ישראל אכן השתנתה מאז 2010, אבל גם ארהב השתנתה מאז. פוליטיקת הזהויות התפתחה מאוד, הווק – קללת המערב – עבר בשלמותו מאירופה לארהב, יחד עם כל מאפייניו המוכרים, כגון תיעוב הלאומיות, חוסר סבלנות קיצוני כלפי אחרים, וחשדנות בסיסית כלפי יהודים באשר הם. רם עמנואל יודע זאת היטב, וסביר להניח שגם חש זאת על בשרו באופן אישי. ישראל הקטנטנה אינה אשמה בתהליכים החברתיים שעוברים על ארהב.

ב-2010 איש לא דמיין שטיפוס כמו בן גביר יהיה שר בממשלת ישראל. איש גם לא דמיין שטיפוס כמו זוהרן ממדני יהיה ראש העיר הגדולה בעולם. איש לא דמיין את רביעיית חברות הקונגרס האמריקאי, The Squad. ואם כבר מדברים על זה, איש לא דמיין שטיפוס כמו דונלד טראמפ ייבחר לנשיאות ארהב, בעודו נישא על גלים של תנועות ריאקציה חזקות. לא רק ישראל התרחקה מארהב; גם ארהב התרחקה מישראל. ורם עמנואל, שהוא יהודי ממעמד גבוה ומקורב לאליטות, יודע זאת הרבה יותר טוב מאיתנו.

ועם זאת, ישנו הבדל גדול בין השינוי שעברה ישראל, לבין השינוי שעברה ארצות הברית של אמריקה. הישראלים עברו שינוי משמעותי בעקבות התנהלותם של הברברים הפלסטינים. אם בשנות האלפיים עוד היו תנועות שמאל חזקות בישראל, שקראו לשלום עם הפלסטינים, אחרי השביעי באוקטובר המונח "שלום" הפך מוקצה מחמת מיאוס. כך גם לגבי איראן ושלוחותיה. ישראלים רבים הבינו שאין לנו ברירה אלא לאחוז בנשק ולפגוע באויבינו. בעצם אפשר לומר שאנחנו התפקחנו מהאשליות שחיינו בהן בעבר. ולכן אמנם עברנו שינוי, אבל יש לנו סיבה טובה מדוע. לעומת זאת, ארהב עברה שינוי לא פחות גדול, אבל לה אין סיבות טובות מדוע בעצם עברה את השינוי הזה. איך ייתכן שבמדינה שנלחמה בעבר בכל כוחה – הפיזי והאינטלקטואלי – בקומוניזם, צצות מחדש גישות קומוניסטיות, ועוד על ידי ראש העיר ניו יורק?

בסופו של דבר, ישראל אינה ארהב. בעבר ישראל נסמכה על מעצמות אחרות, וייתכן שגם בעתיד תעשה כך. גם אם ארהב תחליט לנתק את כל קשריה עם ישראל, אנחנו לא נקרוס כמדינה. מדינה קיימת כל עוד יש קבוצה גדולה מספיק של אנשים שמוכנים להילחם עבורה. וכרגע זה המצב בישראל. נקווה שלעולם לא נגיע לכך. אבל צריך לזכור שבראייה היסטורית, מעצמות מעולם לא הצליחו להקריס מדינות קטנות ועצמאיות באמצעות כוח "רך" (דהיינו, שלא באמצעות שליחת חיילים) וההיסטוריה תמיד מנצחת את המחשבות שלנו, בני האדם.