטב שיגדל בחזרה את השפם. ככה לפחות לא נצטרך לקרוא את שפתיו כשהוא גונב את קולנו בשקרים נקלים.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

המערבולת הפוליטית ששבתה את ישראל בשנה אחרונה נסבה במובהק על עניין אחד מרכזי: הישרדותו הפוליטית, וכנראה גם האישית, של בנימין נתניהו. אבל במקביל, התסבוכת הזו היא גם תולדה של שני תהליכים ארוכי-טווח, שהקריירה הפוליטית של נתניהו כרוכה בהם: מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ומאזן הכוחות בין מערכת המשפט והמערכת הפוליטית. בשני ההיבטים באות לידי ביטוי מגמות שנמשכות מאז שנות השמונים והתשעים – העשורים בהם נכנס נתניהו לפוליטיקה הישראלית וטיפס בה במהירות.

דווקא בימים שבהם העיניים מרוכזות בהווה המיידי, בשל התהפוכות הפוליטיות הרודפות זו את זו, ובעיקר בשל המגפה המתחוללת, שמחריפה ומחדדת את המשברים הערכיים והשלטוניים בהם נתונה ישראל, כדאי להזכיר את הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה. בימים בהם מדי יום נזעקות כותרות ומצהירות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לתשתיתה, למוסדותיה ולאופייה הדמוקרטיים של ישראל.

בימים בהם נזעקות כותרות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לאופיה הדמוקרטי של ישראל

תושביה הערבים של מדינת ישראל סבלו מאז ומתמיד ממעמד של אזרחים סוג ב' והופלו לרעה מבחינה אזרחית ופוליטית. מאז שנות השמונים חלו במעמדם שתי מגמות, אשר יש שיראו בהן סותרות, הנוגעות לעליית נציגותם הפוליטית מזה ולהשתלבותם האזרחית מזה.

מחד, המנהיגות הפוליטית של האוכלוסיה הערבית הלכה והפכה מרכזית בייצוגם: בשנות השמונים הוקמה ועדת המעקב העליונה ואז גם החלו רובם של אזרחי ישראל הפלסטינים להצביע למפלגות ערביות.

בתקופת ממשלת רבין בשנות התשעים נציגות זו זכתה לכוח פוליטי משמעותי כשתמכה בצעדי הממשלה מבחוץ, והאוכלוסייה הערבית זכתה לייצוג ציבורי משמעותי יותר בזכות מדיניות הממשלה.

כישלונם של הסכמי אוסלו בשנות התשעים ובפרט אירועי אוקטובר 2000 היפכו את מגמת השילוב, והגבירו את הנתק הפוליטי בין הציבור היהודי והערבי, ואולם אירועים אלה רק הגבירו את חשיבותה של הנציגות הפוליטית הערבית. ניסיונן של ממשלות ימין לדכא נציגות זו בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי עם הקמתה של הרשימה המשותפת, ומגמת ההתחזקות הגיעה לשיאה במערכת הבחירות האחרונה כשהמשותפת בשיא כוחה.

במקביל, שינויים במבנה המשק הישראלי והעולמי וצמיחתו של מעמד בינוני ערבי ישראלי הביאו להשתלבות אזרחית הולכת וגוברת של הערבים במערכות החיים השונות בישראל.  הדבר ניכר בפרט במקצועות שונים במערכת הבריאות, כפי שניבט לעין כל בימי המגפה המשתוללת כעת. דווקא השתלבות זו תרמה לחיזוקה של הנציגות הפוליטית, שכן היא הגבירה, מתוך רצון או מהשלמה,  את הלגיטימציה למוסדותיה השלטוניים של ישראל ואת הנכונות בקרב הציבור הערבי להשתתפות בזירה הפוליטית הישראלית.

ניסיונות ממשלות ימין לדכא את הנציגות הפוליטית הערבית בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי, בעיקר במערכת הבחירות האחרונה

ואולם, מגמת ההשתלבות הכלכלית-אזרחית לא סימנה פתיחות פוליטית של הרוב היהודי וקבלה גבוהה יותר של האזרחים הערבים. להיפך, ההתפתחויות במערכת הפוליטית הגבירו את הבידול בין האוכלוסיות וטיפחו מגמות לאומניות וגזעניות בקרב הציבור היהודי.

בחירתם, המובנת כשלעצמה, של נציגיו הפוליטיים של המגזר להעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר-יומם (לפחות עד לאחרונה), והתמקדות התקשורת הישראלית בסוגיה זו בסיקור הפוליטיקה הערבית הוסיפו אף הם למגמת הנתק. אליה נוספו סממנים של חשדנות, עוינות ואיבה בכל הופעה של נציג מפלגה ערבית בתקשורת הישראלית הממלכתית.

לצד זאת, מפלגות שדוגלות בהתניית אזרחות בעמידה בקריטריונים לאומיים ובחילופי אוכלוסין על בסיס לאום, שבעבר נמצאו בשוליה הימניים של המפה הפוליטית, הפכו למרכזיות בפוליטיקה הישראלית. את שיא המגמה סימן כינונו של חוק יסוד הלאום בכנסת העשרים. הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה.

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ידע בנימין נתניהו למנף את המגמה הזו ולתרגם את הסנטימנט היהודי הבדלני להון פוליטי – החל מקמפיין "נתניהו טוב ליהודים" ב-1996, דרך "הערבים נוהרים לקלפיות"  כשני עשורים לאחר מכן, ועד לימים אלה בהם מחנהו טען, בהובלתו ובניצוחו, לחוסר הלגיטימיות של תוצאות הבחירות לכנסת, בשל הישענותו של הרוב על נציגי המפלגות הערביות.

הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה

מדיניות פופוליסטית זו ננקטת לאורך השנים בחוסר-אחריות ובלא שתילקחנה בחשבון השלכותיה הרחבות, וכך היא מחלחלת מטה, מזינה ומלבה יצרים ואמוציות לאומניים וגזעניים ברחוב הישראלי. בישראל של השנים האחרונות, תקריות רחוב אלימות שקורבנותיהם ערבים הפכו, למרבה הצער, לתופעה שאינה נדירה כלל. הטיעון הרואה בנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מוקצים, והמרכזיות שתפס בהתפתחויות הפרלמנטריות האחרונות, גם אם אינם המקבילה הפוליטית המדויקת של גזענות הרחוב, בוודאי אינם מסייעים למיגורה.

*  *  *

תהליך נוסף המתרחש מאז שנות השמונים הוא העלייה בכוחה של המערכת המשפטית, ובית המשפט העליון בראשה, אל מול המערכת הפוליטית. ביסוד מגמה זו גורמים מגוונים, חלקם גלובליים וחלקם ייחודיים לנסיבות הישראליות. במסגרתה, הגבירו בתי-המשפט והמשפטנים את מעורבותם בנעשה במערכת הפוליטית, אם באמצעות ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה, ואם באמצעות העמדת קריטריונים שאיפשרו פיקוח משפטי הדוק יותר על שליחי-ציבור, והביאו לסיומן של קריירות ציבוריות בגין עבירות מין ושחיתות.

תהליך התחזקות המערכת המשפטית הגיע לשיאו בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, בתקופת נשיאותו של אהרן ברק, אז זכה בג"צ ליוקרה ציבורית חסרת-תקדים. מאז חלה נסיגה מסויימת בכוחו של בית-המשפט, ויותר מכך בפופולריות שלו בציבור, אך מאזן הכוחות בין המערכת המשפטית לפוליטית נותר עדין ושברירי. גם את האפיזודה עם יו"ר הכנסת, חרף חוסר-התקדים בחומרתה, אפשר לראות מתוך זווית זו.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם גם הגנה על זכויות המיעוט הערבי.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם הגנה על זכויות המיעוט הערבי

כאן נפגשים שני התהליכים ארוכי-הטווח. בשנת 2000 קבע בית-המשפט העליון את זכותה של משפחה ערבית להתגורר ביישוב קהילתי שיועד ליהודים בלבד (בעקבות זאת, בחוק הלאום הוכנס סעיף המתייחס לכך בעקיפין), ולאורך השנים משמש בג"צ כמגן אחרון המאפשר את השתתפותן של מפלגות וח"כים ערבים בבחירות לכנסת.

גם בתחום היחסים עם הפלסטינים בשטחים, אף שעל פי רוב בג"צ מיישר קו עם הקו המרכזי של התפיסות הביטחוניות הישראליות, הוא סימן מספר פעמים גבולות משפטיים להפעלת הכוח הישראלי. עמדות ופסיקות אלה משמשות בידי מתנגדיו של בג"צ מימין להציגו כשמאלני, וכך לחתור תחת הלגיטימיות העממית הרחבה של מערכת המשפט הישראלית.

כך הפך הוויכוח הענייני על גבולות סמכויותיה של המערכת המשפטית לכמעט בלתי-ניתן להפרדה משאלות פוליטיות של ימין ושמאל. וכך נותר האיזון בין הרשויות תקוע במאזן בלתי יציב. מחד, בית המשפט מגלה, ככלל, יותר ריסון שיפוטי בעשור האחרון בהתערבות במערכת הפוליטית, אך עדיין אינו נרתע מלהתערב במקרים מסוימים. ועוד, ריסון זה אינו חל על מערכת התביעה, שהמשיכה במגמת חיזוק הפיקוח על אנשי-ציבור.

מאידך, הצעות שונות שמועלות במערכת הפוליטית להגבלת כוחה של המערכת השיפוטית, כגון הגבלת היקפה של הביקורת השיפוטית או הסדרת סמכויות היועמ"ש לממשלה נעצרות, שכן הן נתפסות כמייצגות אינטרסים פוליטיים חד-צדדיים. ואמנם, הסדרה כזו ראוי שתיוסד על קונצנזוס פוליטי וציבורי רחב.

למרות הכרזת המלחמה שלו בשנות התשעים על "האליטות הישנות", נתניהו לא העמיד דווקא את מערכת המשפט כמטרה להתקפה לאורך השנים. חרף פרשיות משפטיות שונות בשנות התשעים (בראון-חברון, עמדי והמתנות) – האליטות התקשורתית, התרבותית, האקדמית וכן הביטחונית עמדו אצלו במקום גבוה יותר.

כל זאת עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין. או-אז הפכה מערכת המשפט ואכיפת החוק לחלק ממנגנוני השמאל ומהקנוניה לבצע הפיכה שלטונית. התעמולה נגד מערכת המשפט בוודאי מתפשטת אף היא לרחשי לב הציבור הרחב, אך אין לדעת את מידת השפעתה בפועל.

המלחמה באליטות אחרות עמדה אצל נתניהו במקום גבוה יותר, עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין, ומערכת המשפט הפכה לחלק ממנגנוני השמאל ומקנוניית ההפיכה השלטונית

התשובה מצויה ככל הנראה איפשהו בין כישלונה היחסי של ההפגנה נגד הפרקליטות שארגן לעצמו נתניהו לפני ארבעה חודשים, לבין ההצלחה האלקטורלית של הליכוד וגוש הימין במערכת הבחירות האחרונה, בה זכה נתניהו, למרות היותו נאשם פלילי, בקולותיהם של מיליוני בוחרים. גם אם הצלחה זו אינה מסמנת לכשעצמה זילות כלפי מערכת המשפט, עצם קיומה של ההפגנה ההיא, וכן יחסו המבזה של אדלשטיין לפסק-דינו של בג"צ עתה, מסמנים מגמה מדאיגה. נדמה כי נתניהו לא יבחל בהקרבת מערכת המשפט, גם לא בהתססה עממית, כדי להימלט מדין.

*  *  *

מגפת הקורונה טרפה את הקלפים ופתחה פתח למנהיגי המערכת הפוליטית לצאת מהמבוי הסתום, בחסותו של מצב החירום. לעת הזו, לא ניתן להתנבא כיצד ייראה העולם בימים שלאחר המגפה. בטווח הקצר הסתמן הפתרון הפוליטי בדמות ממשלת אחדות.

בטווח הארוך, ייתכן שיהיו למגיפה ולמשבר הכלכלי השלכות עומק על מוסדות כמו מדינת הלאום, הדמוקרטיה הפרלמנטרית והמערכת הכלכלית הגלובלית.

בטווח הביניים, עם זאת, ניתן להניח שהמוסדות ימשיכו להתנהל כסדרם. וכאן יש לסמן את מעמדם של האזרחים הערבים ואת הלגיטימיות הציבורית של מערכת המשפט, כנתונים תחת איום, המסכן את הדמוקרטיה שישראל עוד מקיימת בגבולות הקו הירוק. השימוש בתקנות לשעת חירום והפגיעה הזמנית בתפקוד הכנסת הן מדאיגות, אך לא הן יביאו למותה של הדמוקרטיה. את הסכנה האמיתית, הקיומית, מסמנים הגזענות הלאומנית וביזויה של מערכת המשפט, בפרט כשהם זוכים לגיבוי מההנהגה הפוליטית.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית