על התווית הכתומה של בירה טייבה, מתחת ללוגו ומעל השמש העליזה שמפציעה מאחורי בתי הכפר, מודפסת סיסמה שיכולה להיראות שחצנית: "הבירה הטובה במזרח התיכון". אבל זו אמת בפרסום. כעד מומחה בעל ניסיון לא מבוטל בתחום – אם כי רק מהצד הצרכני – אני מאשר את המסר. אם אדרש להוכיח את רצינותי, אוכל להציג כראייה מסייעת שלושה ארגזים של בירה טייבה שקניתי בשני הביקורים שלי במקום, ושנלגמו במהירות גדולה בהרבה מהמתוכנן.

"דארק" של בירה טייבה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אני מעדיף את "גולדן", הבירה הקלאסית של טייבה. בירת אייל בהירה. 5% אלכוהול. היא כמובן לא מפוסטרת, כמו כל הבירות של המותג. פיסטור עוזר להאריך את חיי המדף של הבירה, אבל פוגע בטעם שלה. גם ה"דארק" הכהה ובעלת 6% אלכוהול היא בחירה מוצלחת. יש גם לייט קלילה יותר ו"חלאל" ללא אלכוהול – אבל הן פונות מראש לקהלים אחרים, שלא מתלהבים מאלכוהול.

המבשלה של "בירה טייבה" נמצאת ממש בלב מתחם המגורים של משפחת ח'ורי בעיירה הנוצרית הקטנה טייבה. בחודשים האחרונים המבשלה מושבתת כמעט לחלוטין מפעילות. בהתחלה בגלל הקורונה. אחר כך בגלל השילוב של הקורונה ורמדאן. ועכשיו ענני הסיפוח מקדירים את השמיים ואת העתיד.

עשרות משטחים עם ארגזי בירה חוסמים את המבואות לבתי המגורים. סחורה מצוינת שמקווה לימים טובים יותר. בני משפחת ח'ורי מבוצרים עכשיו מאחורי חומות של ארגזי הבירה שהם עצמם מייצרים – ומקווים לטוב.

"אנחנו פלסטינים, אנשים אופטימיים מטבענו", אומרת מדיס ח'ורי, "אתה חייב להיות אופטימי במקום כזה, אחרת תיכנס לדיכאון ותעזוב את המדינה".

מדיס ח'ורי במבשלת הבירה המשפחתית בטייבה (צילום: אמיר בן-דוד)

ח'ורי יודעת על מה היא מדברת. היא חזרה לטייבה ב-2007 אחרי שהשלימה תואר במנהל עסקים בבוסטון, כדי להשתלב בעסק המשפחתי. עברה דרך כל התחנות במפעל – רכש, ייצור, אריזה, שיווק. ובשנים האחרונות היא מנהלת את המפעל ביד רמה. שחררה את אביה ודודה שייסדו את העסק לנוח ("למרות שהם לא באמת מסוגלים לא לעבוד").

בסוף שנות השמונים אביה של מדיס, נדים ח'ורי, למד גם הוא מנהל עסקים בבוסטון ובזמנו החופשי השתעשע בייצור בירה ביתית. העניין מצא חן בעיניו עד כדי כך שהוא עבר לקליפורניה והוסמך שם בייצור בירה. אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו הוא טס לטוניס, הציג ליאסר ערפאת את התוכנית להקים מפעל בירה בשטחים וקיבל את ברכתו. בקבוקי ה"גולדן" הראשונים יצאו לשוק בסוף 1995.

אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, נדים ח'ורי טס לטוניס, הציג ליאסר ערפאת את התוכנית להקים מפעל בירה בשטחים וקיבל את ברכתו. על התווית של הבקבוקים הראשונים נכתב "טעם את המהפכה"

על התווית של הבקבוקים הראשונים נכתב "טעם את המהפכה", קריצה לרוח הפטריוטיות והאופטימיות שנשבה אז ברחוב הפלסטיני. אבל התברר שלחובבי הבירה הפלסטינית אין סנטימנטים מיוחדים לתוצרת מקומית. הם המשיכו להעדיף את "מכבי" הישראלית. וממילא השוק המקומי מצומצם, כי בחברה של 97% מוסלמים, המעמד של אלכוהול דומה לזה של בשר חזיר בישראל: יש, אבל אף אחד לא מנפנף בזה.

הכניסה למתחם של בירה טייבה (צילום: אמיר בן-דוד)

התווית על הבירה הוחלפה ב"הבירה הטובה במזרח התיכון" כדי לפתות את היבואנים מיפן ומאירופה ובעיקר את הישראלים שהחלו לגלות עניין בבירה החדשה והאיכותית.

שבע השנים הטובות, עד שפרצה האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, היו שנים של צמיחה מהירה. הבירה קיבלה היתר כשרות (מהרב אבי גיסר מעופרה, התנחלות שהוקמה בחלקה על אדמות טייבה). רוב הבירה שיוצרה שווקה לישראל, ובשנים הראשונות הייתה להיט אצל חובבי בירות בברים של תל אביב וירושלים. אלה היו הימים לפני שעשרות בירות בוטיק החלו להתחרות על תשומת לב.

משפחת ח'ורי, שהיא מהמשפחות החזקות והמבוססות בטייבה ("אנחנו גרים כאן לפחות 500 שנה שמתועדות בעץ המשפחתי. כנראה יותר", מספרת מדיס) הרחיבה את העסקים, ופתחה בטייבה גם מלון של 80 חדרים, שאותו מנהלת אלנה, בת דודתה של מדיס (בתו של דאוד).

יין של משפחת ח'ורי שמיוצר ביקב של בירה טייבה (צילום: AP Photo/Nasser Shiyoukhi)

אחיה של מדיס, כנען, מפעיל בתוך המלון יקב יינות בוטיק. הגיס של מדיס שוקל עכשיו לחזור עם משפחתו מבוסטון ולהקים בעיירה גם מבשלת אלכוהול שתייצר וויסקי, וודקה ועראק. וכשהעסקים המשפחתיים מבוססים על ייצור ומכירת אלכוהול, ועל תיירות ופנאי – לא פשוט לנהל אותם בתנאי אי-הוודאות של פלסטין.

'עוצר' זו מילה רגישה

הקורונה פגעה בעסקי משפחת ח'ורי בעוצמה. "המלון סגור ממרץ", מספרת מדיס, "כל הקבוצות שהיו מתוכננות להגיע עד אוגוסט כבר ביטלו. את המפעל סגרנו לחלוטין לשלושה שבועות ברגע שהמשבר פרץ. כל הלקוחות הגדולים שלנו – מלונות, מסעדות – נסגרו מיד. ואנחנו גם מסתמכים הרבה על תיירות, שמגיעה לישראל ולפלסטין. וגם היא נעצרה.

"ציפינו ש-2020 תהיה שנה גדולה. בשנה שעברה הגיעו לבקר בפלסטין יותר משלושה מיליון תיירים. וציפינו שהשנה יגיעו יותר. אז כבר בתחילת השנה וידאנו שיש לנו מספיק בקבוקים, מספיק ארגזים, מספיק שמרים וכשות, כדי שנוכל להיענות לכל הדרישות הצפויות של השוק. ואז – בום. הכול נסגר לנו בפרצוף בגלל הקורונה. אין מכירות, אין תיירים, אין שום דבר. ואז הגיע גם הרמדאן. אף אחד עכשיו לא מוציא כסף על אלכוהול".

המפעל והכרזה של הפסטיבל הראשון שהתקיים בבירה טייבה (צילום: אמיר בן-דוד)

בישראל המון אנשים דיווחו בימי סגר הקורונה שהם עברו לשתייה ביתית כבדה.
"כן, זה קרה בכל העולם, אנשים עברו לשתות בבית. בפלסטין אנחנו יושבים בבתים ואוכלים. זה ההבדל".

בכיכר הקטנה בכניסה לטייבה, הנקראת כיכר אפרים, מוצב פסל מוזהב של ישו שפורש את ידיו ומרעיף מאהבתו על הבאים. בברית החדשה מסופר שישו ותלמידיו עברו דרך הכפר הזה, שנקרא אז אפרים, וזכו לקבלת פנים לבבית ולהכנסת אורחים נדיבה על ידי תושבי המקום. האגדה מספרת שגם צלאח א-דין התארח במקום, והוא זה שהעניק לו את שמו החדש.

"צלאח א-דין נזקק למקום לנוח ולהאכיל את הסוסים בדרך לירושלים, ואנשים פה אירחו אותו באהבה, וכשהוא עזב הוא בירך אותם וקרא להם 'טייבין' – שזה בערבית 'אנשים טובים'. ככה המקום הפך מאפרים לטייבה", מספרת מדיס.

"צלאח א-דין נזקק למקום לנוח ולהאכיל את הסוסים בדרך לירושלים, ואנשים פה אירחו אותו באהבה, וכשהוא עזב הוא בירך אותם וקרא להם 'טייבין' – שזה בערבית 'אנשים טובים'. ככה המקום הפך מאפרים לטייבה"

טייבה היא עיר נוצרית, ומשפחות נוצריות הן בדרך כלל קטנות יותר מהמשפחות המוסלמיות "והן הופכות קטנות יותר ויותר מדור לדור". 1,500 נוצרים מתגוררים היום בכפר, ועוד כעשרת אלפים מבני הכפר התפזרו בעולם. אומרים שרק במישיגן גרים עכשיו יותר בני טייבה מאשר בטייבה עצמה. התרבות הנוצרית, החיבור לכנסייה, מקלים על ההגירה. אבל גם מי שעזבו משקיעים בכפר מרחוק, לטובת בני משפחותיהם. מה שעוזר למקום לעבור תקופות קשות, כמו השנה.

פסל ישו בכניסה לטייבה (צילום: אמיר בן-דוד)

זה התחיל עם פרוץ הקורונה. "כל הפלסטינים צייתו מיד להוראות הממשלה הפלסטינית להישאר בבתים ולנקוט באמצעי זהירות. כולנו יודעים שאין לנו את היכולת להתמודד עם מגפה גדולה. אם היינו נקלעים למצב כמו של איטליה או ספרד, או כמו מה שקורה עכשיו בארצות הברית, הייתה פה קטסטרופה גדולה. אין לנו את הציוד הרפואי, אין לנו את הרופאים, אין לנו את בתי החולים, אין לנו גם את הידע איך לנהל משבר בסדר גודל כזה".

בישראל, כשהטילו סגר מוחלט, המון אנשים אמרו 'עכשיו אנחנו יכולים להרגיש מה מרגישים הפלסטינים'.
"כן, זה אירוני. ואתם הרגשתם רק חלק קטן מזה. אצלנו לא קראו למה שהיה כאן 'עוצר' כי המילה הזו היא מילה מאוד רגישה אצל הפלסטינים. אז קראו לזה 'הישארות בבית'. בהתחלה אנשים אמרו 'אה, סגר לשבועיים? זה לא בעיה'. אבל אז הרחיבו את הסגר בעוד שבועיים ואז כבר התחלנו להרגיש את הלחץ. אין עבודה. אין כסף. אלה זמנים לא פשוטים. והסיטואציה גם ככה מאוד לא יציבה".

"אצלנו לא קראו למה שהיה כאן 'עוצר' כי זו מילה מאוד רגישה אצל הפלסטינים. אז קראו לזה 'הישארות בבית'. בהתחלה אנשים אמרו 'סגר לשבועיים? זה לא בעיה'. אבל אז הרחיבו בעוד שבועיים והתחלנו להרגיש את הלחץ"

מרגישים מתח בחוץ?
"כן. בטח. בטייבה מרגישים את זה קצת פחות, כי זו עיר קטנה. אבל כשאתה נוסע לרמאללה, אנשים בוכים שם. יש לי לקוחות שביטלו את ההמחאות שנתנו לי. הם לא רוצים שאפקיד את ההמחאות כי אין להם כסף לכסות אותן. יש לי הרבה כסף שמגיע לי ואני לא יכולה לגבות אותו, כי לאנשים אין כסף לשלם. ואנשים שחייבים בוכים לי.

מדיס ח'ורי במפעל הבירה המשפחתי בטייבה (צילום: אמיר בן-דוד)

"בינתיים פתחנו מחדש את המפעל, אנחנו מתעסקים עכשיו קצת בתחזוקה. שיפוץ. מנסים להשתמש בהפסקה הזו שנכפתה עלינו לעשות דברים שלא הספקנו קודם. אנחנו מקווים שאחרי הרמדאן העניינים יתחילו להסתדר. שיפתחו מחדש את הגשרים לירדן, את שדה התעופה בישראל. שתתחיל שוב תנועה של אנשים".

ועוד לפני שאפשר היה להתאושש מהמכה של הקורונה ומהלחץ של ימי הרמדאן, נוסף איום הסיפוח. ומרגישים אותו היטב.

"אנחנו לא יודעים מה עומד לקרות. זה מפחיד", אומרת מדיס, "ברור שאם זה יקרה הרבה דברים כאן ישתנו, אבל אין לנו מושג מה יקרה. ברור שכל ההסכמות שהושגו בעבר בשיחות השלום יבוטלו. אין ספק שזה יהיה שינוי דרמטי בכללי המשחק, וברור שזה לא יהיה לטובה.

"אנשים מדברים על זה הרבה. כולם מודאגים. אומרים שהכוונה היא לספח 28% מהפירורים שעוד נשארו לפלסטינים. וברור שאם זה יקרה – החלום על מדינה עצמאית נגמר. מה יקרה אז? מה יקרה לרשות הפלסטינית? מי ירצה אותה אם יתברר שהיא לא יכולה להגן האנשים ועל האדמה? מה יקרה לאנשים? אף אחד לא יודע. זה מאוד עצוב לראות איך הדברים מתפתחים.

מתחם המגורים של משפחת ח'ורי בטייבה מוקף משטחי בירה (צילום: אמיר בן-דוד)

"אחותי ובעלה, שגם הוא בן טייבה, תיכננו לחזור מבוסטון ולפתוח כאן מבשלת אלכוהול חדשה. היא רוצה שהילדים שלה יגדלו בטייבה וילמדו את השפה ואת התרבות. הם רוצים להיות קרובים למשפחה. הילדים שלהם כבר רשומים לבית הספר ברמאללה. אמרתי לה 'אולי כדאי שתחכו, נראה מה קורה עם הסיפוח'.

"אחותי ובעלה תיכננו לחזור מבוסטון ולפתוח כאן מבשלת אלכוהול חדשה. היא רוצה שהילדים שלה יגדלו בטייבה וילמדו את השפה ואת התרבות. אמרתי לה 'אולי כדאי שתחכו, נראה מה קורה עם הסיפוח'"

"אנחנו לא יכולים לדעת אם זה יעבור בשלום או שהולכת להיפתח אינתיפאדה חדשה. אם הולכת לפרוץ אינתיפאדה חדשה, אני לא רוצה שהילדים של אחותי יעברו את מה שאנחנו עברנו באינתיפאדה. זו הייתה טראומה גדולה בשבילנו".

הסיפוח הוא שאלה קיומית

האינתיפאדה השנייה כמעט מוטטה את "בירה טייבה". המכירות נעצרו בבלימת חירום. משאיות נתקעו במחסומים. מכולות עמדו והתבשלו בשמש בצד הפלסטיני של המחסומים, והבירה שלא נמכרה התקלקלה בחום הכבד. המכירות צנחו בבת אחת ב-80%. משפחת ח'ורי נקלעה לקשיים כלכליים. 15 מתוך 20 העובדים במפעל פוטרו והמפעל כמעט ונסגר.

מדיס זוכרת את התקופה הטראומטית כנערה. "באינתיפאדה השנייה הייתי בתיכון. זו הייתה תקופה מאתגרת מאוד. למדתי אז בבית ספר ברמאללה. במקום נסיעה של רבע שעה זה היה לוקח לנו שעה וחצי. היינו מתעכבים במחסומי דרכים, צריכים לעבור דרך עמדות בידוק. היינו הולכים ברגל בהרים. לפעמים לא היינו יכולים לחזור בחזרה מבית הספר ונאלצנו להישאר לישון ברמאללה.

הרחוב הראשי בטייבה (צילום: אמיר בן-דוד)

"חוויתי את כל מה שקרה אז. ימי העוצר, ההפגנות, הגז מדמיע, המהומות. זה עשה אותי חזקה יותר כפלסטינית כי עכשיו אם קורה משהו זה כבר 'נו, שיהיה. ככה זה'.

"אלה היו זמנים רעים מאוד. אחותי, רנין, היתה בת שש או שמונה, והיא עברה התקף חרדה. חיילים איימו עליה בנשק במחסום והיא כל כך נבהלה שהיא לא הסכימה יותר לנסוע לרמאללה לבית הספר. זה היה מפחיד מדי בשבילה. בלית ברירה העבירו אותה לבית ספר בטייבה. לשמחתנו זה דעך לקראת 2005. פלסטינים התחילו בהדרגה לחזור לחיים. לעשות עסקים, לארגן אירועים, חגיגות".

ב-2005 ייסדה משפחת ח'ורי את חגיגות ה"אוקטובר-פסט" של טייבה. השלט שקידם את פני הבאים לפסטיבל הראשון תלוי עד היום מעל מכלי הבירה במפעל. מאז זו מסורת שנתית, שגדלה משנה לשנה. "כל הרעיון היה לחגוג את טייבה ואת המוצרים המקומיים של טייבה. בפסטיבל הראשון הגיעו אלף מבקרים. גם הרבה ישראלים, שהופתעו לראות פלסטינים שותים, נהנים.

"כל הרעיון היה לחגוג את טייבה ואת המוצרים המקומיים של טייבה. בפסטיבל הראשון הגיעו אלף מבקרים. גם הרבה ישראלים, שהופתעו לראות פלסטינים שותים, נהנים"

"מרכז האירועים הוא סביב המבשלה ומכאן יוצאים לביקורים בעיר העתיקה, בכנסיות. מחוץ למבשלה יש הופעות של היפ-הופ פלסטיני, ראפ, רוק, רגאיי, מוזיקה מסורתית. נשים מטייבה מוכרות מוצרים מקומיים – קינוחים, מאפים, מאכלים ביתיים. מאז 2005 הפסטיבל הלך וגדל. בפעם האחרונה הגיעו כמעט עשרת אלפים מבקרים לטייבה".

פסטיבל אוקטובר-פסט בטייבה ב-2010 (צילום: Issam Rinawi/Flash90)

מבחינת מדיס, מבחינת משפחת ח'ורי, מבחינת בירה טייבה – הסיפוח הוא לא עניין תיאורטי והיפותטי, אלא שאלה קיומית. טייבה – שנמצאת בשטח B – לא תסופח בשום תסריט, ותישאר בתחומי הרשות הפלסטינית. אבל לבני הכפר יש אדמות בשטחים שמיועדים לסיפוח. והעסק המשפחתי תלוי תלות מוחלטת בהתפתחויות.

כדי לייצא את הבירה לאירופה וליפן, המשלוחים צריכים לעבור דרך מחסום אפרים, לעבור לבדיקה נוספת באשדוד ורק משם לעבור לנמל חיפה ולהפליג לייעד. כל החומרים של המבשלה מיובאים. הלתת מגיע מצרפת ומבלגיה. הכשות מצ'כיה ובוואריה. את התוויות עם הסיסמה "הבירה הכי טובה במזרח התיכון" מייצרים בצרפת.

עימות חדש בין ישראל לרשות, התקוממות נוספת ברחוב הפלסטיני, יכולים להיות מכת מוות לעסקים.

"אנחנו אנשים שלווים, שרוצים שלום. אבל לפעמים אי אפשר יותר לשלוט במה שקורה ברחוב. אנשים כאן סובלים, ואתה לא תמיד יכול לשלוט בכעס שלהם. המצב גם ככה קשה מאוד עכשיו.

"העסקים סגורים. המון אנשים פוטרו. האבטלה עצומה. אלה זמנים רגישים מאוד. אנשים במצוקה. אם הסיפוח יקרה עכשיו – קשה לדעת מה יקרה. הכל יכול להתפוצץ, וכולנו נסבול, למרות שאף אחד לא רוצה שזה יקרה".

* * *

בפרק הבא, ביום שני: הפתעה מרעישה במטמנת הפסולת