חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.

מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.

לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.

נתחיל בסרט "קזינו"

במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."

במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.

התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"

ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.

זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.

הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.

נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.

והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים

אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors  (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:

איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.

יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.

במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.

קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם  ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית  (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.

ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת

שלוש הערות קצרות לפני סיום:

1. קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
2. דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
3. ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.

כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

במהלך דיון בועדה המסדרת בכנסת כינה ח״כ מאיר פרוש את עידית סילמן יו״ר הועדה המסדרת ויו״ר הקואליציה ״ילדה קטנה״ ו״תינוקת״.

מי שעוקבים אחרי סילמן בשבוע מאז הוקמה ממשלת השינוי ודאי יסכימו שאפשר כבר עכשיו להעניק לה את פרס גננת השנה. בטון סבלני ומכיל היא מציבה גבולות בריאים של שיח מכבד, כולל הסברים מעודדי אמפתיה וחיזוק הבטחון העצמי של לילדים האבודים של האופוזיציה.

בדיון בועדה המסדרת בכנסת כינה ח״כ מאיר פרוש את עידית סילמן, יו״ר הועדה ויו״ר הקואליציה ״ילדה קטנה״ ו״תינוקת״. העוקבים אחריה מאז הקמת ממשלת השינוי ודאי יסכימו שהיא ראויה לפרס גננת השנה

״הייתי מורה, מזכירה לך, אני זוכרת את הכל״ הצהירה לפני כמה ימים בועדה והמשיכה להסביר לקטי שטרית איך אנחנו מדברים כדי לא לפגוע בחברים:

״את, שכמוני ניהלה ביחד איתי בשנה האחרונה את השדולה לבריאות הנפש ומניעת אבדנות, לא יכולה להשתמש במילה 'פוסט-טראומה' לדיון הקודם, אנחנו נכבד את הפוסט-טראומטים. תודה חברת הכנסת. נדבר בשפה שהיא נכונה ומתאימה״.

כשאורית סטרוק נעלבה, היא הביעה תדהמה אמהית: ״שנייה הפניתי את הראש ופספסתי״, והתפנתה להשקיט ולבנות לסטרוק את הבטחון לדבר מול הכיתה.

אבל כשמאיר פרוש התחצף לא היתה ברירה אלא להשתמש בקול הממשמע, ואף להוציא אותו החוצה.

ח״כ פרוש קרא היום ליו״ר הועדה המסדרת, עידית סילמאן, ילדה קטנה ותינוקת במהלך הדיון בועדה. מדהים שהוא חושב שזה מעיד עליה ולא עליו. pic.twitter.com/MILrDjWToh

— דפנה ליאל (@DaphnaLiel) June 21, 2021

אני לא מקנאה במאיר פרוש. האיש ח״כ מ-1996. אבא שלו היה ח״כ לפניו. בן שלו ראש עירייה. הוא רגיל לחיים הטובים בשלטון, וכשמשהו לא מוצא חן בעיניו הוא עושה שביתת רעב או קושר את עצמו לדוכן הנאומים של הכנסת. מאיר פרוש הוא לא האיש שיתן לאיזה אשה להגיד לו מה לעשות. אך אבוי, קמה ממשלת שינוי. ממשלה, שמרוב שאין לחבריה מכנה משותף אידאולוגי, הם מוצאים מכנה משותף אדמיניסטרטיבי ואחרי 12 שנה שהכנסת והממשלה התנהלו כמו בית משוגעים, הם עושים ועושות סדר. פגישות שבועיות, אקסלים, וגם תרבות דיון אלמנטרית.

אני לא מקנאה במאיר פרוש. האיש ח״כ מ-1996. אבא שלו היה ח״כ לפניו. בנו ראש עירייה. הוא רגיל לחיים הטובים בשלטון. פרוש הוא לא האיש שיתן לאיזה אשה להגיד לו מה לעשות

אין מדינה דמוקרטית בעולם שבה גבר שמדיר נשים ממפלגתו היה יכול לצעוק על יו״ר הועדה המסדרת בפרלמנט שהיא ״ילדה קטנה״. העובדה שפרוש פרק עול כך מעידה לא רק על ההיררכיה השמרנית שלפיה הוא חי – אלוהים מעל האדם, הגבר מעל האשה, היהודי מעל הערבי, הסטרייט מעל הלהט״ב, הלבן מעל השחור, והמבוגר מעל הצעיר וכן הלאה – אלא על קושי אמיתי להבין שנגמרה החגיגה.

כשכל משאבי המדינה היו מגוייסים לטרלול האוטוקרטי של הנאשם בפלילים. שהגבר החרדי היה יכול לדבר איך שבא לו. שתרבות השחיתות והכאוס בירכה את ביזוי הזולת בקרקס שמרני, דורסני וגס רוח.

לממשלת השינוי יש עבודה רבה בניקוי אורוות השחיתות ובניית תשתית של ממשלה וכנסת מתפקדות. אבל יש לה גם עבודת חינוך חשובה. עליה לחנך את מי שעד לפני שבוע ידעו רק להשתין מהמקפצה, שכבוד הוא לא ירושה אלא תגמול לכבוד שאדם נותן לזולת, ללא הבדל דת, גזע ומין.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

קיום מצעד הדגלים בשבוע שעבר נבע משיקולים אינטרסנטיים צרים של פוליטיקאים רדיקלים חסרי אחריות. דווקא הנשים בממשלה הנכנסת יוכלו להוריד את גובה הלהבות ולהוביל אותנו לחברה מתוקנת ופחות משוסעת

התעקשותם של פוליטיקאים ימנים חסרי אחריות לקיים מצעד דגלים חוזר בניגוד לדרישת השב"כ וגורמים נוספים במערכת הביטחון, מהווה חציית קו אדום בוהק שמשקף התנהלות בה אנשי ציבור מקריבים את שלום וביטחון הציבור על מזבח המחלוקת והמתיחות הפוליטית.

התעקשות פוליטיקאים ימנים חסרי אחריות לקיים מצעד דגלים חוזר בניגוד לדרישת השב"כ וגורמים ביטחון נוספים, משקפת התנהלות של אנשי ציבור, המקריבים את שלום הציבור על מזבח המחלוקת הפוליטית

אין עוררין על העובדה שקיום מצעד הדגלים בהובלת חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וחבר מרעיהם עשויה להבעיר מחדש את השטח. הם עלולים לשחק לידי חמאס, שעדיין נמצא בעיצומו של המאבק אל מול אבו מאזן וגורמי הפת"ח ביהודה ושומרון. זאת בעקבות ההחלטה לבטל את הבחירות לרשות במהלך החודש שעבר, דבר שכאמור היווה קטליזטור מרכזי בשיקולים לפתיחת חזית אל מול ישראל והוצאתו של חמאס מבידוד בינלאומי כמעט מוחלט, למעט הגב המדיני של איראן.

לא רק בשל התבטאויות פוליטיקאים ומנהיגים בישראל, ביו"ש וברצועת עזה, אלא גם מניתוח ההיסטוריה המאוד לא רחוקה של מצעד הדגלים האחרון, דאג חמאס למצב את עצמו כגורם הפלסטיני הראשי שיוצא להגנת קודשי האיסלאם במסגד אל אקצה ובשכונת שייח ג'ארח.

ההיסטוריונית פרופסור ברברה טוכמן הגדירה את המושג מדינאות אווילית באמצעות שלושה פרמטרים:

1. חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמן הביצוע ולא במבט לאחור.
2. העובדה שעל שולחן מקבלי ההחלטות ניצבה אלטרנטיבה ראויה לפתרון המשבר שלא נלקחה בחשבון.
3. ואותה מדיניות אווילית התבצעה על ידי קבוצה או שליט יחיד, ונשארה בתוקף במשך למעלה מדור פוליטי אחד.

האם אכן ישנה דרך פעולה אלטרנטיבית שראוי היה לנקוט בעת הזו? התשובה לכך ברורה; על פי המלצות המשטרה, מארגני המצעד יכולים היו לדחות אותו או להציע מסלול חלופי. למרות ההמלצות של גורמי הביטחון, בחרה קבוצה של חברי כנסת ואישי ציבור להפר את החלטות גורמי הביטחון, תוך שימוש נלוז בחסינות הפרלמנטרית ובגורמי האכיפה כדי לאבטח את הארוע הפרובוקטיבי שמתוכנן, ולתקוע מסמר בעיניהם של גורמי הביטחון והאכיפה.

קבוצת חכ"ים ואישי ציבור הפרה את החלטות גורמי הביטחון, תוך שימוש נלוז בחסינות הפרלמנטרית ובגורמי האכיפה כדי לאבטח את האירוע הפרובוקטיבי שתוכנן

ישראל היא חברה מרובת תרבויות. על מנהיגיה להכיר בכך ולדעת להקשיב גם לתפישות העולם ולקולות. אותם מנהיגים צריכים להנמיך את הלהבות, במקום ללבות את האש. הם צריכים לצמצם את מוקדי החיכוך, להבין אותם ולייצר שיח בין הניצים.

חלקים גדולים בעם מייחלים לממשלה שפויה שתרגיע את הרוחות ותעבוד בשביל הציבור, במקום  ממשלה שמלהיטה את הרוחות, וזורעת פחד ושנאה וחרדה תמידיים בלב הציבור.

הקולות הנשמעים על ידי ראשי מפלגות בקואליציה המתגבשת, יוצרים את הרושם שאנחנו צועדים בכיוון הנכון. מי היה מאמין למשל שאיבתיסאם מרעאנה תציע לעידית סילמן להתארח בביתה הואיל והאחרונה חוששת לביטחונה האישי.

אולי דווקא הנשים משני צדי המתרס הפוליטי יראו את הדרך הנכונה לחברה מתוקנת. בסוף השבוע האחרון פרסם דוברו האישי יאיר לפיד פוסט בפייסבוק, שבו גולל את הסיבה העיקרית להצלחת המו"מ הפוליטי הקשה והמורכב שידענו מאז קום המדינה, כשהסיבה לדבריו היא אותן חברות כנסת שמגיעות מהמפלגות השונות.

זאת בזכות היצירתיות והסבלנות, שאינה נכנעת לקשיים ויודעת לשים את מאבקי האגו והשררה בצד. התנהלותן האצילית של אותן פוליטיקאיות משקפת יכולת לדחות סיפוקים ורצונות מידיים ולראות מעבר לאופק. הן אלה שיצליחו להתגבר על מדיניות האיוולת.

פרופ' אסנת עקירב היא פרופסורית ישראלית למדע המדינה וראש החוג לממשל ולחברה אזרחית באקדמית גליל מערבי (צילום: אקדמית הגליל המערבי)