כשביקרתי בירושלים כתיירת בנערותי באמצע שנות ה-60, חשבתי שהשלטים שהזהירו: "סכנה! גבול לפניך" ו"צלפים – התרחק מאמצע הכביש!" הם די מיותרים. מי לא ישמור על פרופיל נמוך כשלפניו, בלבה של עיר הקודש, עומדים כוחות ירדניים חמושים בהיכון?

במשך 19 שנה, מ-1948 ועד 1967, ירושלים הייתה מחולקת לשניים משני צדיו של קו שרירותי אשר כונה "קו עירוני". החלוקה התאפיינה בחוסר היגיון ובמתיחות, היות שהיא עברה בתוך שכונות, רחובות ואפילו בתים. יהודים גורשו מבתיהם ומבתי הכנסת שלהם בעיר העתיקה, ונשללה מהם באופן רשמי הגישה לכותל המערבי.

באותה תקופה, אנשים משני הצדדים נפגעו במאות תקריות של יידוי אבנים. מדי פעם ישראלי היה נורה על ידי חייל ירדני, שלטענת הירדנים לקה בפסיכוזה רגעית (זהו מקור הביטוי "המשוגע התורן").

חיילים ישראלים בבית הממשלה בעיר העתיקה של ירושלים לאחר שהשתלטו על החלק הירדני של העיר בתום קרבות כבדים, 6 ביוני 1967 (צילום: AP/IDF)

"המשוגע התורן" גרם לכמה תקריות שהסתיימו באופן טרגי, בהן רצח ארבעת הארכאולוגים בקיבוץ רמת רחל ב-1956.

כמו סלע

אירוע כואב נוסף התרחש ב-4 ביולי 1962. בשלב מוקדם של מלחמת העצמאות, ישראל השתלטה על הר ציון. אבל העיר העתיקה המוקפת חומה, שהייתה בידי הירדנים, הייתה במרחק כמה עשרות מטרים בודדים משם. כדי לשמור על דריסת רגל בצד שלהם, הכוחות הישראליים פטרלו דרך קבע בסמטה קטנה בין הר ציון לחומות העיר העתיקה.

באחד מאותם רגעים של "שיגעון" על פי הירדנים, חייל ירדני ירה למוות בסרן אבשלום סלע, מפקד יחידה שפטרלה ליד הפינה הדרום-מערבית של החומות.

בהתחשב בשם משפחתו, אין זה צירוף מקרים שהגלעד לזכרו של סרן סלע, שתכנן להתחיל את לימודיו באוניברסיטה העברית לאחר שחרורו מהשירות הצבאי, הוא סלע גדול וחלק המשתרע על מורדות הר ציון.

גלעד אבן לזכר סרן אבשלום סלע שנהרג על ידי הכוחות הירדניים בירושלים ב-1962 (צילום: שמואל בר-עם)

אבל לא ירדני "משוגע" הוא זה שהרג את לוטננט קולונל ג'ורג' פלינט על הר הצופים בצפון ירושלים, שנהנה ממעמד מפוקפק של אזור ישראלי מפורז.

ב-26 במאי 1958, חיילים ירדנים ירו לעבר חיילי צה"ל שפטרלו בגן הבוטני בהר הצופים. הירדנים סירבו להפסיק את האש כדי לאפשר לחיילים הישראלים לפנות את הפצועים, ששכבו בשטח, אל בית החולים.

בסופו של דבר הוכרזה הפסקת אש. פלינט, יושב הראש הקנדי של ועדת שביתת הנשק הירדנית-ישראלית, ניגש בגבורה לפצועים. אף על פי שהניף דגל לבן, הוא נרצח בדם קר בקליעי הירדנים.

פלינט התכוון לשוב לביתו בסוף אותה שנה ולפרסם ספר על חוויותיו בפלשתינה. הכותרת שתכנן לתת לספרו הייתה "אשרי רודפי השלום".

לפני אלפי שנים, חקלאים ישראלים היו בונים מגדל שמירה – שוֹמֵרה – בשדותיהם. בספר ישעיהו כ"א, ח', נאמר: "אדוני, אנוכי עומד תמיד יומם, ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות".

לכן השומרה הדו-קומתית שעומדת בגן הבוטני בהר הצופים היא גלעד כה הולם לזכרם של פלינט וארבעת החיילים הישראלים שמתו במהלך מתקפת הירי.

שומרה דו-קומתית בגן הבוטני בהר הצופים מהווה גלעד לזכרם של לוטננט קולונל ג'ורג' פלינט וארבעת החיילים הישראלים שנהרגו במהלך מתקפת ירי במקום (צילום: שמואל בר-עם)

מפה מטושטשת

בשנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים המתיחות הגיעה לעתים קרובות לשיאים מגוחכים חדשים. הם היו תוצאה ישירה של הגבולות הזמניים שנקבעו ב-1948 בפגישה בין משה דיין, מפקד כוחות צה"ל בירושלים, לבין מקבילו הירדני עבדאללה א-תל.

היות שהשניים ציפו להיפגש שוב כדי לערוך תיקונים, הם כתבו בהסכם ביניהם כי הם "מניחים שיהיו דיונים נוספים… [ושינויים]". הקווים הראשוניים של המפה שלהם – ששורטטו בעפרונות שעווה רכים – התרחבו בשל החום והיטשטשו עם הזמן והפכו לגבולות קבועים.

צוות של האו"ם ונציגים של ישראל, עבר הירדן ומצרים מעיינים במפה של ירושלים במשכן הארכיבישוף הסורי הקתולי ליד שער שכם בירושלים, 22 באוגוסט 1948. משה דיין יושב מימין (צילום: Jim Pringle/AP)

הסכם דיין-א-תל חילק את רחובות שכונת אבו תור בירושלים לשניים. כך שבמשך 19 השנים שבהן העיר הייתה מחולקת, צד אחד של הרחוב היה בירדן וצדו השני היה בישראל.

פרשת בית השימוש

אף על פי שהיו גם מחוות ידידותיות בין האנשים משני צדי הרחוב, כל שינוי קטן בסטטוס קוו גרר תלונות וגינויים. למשפחה ישראלית אחת, שהתגוררה במרחק 50 מטרים ממוצב של הצבא הירדני, היה חדר שירותים בחצר. כשהמצב הפוליטי נעשה מתוח, נהיה מסוכן לצאת לחצר, ולכן ב-1965, כמה ימים לפני יום כיפור, המשפחה החלה לבנות חדר שירותים בצמוד לבית.

בבוקר יום כיפור, נציג ישראלי של ועדת שביתת הנשק קיבל זימון דחוף: הירדנים טענו כי ישראל הפרה את הסטטוס קוו. היות שהיה מדובר ביום הקדוש ביותר בשנה העברית, הוא ניסה לדחות את הפגישה, אבל הירדנים אמרו שהם אינם אחראים למה שעלול לקרות מהצד שלהם.

הבית בירושלים שהצית את "פרשת בית השימוש" ב-1965 (צילום: שמואל בר-עם)

באופן לא ייאמן, ביום כיפור, חברי ועדת שביתת הנשק (שכללה נציגים מישראל, מירדן ומהאו"ם) ישבו במשך 18 שעות ודנו בחדרי שירותים. 36 עמודי הפרוטוקול מאותם דיונים "מכריעים" עדיין קיימים. בסופו של דבר ישראל גונתה, אבל המשפחה קיבלה את חדר השירותים שלה, במה שנודע עד היום כ"פרשת בית השימוש".

כביש האפיפיור

ב-1964, האפיפיור פאולוס השישי הודיע כי הוא מעוניין לבקר בהר ציון. באותו הזמן, שביל עפר צר ותלול הוביל אל האתרים הקדושים שבמעלה ההר. חלק מהשביל עבר בשטח הפקר, קצהו האחד היה בשטח ישראל והקצה השני בשטח ירדן.

לקראת בואו של האפיפיור, ישראל החליטה להפוך את שביל העפר לכביש סלול כדי להקל על רכבו של פאולוס השישי להגיע אל חדר הסעודה האחרונה של ישו. הירדנים לא התנגדו, והכביש הוכשר לביקורו.

הכביש בירושלים שנסלל לקראת ביקור האפיפיור ב-1964 (צילום: שמואל בר-עם)

לאחר שעזב, עולי רגל נוצרים החלו לנהור אל הר ציון, ובכביש נוצרו פקקי תנועה לעתים קרובות. ב-1966 ישראל החלה להרחיב את הכביש, כשהיא נזהרת שלא לפגוע ברכוש ירדני. אבל אוי איזו מהומה פרצה כשהדחפורים של ישראל הטילו שלא במתכוון כמה רגבי עפר אל צדו הירדני של הגבול. הירדנים התלוננו בפני ועדת שביתת הנשק – והעבודות בכביש הופסקו.

היות שהר ציון נמצא על הגבול, בסמוך לעיר העתיקה, ישראל הקימה עמדה צבאית בבית הספר בישופ גובאט (כיום המכון האמריקאי לחקר ארץ הצבי) שעל מדרון ההר. אבל הייתה בעיה: בין הר ציון למערב ירושלים מפריד גיא בן הינום.

מעבר לגיא

איך הצבא היה אמור להוביל כוחות וציוד אל מעבר לגיא ובמעלה ההר כשהירדנים יושבים על חומות העיר העתיקה? איך הוא היה אמור לפנות את הפצועים? והבעיות לא נפתרו גם אחרי חלוקת העיר, היות שכל מי ומה שנע תחת חומות העיר העתיקה היה עלול לשמש מטרה עבור הירדנים.

חומת העיר העתיקה של ירושלים והר ציון (צילום: שמואל בר-עם)

פתרון אחד היה שימוש במנהרה מקורה באופן חלקי שקישרה בין בית הספר גובאט לשכונת ימין משה מצדו השני של הגיא. אבל לרוע המזל, המנהרה, שנותרה על מקומה עד איחוד העיר ב-1967, הייתה צרה מכדי להכיל תנועה רבה וכללה הרבה עיקולים שהקשו את המעבר.

כך הגה קצין ההנדסה אוריאל חפץ את הרעיון להקים רכבל, ובדצמבר 1948 הצבא מתח כבל פלדה באורך 200 מטרים מעל גיא בן הינום, ממלון הר ציון של היום בדרך חברון ועד בית הספר גובאט. נדרשו שלושה חיילים מכל צד כדי להפעיל את הרכבל באופן ידני.

אף על פי שהרכבל היה בשימוש רק לזמן קצר, הוא נותר שמיש, כמו המנהרה, לכל מצב חירום. הרכבל היה כל כך סודי, שעד שהוא נחשף לציבור ב-1972 רק מעטים במדינה ידעו על קיומו.

הרכבל שהוקם ב-1948 מעל דרך חברון בירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

הרכבל עדיין שם, ואפשר לראותו מהגשר שנמתח מעל הגיא מדרך חברון להר ציון. הוא מהווה חלק בלתי נפרד ממוזיאון הרכבל שנמצא בתוך מלון הר ציון.

כבלים אינם דבר זר לאמן ההליכה על חבל הצרפתי פיליפ פטי. ב-1971 הוא זכה לפרסום כאשר הלך על חבל מתוח בין שני מגדלי קתדרלת נוטרדאם בפריז, ושלוש שנים לאחר מכן הוא נעצר לאחר שהלך על חבל ללא הרשאה בין מגדלי התאומים שהתנשאו אז מעל ניו יורק.

עשרים שנים לאחר האיחוד המחודש של ירושלים, ראש העירייה דאז טדי קולק הזמין את פטי לבצע תעלול דומה מעל גיא בן הינום במסגרת פסטיבל ישראל של אותה שנה. פטי התלהב מהרעיון. לכבוד האירוע – ההליכה הארוכה ביותר שלו על חבל עד אז – הוא עטה חליפת לוליין, ובמחוות שלום סמלית שחרר יונה מכיסו וחצה באומץ את הגיא שחילק פעם את העיר לשניים.