נגיף הקורונה, בגילוייו הקיצוניים, גורר חוסר תפקוד רב-מערכתי שיוביל בסופו של דבר לקריסה. השפעתו הקטלנית חורגת בהרבה מתחום בריאות הפרט. היא מחלחלת לרשות הציבור וחושפת את הסדר הכלכלי, החברתי והנורמטיבי לזיהום נרחב. בישראל, התהליך הזה נמצא בשלב מתקדם בעיקר בזירה הפוליטית. בעקבות המפץ הגדול שבני גנץ ניצח עליו ביום חמישי האחרון, כולם עוסקים כעת בהרכבת ממשלת החירום ובהשלכותיה לטווח הקרוב. אולם בשל הבלבול המושגי הגדול, אין מספיק תשומת לב למשמעויות העמוקות יותר של הדרמה הזו.

נכנסנו לעידן הקורונה במצב של תוהו ובוהו פוליטי. הקיפאון הממשלתי לווה במשבר דמוקרטי עמוק, המשילות הגיעה לשפל חדש והקיטוב החברתי הגיע לשיא. מאז התפרצות המגפה, גישות שונות לסכנות שהיא מציבה הניבו אסטרטגיות שונות לטיפול בה. אלה שרואים בקורונה את "הסכנה הגדולה ביותר מזה מאות שנים" (בהובלת בנימין נתניהו) מוכנים להקריב את הנורמות הקיימות כדי להיאבק בה; אלה שדוחים את התחזיות השחורות הללו מודאגים יותר לגבי השלכותיה הלא רפואיות; ואלה שלא החליטו לאיזה צד הם שייכים נמנעים מלשפוט.

מעטים מודעים להשפעות הרות האסון שיש לכך על אמון הציבור במנהיגיו, בנורמות המנחות ובמוסדות. ביטחונם של האזרחים בנציגיהם הנבחרים, בערכים שהם דוגלים בהם, ביכולתם לשלוט במבנה המוסדי של המדינה ובמחויבותם לסולידריות חברתית הוא נושא שיהיה צורך להידרש אליו בתקופה שלאחר המשבר. את לבני הבניין להתמודדות עם האתגר הזה יש להניח כבר היום.

רמת הממשלה

החלטתו החפוזה של גנץ להיכנס לממשלה עם נתניהו, תוך כדי הפרת הבטחת הבחירות הקדושה ביותר שלו – שלא ישב באותה ממשלה עם אדם שהואשם בעבירות פליליות – הפכה לפתע על פיהן את כל הנחות העבודה של הדינמיקה הפוליטית הישראלית בשנים האחרונות. החשש מפני התמשכות הקיפאון הממשלתי בנסיבות הקיימות, הן מצדו של גנץ והן מצדו של נתניהו (אם כי ככל הנראה מסיבות שונות לחלוטין), גבר על כל השיקולים האחרים.

החלטתו החפוזה של גנץ להיכנס לממשלה עם נתניהו, תוך כדי הפרת הבטחת הבחירות הקדושה ביותר שלו, הפכה על פיהן את כל הנחות העבודה של הדינמיקה הפוליטית

מנהיגה של מפלגת האופוזיציה העיקרית העניק לגיטימציה ליריבו הראשי, ובתוך כך חתר תחת תכלית קיומה. באופן אירוני, גם נתניהו הסכים להעניק כוח רב לאיש שהוא שב והמעיט בערכו והצהיר עליו כבלתי כשיר אם לא יותר מזה.

יחד, הם שמו ללעג את עקרון היסוד הדמוקרטי של חילופי השלטון בקלפי. הנחת העבודה שלהם ממשיכה להיות שיציבות ממשלתית היא צו השעה בזמנים יוצאי דופן. מה שהם כושלים מלראות הוא שהמשכיות (או שמא פמיליאריות?) אינה מבטיחה בהכרח יציבות.

המשא ומתן על הקמת הממשלה החדשה התמקד באופן בלעדי בהרכבה. זה עדיין קורה. בשעה שמתקבלות החלטות על חלוקת התיקים ועל זהות השרים, מעט מאוד נאמר על קווי היסוד של הממשלה הנכנסת או על סדרי העדיפויות שלה (אם כי הצורך העליון יהיה כמובן להתמודד עם מצב החירום הרפואי והכלכלי). למותר לומר כי העמימות האסטרטגית הזו רק זורעת אי ודאות וחרדה גדולות יותר.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל בני גנץ, ארכיון, 2013 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

התוצאה היא בלבול מהול ברמות גבוהות של כעס, פחד וספקנות. בחוגי האופוזיציה הרגש השולט הוא של אכזבה הגובלת בתחושה עמוקה של בגידה.

בגוש הימין-דתיים, התמיכה האיתנה במנהיג ממותנת במידת מה (אבל לא הפחיתה לגמרי) את החששות. חלקים רחבים בציבור מאמצים גישה של "נחכה ונראה". רוב הישראלים האחרים מתקשים להחליט למי הם מאמינים ולמה. חוסר האמון בממשלה מחלחל לרמת המשטר. כמה מיסודות המפתח של הדמוקרטיה, שכבר היו נתונים בסכנה, נפגעו עוד יותר בעקבות התעלול הפוליטי.

רמת המשטר

ראשית כול, שלטון החוק והנורמות של ממשל דמוקרטי מתרסקים לחלוטין. מעמד מערכת המשפט הולך ומצטמצם, ולא פחות משמעותי מכך, גם מעמד הכנסת. מעמדם של הרשות המבצעת ושל מי שאוחז במושכות השלטון עולה מעבר לכל דמיון. והאזרח הפרטי נסחף בזרם בתוך הביצה הזאת.

שנית, תפקידן של המפלגות הפוליטיות כמי שמייצגות את העדפותיהם של אזרחי ישראל, תפקיד שכבר התרוקן מתוכן, סופג מהלומה קשה. בהיעדר ביטחון במפלגות הפוליטיות, האופוזיציה – מרכיב מפתח במערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטית – היא למעשה עקרה. ההיסטוריה של התקופה האחרונה בישראל מדגימה עד כמה האפשרות הזאת מחלישה את הדמוקרטיה הישראלית.

תפקידן של המפלגות הפוליטיות כמי שמייצגות את העדפותיהם של אזרחי ישראל, תפקיד שכבר התרוקן מתוכן, ספג מהלומה קשה. כעת, האופוזיציה היא למעשה עקרה

שלישית, המנגנונים המוסדיים הולכים ונשחקים. הרעיון של איזונים ובלמים, שנועדו להגן על האזרחים מפני שימוש לרעה בכוח מצד אלה האוחזים בשלטון, מתמוסס. הצורך באחריותיות זוכה להתעלמות שיטתית. ובדיוק כאשר אנשים צמאים לעובדות מוסמכות, חסרה שקיפות. כלי השלטון משותקים למעשה.

רביעית, הציניות שמלווה את מהלכיה של הממשלה מטשטשת (אם לא מעוותת לגמרי) ערכי יסוד דמוקרטיים. מהשיח שמתנהל בימים האחרונים בין שותפי הקואליציה המתהווה, נעדר כל אזכור לבסיס השוויוני של מבנים דמוקרטיים, לאופיים המכליל, לסובלנותם המהותית, ולערכי היסוד של כבוד האדם וחירותו. ללא טיפוח של בסיס הערכים הזה, נחרץ דינם של משטרים דמוקרטיים.

מגפת הקורונה: מחאה נגד המגמות האנטי-דמוקרטיות בממשלה ובכנסת (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

רמת המדינה

בנוסף על הדאגות הללו בנוגע למשטר, קיימת שאלת המשילות ברמת המדינה. נקודת המוצא של ההיערכות המחודשת בימים האחרונים היא שהמשבר רב-הפנים שמתפתח בעקבות משבר הקורונה מצריך את חיזוק יכולותיה של המדינה. אולם באלה נעשה בעשורים האחרונים שימוש מעוות או לא ראוי.

במישור הכלכלי, הפרשי ההכנסות גדלו משמעותית. במישור החברתי, הפערים התרחבו באופן תלול. רבים משירותי הרווחה הופרטו או הופקדו בידי המגזר השלישי המרושש. שארית הסולידריות שנותרה לאחר שנה של אי-בהירות אלקטורלית פוחתת בשל חוסר ביטחון אישי וכללי. אם יש קונצנזוס כלשהו, הרי שהוא נסוב סביב הצורך להרחיב את מעורבות המדינה ולהגביר את יעילותה.

אולם בדיוק כאשר המדינה מבססת את מעמדה כשחקנית מפתח, יכולותיה בשפל. נכון לעכשיו, תפקוד מנגנון המדינה במהלך משבר הקורונה לוקה בחסר.

מערכת הבריאות סובלת משנים של קיצוצים, ויכולתה להתמודד עם המשבר מוגבלת. הגירעון הלאומי הגדל הותיר את הכלכלה בלתי ערוכה לגודל המשימות שיהיה עליה להתמודד עמן. שירותי הרווחה אינם עובדים בצורה מסודרת ופעולות הממשלה אינן מתואמות. האמון ביכולות המדינה פוחת לא רק בשל השחיתות הפושטת אלא גם בשל התפקוד הצולע היום (הבדיקות לאיתור נגיף הקורונה הן דוגמה אחת). ובאופן בלתי נמנע, יעילות המדינה נפגעת.

מגפת הקורונה: כוחות לאכיפת ההסגר בשכונת מאה שערים בירושלים (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)

רמת החברה

לבסוף, החברה שלנו, המאופיינת בשסעים פנימיים, נותרה מפולגת ומקוטבת עמוקות. הגם שישראלים רבים מיהרו שוב באופן מרשים להגיש עזרה לנזקקים או לאושש את העניים והמוחלשים, האפליה המושרשת מוסיפה להתקיים, אף על פי שהמגפה אינה עושה הבחנה בין קבוצות לאומיות, מגזרים, מיקומים גאוגרפיים, דתות או מגדרים. בנייתו מחדש של אמון הדדי היא משימה לא פשוטה.

ישראל נמצאת בעיצומה של קריסה רב-מערכתית רחבה, שהמשבר הפוליטי הוא רק קצה הקרחון שלה. שיקומה ידרוש זמן ממושך הרבה יותר מההתגברות על המגפה שהניעה אותה. עכשיו הוא הזמן להתמודד עם הסכנות המידיות ולהתחיל בהכנות לתהליך השיקום הארוך. הציבור הישראלי, בין שהוא שבור לב, המום, אדיש או מרוצה, צריך להתחיל להסתכל קדימה. הדבר דורש לא רק סבלנות, אלא גם הבנה שמה שהיה איננו עוד, ומה שיהיה עדיין אינו ידוע.

עכשיו הזמן להתמודד עם הסכנות המידיות ולהתחיל בהכנות לתהליך השיקום הארוך. הציבור הישראלי, בין שהוא שבור לב, המום, אדיש או מרוצה, צריך להתחיל להסתכל קדימה

תהפוכות רבות פנים ומטלטלות בהיסטוריה לוו בשינויים מערכתיים גדולים. בעבר, האתגרים שהביאו עמן תקופות של אחרי משבר הזמינו חלופות אוטוריטריות חריפות, משטרי בידוד קיצוניים, או אלטרנטיבות דמוקרטיות מתוחכמות. זה המקום שבו חייבת להיכנס לפעולה היצירתיות הישראלית. לאופן שבו החברה הישראלית והממשל שלה ינווטו את העתיד הקרוב תהיה השפעה ישירה על הדרך שבה המדינה תמסגר מחדש את חזונה, את הסביבה שלה, את מוסדותיה, ולפיכך את עתידה. דבר אחד בטוח: ישראל של אחרי נגיף הקורונה לא תהיה אותו הדבר.

פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא מנהלת שותפה של "שוות" – המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית