גם כשאתה מרחיק לנסוע, אתה סוחב איתך בתא המטען את הסטיגמות שהבאת מהבית. ותמיד מפתיע ומשמח כשהסטיגמות שהבאת איתך חוטפות כאפה מהמציאות. כך אני מוצא עצמי מופתע מאוד לגלות, שבן שיחי באתר הטיפול בפסולת "קומפוסט אור", שלבוש בגדי עבודה מרוטים, הוא בכלל דוקטור למדעי המוח, שבחר לוותר על חייו הקודמים כדי לעבוד כאן.

הסקרנות ניצתת מיד, כמובן. הניסיון מלמד שאנשים עם ביוגרפיות בלתי שגרתיות הם כמעט תמיד פרטנרים מרתקים לשיחה. אבל אז מתברר שהשיחה שמעניינת אותי, היא לא בהכרח השיחה שמעניינת אותו. אני רוצה לדבר על הסיפוח, על פוליטיקה, על יחסי מתנחלים ופלסטינים, על עתיד האזור. את ד"ר נדב זיו הרבה יותר מעניין לדבר על התשוקה הגדולה שלו: ייצור פחם מגזם של עצים.

אז אנחנו עושים עסקה: נדבר גם על מה שמעניין אותי וגם על שמעניין אותו. מהר מאוד מתברר שהשיחה על ייצור פחם לא פחות מעניינת מהשיחה על הסיפוח. ואיכשהו גם מתחברת אליה.

סופר פחם מהאמזונס

ד"ר נדב זיו (צילום: פייסבוק)

ד"ר נדב זיו ניהל במשך כמה שנים מעבדה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, שעברו בה 500 סטודנטים לשנה. הוא ואשתו מאיה, וילדיהם איתמר ושני (היום בני 12 ו-13) עברו להתנחלות אלמוג מדרום ליריחו, ושם הוא נחשף, כמעט במקרה, לעולם המופלא של הגזם. נחשף, ונדלק.

"זה היה לפני שש שנים בערך. מישהו אמר לי 'שמע, יש לנו באלמוג בעיה של גזם'. התחלתי להתעניין וככה התברר לי שבעיית הגזם של אלמוג היא כלום לעומת בעיית הגזם של כל ענף התמרים בבקעה, ואז גיליתי שבישראל יש מיליון טון גזם בכל שנה שלא יודעים מה לעשות איתו ומשם התחיל מסע ארוך שבעצם ממשיך עד היום, למצוא פתרון טוב לבעיית הגזם".

וגזם זו בעיה רצינית. בכל שנה החקלאים בבקעת הירדן גוזמים עשרות כפות תמרים מכל דקל שהם מגדלים,  ובישראל נטועים היום כ-850 אלף דקלים. רובם של התמרים מסוג מג'הול הפופולרי, המתוק, הגדול.

תמר מג'הול הוא להיט ענק בשנים האחרונות וישראל היא כוכבת מג'הולים בינלאומית, עם מכירות של מיליארד שקלים בשנה, חצי מהם לייצוא. 42 אלף טון מג'הול יוצאים מישראל בכל שנה, לעומת 15 אלף טון שמייצאת ארצות הברית ועשרת אלפים טון שמייצאת ירדן השכנה. הדקל שפל הצמרת של רחל המשוררת מכינרת הגיע לשמים. אנחנו אימפריה.

מטע תמרים וגזם דקלים (צילום: אילון קניג/פלאש90)

אבל מה עושים עם כל ערמות הגזם ממאות אלפי הדקלים הללו, אחרי שמכסים בסכך את כל סוכות ארצנו? פעם היו שורפים אותו, אבל היום זה אסור בחוק, כחלק מאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן כדי להילחם בהתחממות הגלובלית. הפתרון היחיד שנותר הוא פינוי הגזם לאתר הטמנה. אבל זה פתרון יקר מאוד. בעיה.

זיו הוא אדם פרקטי, שאוהב לפתור בעיות. הוא מסוג האנשים שאם הם יגדלו משהו, זה לא יהיה פרחים אלא ירקות או תבלינים. הוא שבר את הראש וחפר באינטרנט על בעיית הגזם, ומצא לה פתרון מעניין.

"הרעיון הוא לקחת את החומר האורגני הזה, הגזם, לעשות לו תהליך שנקרא פירוליזה. לייצר ממנו פחם מיוחד, שיש לו הרבה מאוד שימושים. ככה גם מצאתי את החברים פה בקומפוסט אור. הם מקבלים פה מאות אלפי טון גזם בשנה. יחד איתם התחלנו פה לפתח מכונה מאוד מיוחדת, שיש לנו עכשיו פיילוט שלה".

הפחם המיוחד שזיו מדבר עליו בעיניים בורקות, נקרא ביו פחם, והסיפור שלו מתחיל רחוק מאוד ממזבלת "קומפוסט אור", ביערות האמזונס בברזיל.

בקרקעות העניות של יערות הגשם יש אזורים פוריים מאוד של חקלאות מקומית שנקראים "טרה פרטה דה אינדיו" – האדמה השחורה של האינדיאנים. חוקרים שבדקו את הקרקע גילו כי היא עשירה בפחם מיוחד שנוצר על ידי ילידי היערות בשיטה חקלאית מסורתית, שבה נשרפו ופוחמו ערמות של פסולת אורגנית ויצרו פחם מיוחד, שהוא מרכיב מפתח של האדמות הפוריות.

זיו החל ללמוד את הנושא, וגילה שייצור הביו פחם הוא לא רק פתרון אפשרי לבעיית הגזם ושיטה מעשית להפחית גזי חממה ואת התחממות כדור הארץ, אלא גם פוטנציאל לביזנס בינלאומי מעניין, בתחום שנמצא עדיין בחיתולים.

הביו פחם שהוא מייצר במתקן שפיתח, הוא מין סופר-חומר כזה, שיכול לשמש לניקוי קרקע מזיהומים (כי הפחם הזה הוא סופח רעלים). הוא מעולה לחקלאות. הוא מוצר שאין צורך באנרגיה חיצונית כדי לייצר אותו. הוא קל משקל. הוא מחזיק מים. בקיצור – הביו פחם הוא חבר.

הביו פחם של ד"ר נדב זיו (צילום: קומפוסט אור)

לא כדאי להתבלבל בינו לבין הפחם שאנחנו מכירים מהמנגלים, שכבודו במקומו מונח, אבל הוא מסיפור אחר. את רוב פחמי המנגלים מייצרים במפחמות פלסטיניות, וכאן הסיפור של הפחם מצטלב לרגע עם הסיפור של הכיבוש והסיפוח, שעוד נחזור אליו.

"במפחמות המסורתיות אתה לוקח את העץ, עוטף אותו באדמה ובכל פעם מצית אזור מסוים ומייד מכסה שוב באדמה, וככה העץ לא ממש נשרף אלא הופך לפחמים. זה הפחם הטוב למנגל", מסביר זיו. "ישראל ניהלה מלחמה במפחמות האלה. הקימו יחידה בשם 'דוד' – תמיד הם נותנים ליחידות האלה שמות כאלה – שהמטרה שלה הייתה לפתור את הבעיה של המפחמות על הציר של ג'נין. אלה חבר'ה שעושים ככה פחם כבר 400 שנה.

"לעשות פחם זו אמנות. כשאתה נכנס לתחום של הפחם, אתה מגלה שם עולם שלם. החומר השחור הזה, אתה יכול לייצר אותו ברמות שונות. לייצר את הפחם של המנגלים, כמו שעושים במפחמות המסורתיות, זה תהליך מורכב שצריך להבין אותו. זה לא כל כך פשוט.

"לעשות פחם זו אמנות. כשאתה נכנס לתחום, אתה מגלה שם עולם שלם. החומר השחור הזה, אתה יכול לייצר אותו ברמות שונות. לייצר את הפחם של המנגלים, כזה תהליך מורכב שצריך להבין אותו. זה לא כל כך פשוט"

"המלחמה לעצור את המפחמות האלה הייתה בתקופה של אורי אריאל במשרד החקלאות. הם חשבו להציף את השוק בפחם מאורגוואי ופרגוואי. לרסק את המחיר. זה היה כיוון אחד שלהם. הכיוון השני, היה של יחידת 'דוד', שהייתה מיירטת על הכביש את המשאיות של החקלאים הישראלים ששולחים את הגזם לפלסטין. פתאום נוצר עודף של גזם בצד הישראלי. לא ידעו מה לעשות איתו".

ואז אתה נכנסת לתמונה עם הרעיון שלך?
"הלוואי שזה היה כל כך פשוט. אתה בא ומציע. אומרים לך כן-כן-כן, ובדלת השנייה לא-לא-לא. מעמידים לך תנאים בלתי אפשריים. בסופו של דבר אתה חייב חבר'ה עם ביצים שמוכנים לקחת על עצמם את כל הסיכונים. ואת זה מצאתי כאן בקומפוסט אור".

תסביר לי איך מישהו כמוך מחליט להעביר את חייו כאן.
"המקום הזה מדהים. עושים פה דברים מופלאים. מצילים את התחת של המדינה כבר איזה עשרים שנה. בכל המדינות, גם באירופה וגם בארצות הברית, הבוצה שמגיעה לכאן בדרך כלל הולכת להטמנה. בגרמניה זה הולך לשריפה. פה עושים תהליך שהוא מאוד מאוד ייחודי. אנחנו גם בודקים את עצמנו כל הזמן. כל קומפוסט שיוצא מכאן נדגם והולך לבדיקות מעבדה. יש פה חממה שאנחנו מגדלים בה המון דברים על החומר הזה, ובודקים אותו שהוא טוב".

אתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: אמיר בן-דוד)

מה שאנחנו רואים כאן זה לא מקרה קלאסי של 'לא בחצר האחורית שלי'?
"אני לא יודע אם זה בהכרח עניין של NIMBY. יש פה אקלים מאוד מאוד טוב לקומפוסטציה, בגלל היובש והטמפרטורות שרוב השנה הן אידיאליות. אין מצב שתעשה דבר כזה באנגליה, למשל, עם המשקעים והקור שם. לא תצליח לאדות את כמויות הנוזלים בחומר. ואנחנו מפתחים פה כל מיני פתרונות אחרים. יש פה באמת משהו מאוד מיוחד בפארק הזה של המיחזור".

העבודה פה לא קלה ובתנאים לא פשוטים. אני רק חצי שעה פה אבל את זה כבר הבנתי. זה מקום קשוח.
"כן. וזה רק התחיל. זה הקיץ פה".

ואתה אוהב את זה?
"בהתחלה זה היה מאוד מאוד קשה. אני, ספציפית, אחראי על חברת הבת של קומפוסט אור שמייצרת את הביו פחם. הטמפרטורות של ייצור הפחם הן פי עשר ממה שקורה פה בחוץ".

אז אתה אומר: אם 49 מעלות בצל נראה לך קשוח, אני יכול להראות לך דברים קשוחים בהרבה?
"לא לא. כל אחד עם הקשוח שלו. אני לא בקטע של 'למי יש יותר גדול'".

כמה אנשים עובדים פה?
"בערך עשרים".

יהודים? ערבים?
"גם וגם. עובדים ביחד. אוכלים ביחד. הכל ביחד. זה גם נחמד. יש פה אווירה נהדרת. חוגגים ימי הולדת ביחד. יוצאים לנופשים של החברה ביחד. יש פה הרבה ביחד".

ד"ר נדב זיו (צילום: אמיר בן-דוד)

מי יקבל אזרחות?

זיו לא מתלהב לדבר על הסיפוח ("אין לי דעה מיוחדת. הדעה  שלי על הסיפוח היא הדעה של האדם הרגיל מהרחוב"), אבל אז מצטרף לשיחה חברו לעבודה, ביני רבינוביץ', שגר בהתנחלות משכיות שעל ההר הסמוך, והשיחה בכל זאת ממריאה.

אתם עובדים פה עם ולצד ערבים שגרים כמוכם באזור. אתם מוכנים שהם יהיו אזרחים סוג ב' לידכם שלא יהיו להם אותן זכויות בדיוק שיש לכם?
זיו: "ברור שהם צריכים להיות אזרחים".

אבל ברור שהם לא יהיו אזרחים. כמו שתושבי מזרח ירושלים סופחו, ולא קיבלו אזרחות מלאה.
"זה כי בנימין נתניהו וניר ברקת וכל החברים שלהם אומרים תמיד את הדבר ההפוך ממה שהם באמת מתכוונים אליו. כשנתניהו אומר 'ריבונות' הוא בעצם אומר 'אין מצב, אחי, לא תהיה ריבונות'.

"בחאן אל אחמאר, בג"ץ קבע שההתיישבות שם לא חוקית. נתניהו לא מסוגל להוציא אותם. קבוצה של 20-30 בדואים. נתנו להם תנאים שלא יתנו אותם לאף ישראלי בחיים. שטח. סכום של כסף. סכומים דמיוניים. הם לא מקבלים את זה, למה? כי הרשות הפלסטינית מבצרת את זה בתור עמדה.

"בחאן אל אחמאר, בג"ץ קבע שההתיישבות שם לא חוקית. נתניהו לא מסוגל להוציא אותם. נתנו להם תנאים שלא יתנו אותם לאף ישראלי בחיים. שטח. סכום של כסף. סכומים דמיוניים. הם לא מקבלים את זה"

"תיכנס לתוך מדבר יהודה, תראה את הטרקטורים של הפלסטינים שפורצים שם כבישים חדשים לפלסטין, שתהיה גם במדבר יהודה. תראה את הטיולים שהם עושים, על ציר אברהם, לאזורים של המערות שם.

"מי שעובד שם בשטח חזק מאוד, יחד עם האיחוד האירופי, זה הרשות הפלסטינית. היא עובדת שם בצורה מאוד מאוד מסודרת. נתניהו, הוא לא מפגין שום ריבונות באזורים האלה. זה גם לא מעניין אותו. זו דעתי. כשנתניהו אומר 'ריבונות' זה כי היו לו בחירות באותו רגע".

היישוב הבדואי חאן אל אחמאר (צילום: גילי יערי/פלאש90)

ואם זה היה תלוי בך היית נותן אזרחות מלאה לפלסטינים שמתגוררים בשטח שמסופח?
"שמע, המקום הזה תקוע. אני חושב ש… כן, יש פה כמה אלפים בודדים של פלסטינים. אז הם יקבלו אזרחות ישראלית וישדרגו להם את תנאי החיים".

רבינוביץ': "אני לא חושב שצריך לתת להם אזרחות. מה שקורה פה מבוסס על שני מינים של אנשים. האזור למעלה (על ההר) והאזור למטה (בבקעה). אלה שגרים בישובים למטה – פצאל, נערן – מבחינתם, מה שהבנתי מאנשים, הם גם לא מתנגדים שיפנו אותם מפה אם יהיה הסכם. האנשים על גב ההר – בקעות, רועי חמדת, משכיות – חושבים אחרת".

זיו: "ככל שאתה עולה בהר, אתה עולה ברמת האמונה".

ומה, ככל שאתה עולה במידת הדתיות, אתה עולה גם במידת ההתעקשות על הארץ?
רבינוביץ': "ההסתכלות שלך על החיים שלך היא אחרת. אתה רוצה לתרום יותר, להשקיע יותר. אתה רוצה יותר ציונות. אתה רוצה יותר אידיאולוגיה. אם תשאל אנשים בפצאל, הם יגידו לך 'אה… אנחנו חיים את החיים, אחי, עזוב אותך'. אנחנו רוצים לצמוח, להצמיח, ליישב את הארץ".

"ההסתכלות שלך על החיים שלך היא אחרת. אתה רוצה לתרום יותר, להשקיע יותר. אתה רוצה יותר ציונות. אתה רוצה יותר אידיאולוגיה. אם תשאל בפצאל, הם יגידו לך 'אה… אנחנו חיים את החיים, אחי, עזוב אותך'"

הדתיים יותר אידיאולוגיים מהחילונים?
"לא אומר שיותר. אחרת. תסתכל מי התושבים ביהודה ושומרון. הרוב דתיים. כל הישובים כמעט".

ד"ר זיו, אתה באמת רואה תסריט שבו ממשלה ישראלית תעניק אזרחות מלאה לאלפי פלסטינים? אתה הרי יודע שזה לא ריאלי.
זיו: "בסדר, אז אולי זה באמת צריך להיות באיזה מסלול… אני מניח שהם לא יתגייסו לצה"ל, נכון?"

גם חרדים לא מתגייסים לצה"ל ואף אחד לא מעלה על הדעת לשלול מהם את האזרחות בגלל זה.
"אז צריך איזשהו תהליך. שיהיה גם ווין-ווין מבחינתם. שהם ירוויחו ממנו. תשתיות יותר טובות. שישתפרו החיים שלהם. אני בעד. מדינת ישראל מספיק חזקה כדי לצרף אותם אליה בתור אזרחים. אם אנחנו כל כך רוצים את השטח הזה".

ואנחנו רוצים את כל השטח הזה? גם במחיר אבדן השלום עם ירדן, לדוגמה?
"אני נוסע על הכביש פה ובדרך כלל לא קולט כאן גלי צה"ל וגלגלצ, לפעמים כן לפעמים לא, אבל אני כן קולט את התחנות הירדניות. יש להם תחנות שהן אחד לאחד גלגלצ. וכשיש חדשות זה באנגלית ואתה שומע את הקריין מדבר על כוחות הכיבוש הישראלים. אתה שומע את הטון. התוקפנות הישראלית. ישראלים היום עשו ככה וככה לילד פלסטיני קטן. הזווית ראיה שלהם היא לא כזו רודפת שלום".

וזה גם אומר שיאכפו פה את כל חוקי העבודה. שאנשים פה לא יעבדו ימי עבודה מלאים במטעים תמורת שכר נמוך בהרבה משכר המינימום. וזה מה שקורה פה במטעם מסביב.
"אין לי מושג. אצלנו כל מי שעובד מקבל את כל התנאים".

רבינוביץ': "אם זה לא היה מתאים להם הם לא היו באים לעבוד".

עובדים פלסטינים במטע תמרים בבקעת הירדן (צילום: יניב נדב/פלאש90)

למי שעני וחייב לעבוד אין ברירה. בדיוק בגלל זה המציאו את החוקים הסוציאליים. שלא ינצלו פועלים שאין להם ברירה.
זיו: "אני לא יודע מה קורה במטעים כאן. איפה שאני גר, פועלים פלסטיניים עובדים בתמרים לפי כל חוקי המדינה, עם תלוש משכורת, עם הכל".

פגשתי ממש לא רחוק מכאן, בכרם "החווה היגוסלבית" של משואה, פועלים פלסטינים שסיפרו לי שהם עובדים תמורת 95 שקלים ליום עבודה מלא.
זיו: "ברור שיש מצב שזה קורה. יכול להיות. אני לא יודע".

רבינוביץ': "אתה יודע שהצרכים שלך והצרכים של הפלסטיני שעובד שם הם לא אותו דבר. זה כמו שתסתכל עכשיו על אוסטרליה. אתה פה, אוסטרליה שם".

לא הבנתי את ההשוואה.
זיו: "יוקר המחיה בישראל ויוקר המחיה בפלסטין הם לא אותו דבר".

רבינוביץ': "אני יכול להוכיח לך את זה. לך לטמבוריה בארץ ותקנה כלי חשמלי. לא חשוב איזה. נגיד כלי שעולה 120-150 שקל. יש פה לא רחוק, בעוג'ה, חנות. תקנה שם את אותו כלי ב-65 שקלים. אותה חברה. אותו מוצר. ההסתכלות שלך על כסף היא שכשאתה בא למסעדה ארוחה תעלה לך וכך וכך. בא לך אייפון, אתה תשקיע, תקנה חדש. הוא מבחינתו, תן לו לחם וקצת לאבנה. זה מספק אותו".

זיו: "זה לא הטיעון. צריך לשלם פה משכורת. שכר מינימום צריך לשלם תמיד. אין ספק. מי שלא עושה את זה, עובר על החוק הישראלי. אבל מבחינת יוקר המחיה, יש סיכוי שמשכורת של חמשת אלפים שקל באזור הזה, היא שוות ערך ל-15 אלף שקל בתל אביב. גם את זה צריך לזכור".

* * *

בפרק הבא: שמאלנים במדבר