אם מישהו ירצה פעם להפיק ולביים סרט סטודנטים ישראלי מקורי, מעין גרסה מזרח תיכונית לסרטי הקולג' האמריקאים הפופולריים סטייל "בית החיות" ו"קלולס", כדאי לו לשקול למקם את העלילה במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת "אריאל" במעלה אפרים.
יכול להיות שזה יהיה סרט פחות לוהט מינית (בכל זאת, רבים מהסטודנטיות והסטודנטים דתיים, ואולי – אם כי גם זה לא בטוח – מאופקים יותר ממקביליהם האמריקאים משולחי הרסן).
מצד שני הרבה-הרבה יותר לוהט כאן בחוץ (בכל זאת, בקעת הירדן). ויכול להיות פה גם הרבה אקשן ששמור בסרטים אמריקאים למערבונים דווקא. מתי ראיתם בסרטי קולג' הוליוודיים סטודנטים שיוצאים בלילה לשמירות בהתנחלויות מבודדות שהן בעצם לא יותר מחוות בוקרים, שנתונות בקונפליקט אלים עם רועי הבקר האינדיאנים – כלומר הערבים – בסביבתם?
סיור הלוקיישנים שלנו לקראת הסרט האפשרי התחיל – איך לא – בבר של המעונות. אין סרט קולג'ים בלי בר ראוי לשמו. מקום שאפשר להתפרק בו מכל המתחים הרומנטיים וההורמונליים, לדפוק את הראש ולדבר שטויות. אולי אפילו להתאהב. רק שהבר של מעונות הסטודנטים של מעלה אפרים נטוש עכשיו. שתי דלתות הזזה מעץ בסגנון המערב הפרוע מובילים לאולם מאובק שמזמן לא בילו בו.
כמו כל הברים בישראל מאז פרוץ הקורונה, גם הבר הזה נסגר ועדיין לא ידוע מתי יפתחו אותו מחדש. לפני הקורונה, הסטודנטים המקומיים היו חוגגים כאן לפחות פעם בשבוע, בימי חמישי בערב. ביוטיוב יש הוכחות.
על הקיר תזכורות: בקבוק בירה ב-15 שקלים. כוס בירה ב-10. צ'ייסרים ב-5. אדממה ב-15.
כפר הסטודנטים של מעלה אפרים נמצא 20 דקות נסיעה מהקמפוס באריאל. הוא הוקם לפני ארבע שנים "במתחם כפר ייחודי המשקיף על בקעת הירדן, ומתגוררים בו 45 סטודנטים וסטודנטיות, דתיים וחילונים". ככה מבטיח האתר של ארגון "קדמה" שעומד מאחוריו.
"קדמה" הוא "ארגון ללא כוונת רווח שהוקם על ידי צעירים במטרה להחזיר את הרלוונטיות לערך ההתיישבות הציונית במאה ה-21" ו"עוסק בהקמת מסגרות הגשמה לצעירים בהתיישבות הכפרית בספר של מדינת ישראל, תוך שיבה לערכי חיבור האדם לאדמה וחיבור האדם לקהילה. הארגון מקיים כפרי סטודנטים, תוכניות קדם צבאיות ומרכזי צעירים".
"ערך ההתיישבות הציונית" ו"מסגרות הגשמה" הם לא ההבטחות הקלאסיות על הפוסטרים נוטפי ההורמונים של סרטי קולג'ים, שנעים בדרך כלל על הציר שבין חרמנות לשיברון לב, ולא על הציר שבין דומא לצומת תפוח. אבל היי – אנחנו מדברים פה על סרט קולג'ים ישראלי מקורי. אסור לשכוח שזה סרט שיש לו פוטנציאל להפוך בסוף לפרק ב"פאודה".
כפר הסטודנטים במעלה אפרים הוא הראשון שארגון "קדמה" הקים, ב-2014. מאז נפתחו כפרים דומים גם ברימונים (לסטודנטים שלומדים בירושלים), שמעה (בדרום הר חברון, לסטודנטים שלומדים בבאר שבע), פני קדם (לסטודנטים מגוש עציון) ואלמוג (בדרום הבקעה, לסטודנטים מירושלים). מחוץ לגדה המערבית יש כפרי סטודנטים של "קדמה" במשגב-עם ובמנרה שבגליל, ובניר-עם בעוטף עזה.
"ערך ההתיישבות הציונית" ו"מסגרות הגשמה" הם לא ההבטחות הקלאסיות על הפוסטרים נוטפי ההורמונים של סרטי קולג'ים. אבל היי – אנחנו מדברים פה על סרט קולג'ים ישראלי מקורי. אסור לשכוח שזה סרט שיש לו פוטנציאל להפוך בסוף לפרק ב"פאודה"
אין לי מושג מה דעותיהם הפוליטיות של הסטודנטים שמתקבלים לכפרי הסטודנטים בגדה המערבית. מגיעים אליהם אנשים צעירים מכל רחבי הארץ, שמחפשים את עתידם. על הדרך הם גם יפנימו את ערכי הסביבה. נראה לי שלא אסתכן אם אניח שלא צפויה כאן תסיסה סטודנטיאלית שמאלנית. זה לא שבמקומות אחרים בארץ נצפית תסיסה כזו בשנים האחרונות.
ההתעקשות הזו היא לא רק נוקדנות בסגנון עדות החמוצים. אם מעונות רגילים של אוניברסיטאות רגילות נועדו בעיקר להקל על הסטודנטים לצלוח בשלום את השנים האינטנסיביות והיקרות של רכישת השכלה גבוהה, לכפרי הסטודנטים של קדמה יש גם כמה מטרות נוספות, אידיאולוגיות ופוליטיות.
תירא-אל כהן, שהקימה את "קדמה" כשהייתה רק בת 20, כתבה על הארגון שהקימה במגזין "ישע שלנו" (שהוא "במה תורנית, אידיאולוגית ומעשית לחיזוק אחיזתנו בארץ") ותיארה כך את מטרותיו:
"גילינו כי עלינו על משהו שהוא גדול הרבה יותר מאיתנו. להפתעתנו, רעיון העמותה משך אליו צעירים רבים ומגוונים מכל רחבי הקשת הישראלית, שרצו לקחת אחריות ולעשות מעשה. מנגד, גילינו את פוטנציאל העוצמה הקהילתית שקיימת בכפר סטודנטים, ביכולת לחולל שינוי ביישובים באמצעות חיבור כוחות חיצוניים לכוחות פנימיים".
תרגום לעברית פשוטה: מצאנו דרך אפקטיבית להפליא להעביר אל הצד המזרחי של קו הירוק צעירים ישראלים איכותיים, ולחבר אותם למפעל ההתנחלויות המשגשג.
כהן המשיכה ופירטה:
"כפרי הסטודנטים מייצרים תנועה של אוכלוסייה צעירה, חוצת מגזרים וערכית ליישובים, תוך מגמה עתידית לפיתוח גרעיני התיישבות קבע. הסטודנטים מתנדבים בתחומי החינוך, הקהילה והרווחה, על פי הצרכים המקומיים והאזוריים, ומהווים מוקד ליזמות ומנהיגות צעירה במגוון תחומים. כל זאת יחד עם מסגרת הגשמה לצעירים והיכרות עם האזור, האנשים והפוטנציאל הטמון בו – ומיועדים לגרעיני התיישבות, מעין המשך לגרעיני הנח"ל במאה ה-21". והיא מסכמת: "התקבלנו בהתיישבות בחיבוק של השותפים שלנו. מועצת יש"ע, תנועת ההתיישבות 'אמנה'. הרשויות האזוריות. ועוד גופים רבים וטובים שהתגייסו לעשות מעשה ולבנות יחד את הדור הבא של צעירים בהתיישבות".
עברו מאז שנים. תירא-אל כהן כבר בת 27, ונדמה לי שכדאי לשים לב אליה, כי היא עשויה להפציע בהמשך גם על הבמה הלאומית.
היא גדלה בנוף איילון, התחנכה באולפנה בשומרון, למדה בבית הספר לעיתונות "כותרת", ואחר כך השלימה תואר שני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלה עסקה באידיאולוגיה של מתיישבי בקעת הירדן. המנחה שלה בתזה היה ד"ר גדי טאוב. עכשיו היא שוקדת על דוקטורט שעוסק בהתיישבות באידיאולוגיה הציונית.
בראיון לאמילי עמרוסי ב"ישראל היום" לפני תשעה חודשים היא הרחיבה:
"אנחנו רואים את עצמנו כממשיכים הרוחניים של תנועת ארץ ישראל השלמה ההיסטורית… לדבר על הקו הירוק, הן מימין והן משמאל, זה הכי ניינטיז. אנחנו מתייחסים לכל הגבולות כספר של מדינת ישראל… יש ואקום של צעירים שמחפשים מקום בסיפור הציוני. לאו דווקא דתיים. כאלו שמחפשים מסגרת הגשמה פשוטה וטובה. להיכנס לנעליים גדולות ולצמוח לתוכן. החוויה הדורית העמוקה היא דווקא של אלו שרוצים לצאת מהמסך, לגעת באדמה, לגעת בזולת… אנחנו בגישה שהציונות היא חגיגה!".
העמותה של כהן כבר מעסיקה 25 עובדים ומאות מתנדבים. היא נתמכת על ידי משרדי החינוך, הביטחון והחקלאות, תורמים מחו"ל, המועצות האזוריות ומפעל הפיס. כדי להתקבל למגורים בכפרי הסטודנטים של "קדמה" צריך לפני הכל להיות זכאי למלגת לימודים (של עשרת אלפים שקל בשנה, סכום לא מבוטל לסטודנט), ומגורים בשכר דירה מופחת בחדר פרטי באשקובית, קרוואן או מבנה משופץ.
הפוליטיקה והתוכניות החינוכיות מרחיקות הלכת נשארות מחוץ לאתר של "קדמה" שמפתה את הסטודנטים העתידיים לעבור לגור ב"כפרי הסטודנטים השווים בגלקסיה" עם טקסט שכל קולג' אמריקאי היה מאמץ בשמחה:
"לחיות את החלום. לגור בתוך טבע פראי. להתעורר בבוקר לזריחה חלומית. ליהנות מחיי חברה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. טיולי זריחה ספונטניים, ג'מים מגניבים, מדורות, פאב קהילתי, ארוחות משותפות ובעיקר חבר'ה מגניבים שתמיד יהיו שם בשבילך".
דניאל יהושע מאשר את המסר הזה. מגניב פה. והחבר'ה ממש סבבה. קהילה חזקה שכיף לגור בה.
יהושע, בן 24 מבית אל, הוא סטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת אריאל. אבל לא כולם כאן כמוהו, מהתנחלות. "יש פה חבר'ה מכל הארץ. אחד מבנימינה. אחד מאמירים. אחד מבני ברק. זה ממש מגוון. הרוב דתיים, אבל יש גם חילונים. במרחב הציבורי שומרים על מרחב יהודי, אבל בחדרים כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. ושכר הדירה פה ממש נמוך. 550 שקלים לחודש. לא כולל חשמל ומים.
"אנחנו מחוייבים לפרויקטים חברתיים באזור, זה חלק מהדיל. הרוב עובדים עם ילדים ממעלה אפרים. עושים איתם שיעורים. משחקים איתם. אבל יש עוד כל מיני אפשרויות להתנדב.
"יש פה חבר'ה מכל הארץ. אחד מבנימינה. אחד מאמירים. אחד מבני ברק. זה ממש מגוון. הרוב דתיים, אבל יש גם חילונים. במרחב הציבורי שומרים על מרחב יהודי, אבל בחדרים כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה"
"למשל בקורונה, בגלל שאי אפשר היה להמשיך עם הפר"ח במעלה אפרים, אז עשינו הרבה קניות לקשישים שנשארו סגורים בבתים. בקורונה גם הלכנו לחקלאי בדרום. עשר דקות מפה. לעבוד אצלו בתמרים. הוא שילם לנו, אבל זה היה חצי בהתנדבות.
"כולם כאן על מלגה. זה אחד התנאים להיות פה. לקבל מלגה ולהראות גם שעות פר"ח וגם שעות כפר. שעות כפר זה אומר לדאוג לכפר, לפתח את הכפר. הרבה גם הולכים לשמירות בחוות רועים קידה. הם צריכים לישון קצת, אז אנחנו באים לשמור אצלם בלילה. בינתיים רק ליד קידה, כי זה הכי הכי קרוב אלינו".
הדיבורים שיש עכשיו – כן סיפוח, לא סיפוח – עולים בין הסטודנטים בשיחות? אתם הרי חיים במרחב שמיועד לסיפוח. זה מעניין אתכם?
"האמת היא שלא. אני לא יודע כמה זה רלוונטי לנו בכלל. אתה מבין, אנחנו גרים פה, וממשיכים הלאה. אתה הרי מגיע לגור פה רק לזמן מוגבל. שנה שנתיים. ורוב הזמן אתה בכלל שקוע בלימודים. אחרי שנתיים בתואר אתה כבר בדרך כלל מתחיל לעבוד, ואז גם הרבה עוזבים ועוברים קרוב יותר למקום שהם הולכים לעבוד בו".
אז בין הסטודנטים פה השאלות על עתיד המקום הזה, שנמצאות כרגע במקום גבוה על סדר היום הלאומי, בכלל לא עולות?
"לא. לי גם אין בכלל מחשבות על זה. לא נכנסתי לזה עד היום. תשמע, גדלתי בבית-אל ככה שיצא לי לשמוע במשך השנים כל כך הרבה דיבורים על סיפוח, שקשה לי להאמין שזה יקרה. את האמת? זה כבר לא מעניין אותי".
והשאלות העקרוניות שעולות מחיים במקום שגרים בו שני סוגים של אזרחים לא מעסיקות אתכם בכלל?
"לא. בשנה שעברה, למשל, הגיע לפה בן אדם בדואי. אני חושב שהוא היה בדואי, משהו כזה. הוא בא לבדוק אפשרות להתקבל לפה. אבל התנאים פה זה שאתה חייב לעשות קודם שירות. לא משנה איזה. שירות לאומי או שירות צבאי. זו ההגדרה. אז לא קיבלו אותו. זה המקרה היחיד שהיה פה שאני זוכר".
"בשנה שעברה הגיע לפה בן אדם בדואי. אני חושב שהוא היה בדואי, משהו כזה. הוא בא לבדוק אפשרות להתקבל לפה. אבל התנאים פה זה שאתה חייב לעשות קודם שירות. לא משנה איזה, לאומי או צבאי. אז לא קיבלו אותו"
שאלתי בנוגע לשכנים מסביב, לא בנוגע לסטודנטים. וזה לא הפריע לך, שלא קיבלו אותו רק על הרקע הזה? או שמבחינתך זה הגיוני?
"זה לא קשור למוצא שלו. אם יבוא לפה בן אדם ונראה שהוא מתאים מבחינה חברתית, אז אני לא חושב שתהיה בעיה לקבל אותו".
* * *
בפרק הבא, ביום ראשון: אבק מחצבות בתלתלי הסיפוח
צילמה את התמונה הראשית בכתבה זו: מרים צחי. באדיבות "מקור ראשון"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואמיר בן דרור היקר.בתור תושב הכפר אני מבין שאתה צריך לספק סחורה לקוראים הנלהבים בתל אביב. למרות שניסית להציג את הדברים בצורה אובייקטיבית כביכול מכמה מהניסוחים שלך פשוט קפץ הניתוק המוחלט מהשטח מהאזור ומהאווירה הייחודית והעדינה פה.
לפני הכל- ההקבלה שלך לאינדיאנים עשוקים וקאובוים אומנם יושבת על הנוף בול אבל מדגישה את הניתוק המוחלט שלך שעולה בין השורות מהארץ ומהיעוד הגורלי שלנו כאן על האדמה הזאת אני לא אתחיל אפילו לפתוח אבל מי שמציג את הסיפור שלנו כאן כחמסנות אמריקאית מסרטי מערבונים פשוט מנותק לחלוטין מכל הסיפור ולכן אולי גם לא מצליח לקלוט ולשקף את מה שקורה כאן.
מעלה אפרים אינה נמצאת במרחק של חודשי נסיעה מטלטלת בדרכים לכיוון הערבות האינסופיות של מינסוטה אלא במרחק של שעה נסיעה מתל אביב עם כל המשמעויות הלוגיסטיות והביטחוניות שעולות מכך.
בנוסף לכך העניין שלך בחיי המין שלנו כאן פשוט הגעיל אותי. מצטער אבל אף אחד כאן ובכללי לא צריך לספק לך או לקוראים שלך סצנות סקס מסרטי קולג' זולים ורדודים שאגב לא ראיתי אף לא אחד מהם כי אני לא מבזבז את הזמן שלי על טראש. גם אם יש כאן אהבה ורומנטיקה זה עניינו הפרטי של כל אחד ואחת . אני לגמרי מזמין אותך לבא לבקר שוב, הפעם עם קצת יותר פתיחות ורגישות למה שקורה
לחוות את המקום כמו שצריך אפילו לשתות איזה בירה כאן ביום חמישי להצטרף לאיזה פויקה אם החברה. לראות את החקלאים שאנחנו נותנים להם יד, לדבר עם גורמי הרווחה באיזור על השיתופי פעולה המופלאים . אולי הפעם גם בלי ליווי צבאי