אבטחה זה הרבה כסף. יקר להכשיר ולהעסיק מאבטחים, בפרט מאבטחים מקצועיים ברמה כזו. מאבטחי שבכ מהסוג הזה הם גברים בני שלושים, שעשו שירות צבאי בגדסר או סיירת, ומאז עובדים כמאבטחים מקצועיים מהשורה הראשונה. הם עושים הכשרות ורענונים, מקבלים ציוד חדיש ויקר, וגם משלמים להם כסף רב. בסופו של דבר הכסף הזה מתגלגל על כתפי מדינת ישראל. זה לא פרקטי לבקש מהם לשמור על כל איש ציבור שחש מאוים.

ולכן צריך למצוא פתרון זול יותר – אולי למשל הקמת יחידת אבטחה ממלכתית תחת משטרת ישראל או משרד הביטחון (לא שבכ). יחידה של בוגרי חי"ר צעירים, בגילאי העשרים המוקדמות לחייהם, שיעשו קורס אבטחה של כמה חודשים, ויקדישו מספר שנים לאבטחה במשרה חלקית. אולי תוך כדי הלימודים באוניברסיטה. ניתן לתת להם נשק ארוך או קת מתקפלת, וזה יפצה על מיומנות בינונית בשימוש באקדח. אפשר לשלב יחידה כזו ביחידות אחרות שקיימות כבר, או להגדיל אותן ולעשות ביניהן סבב של "הגנה על בכירים". הלוחמים הישראלים הם מעולים. אמיצים, קשוחים, ונבונים. מנהיגים רבים בעולם היו רוצים מאבטחים כאלו. גם אם הם לא מאבטחים מקצועיים בגילאי השלושים לחייהם.

בנוסף, גם המאובטח עצמו יכול להגן על עצמו היטב – בפרט אם הוא קצין בכיר לשעבר, ויודע היטב להשתמש בנשק ובשכפצ. ישראל צריכה לאפשר לו ולסביבתו הקרובה (משפחה, יועצים, נהג וכו') להוציא רישיון נשק, ואף לממן להם קורסים מתאימים.

ולבסוף, ההגנה הטובה ביותר היא המערכת המשפטית. אם היא תדע להתאכזר באופן לא פרופורציונאלי לנאשם בניסיון פגיעה באיש ציבור, אנשים אחרים ילמדו לקח ויתרחקו. האגדה מספרת שבממלכת המונגולים במאה ה-13, ניתן היה לשלוח אישה עם סיר מטבעות זהב מקצה אחד של הממלכה לקצה השני, ואף אחד לא היה מעז לעשות לה מאומה. למה? כי המונגולים היו מפורסמים בהוצאות להורג בעינויים למי שעובר על החוק, אז אף אחד לא העז לעבור על החוק. ובמקבילה לישראל המודרנית: אני הייתי מציע שמי שיואשם בניסיון לפגיעה באיש פוליטי, יאבד את זכות ההצבעה שלו לשארית חייו. משום שזה בדיוק הדבר שאותו אדם הכי חושש לאבד – את ההשפעה הפוליטית שלו. הרי זו בדיוק הסיבה שהוא מלכתחילה לקח נשק והלך לבית של יריב פוליטי. אתה לא מאיים על איש פוליטי בבית סוהר; אתה מאיים עליו בשלילת הזכות הפוליטית שלו.