כולם מדברים על סיפוח, אף אחד לא מדבר על מרצ. בעיקר לא השמאלנים. כלומר, האחרונים שעוד מגדירים את עצמם כשמאלנים.
רבים מהם – כן, אני יודע שזה אוקסימורון, כבר אין רבים מהם – מתייחסים לפעמים למרצ כמו אל הדודה המביכה, שעוד מעוררת לפעמים נוסטלגיה, בזכות זיכרונות הילדות מהימים שהייתה צעירה, חצופה, חכמה, נמרצת ואמיצה. אבל זקנתה מביישת אותה, והיום היא בעיקר עושה פדיחות בכינוסים המשפחתיים. קצת לא נעים ממנה, ולפעמים היא ממש נוגעת ללב.
כמו ברגע הזה, כשכל ראשי מרצ לדורותיה מסתדרים לצילום קבוצתי על הגבעה הקרחת ליד ההתנחלות ורד יריחו, כשמאחוריהם הנוף הצחיח והמרהיב של בקעת הירדן, חבל הארץ שנמצא עכשיו במוקד המחלוקת הציבורית על הסיפוח.
כולם כאן. ותיקי הלוחמים בכיבוש ובסיפוח. אנשים שהקדישו חלק נכבד מחייהם לניסיונות למנוע את התאונה הזו – שהולכת וקרבה אלינו עכשיו, כמו משאית שאיבדה את הבלמים בירידה מירושלים ליריחו.
הנה רן כהן, שהיה ממייסדי שי"ח – שמאל ישראלי חדש – שפרשה ממפ"ם אחרי מלחמת ששת הימים, ואחר כך היה ממקימי "מוקד" ושל"י עם מאיר פעיל, ואז הצטרף לרצ ולימים הפסיד ליוסי ביילין ולחיים (ג'ומס) אורון בהתמודדויות על ראשות מרצ.
גם ביילין ואורון כאן, כל אחד מהם עם קילומטראז' מפואר של ניסיונות, לפעמים הרואיים ולפעמים פאתטיים, להתיר את הקשר הגורדי הישראלי-פלסטיני. ולידם זהבה גלאון שירשה אותם, עד שעזבה והשאירה את המפלגה החבוטה והמרוטה ליורשיה הצעירים, תמר זנדברג וניצן הורוביץ.
בהוראת הצלמים המעטים הם מתקרבים זה לזה, כדי להיכנס לפריים אחד ומצטלמים יחד כשכולם עדיין במסכות הקורונה, ואז מתלבטים ומחליטים להצטלם גם בלי המסכות. וזו התמונה שהם מעלים בסופו של דבר לרשתות החברתיות, כדי לחטוף מבול של גינויים ועקיצות על זה שהם לא שומרים על כללי הריחוק החברתי.
אבל דווקא הצילום הזה שלהם, כשפיותיהם מכוסים במסכות ומסביבם מדבר, נראה פתאום כמו דימוי מושלם, שלוכד רגע עקרוני ועצוב בתולדות השמאל הישראלי, שמגיע אל המבחן ההיסטורי שאליו התכונן כל ימיו, כשהוא מבוגר, עייף, חלש וסובל ממחלות רקע של אשכנזים.
מנהיגי השמאל לדורותיו עומדים על הגבעה, פיהם חסום, הם לבדם ומסביבם שממה.
אוטובוס המובסים
כל ראשי מרצ הגיעו, ורק העיתונאים לא כאן. כלי התקשורת המרכזיים בכלל לא טרחו לשלוח כתבים וצלמים לסיור החגיגי הזה, של המפלגה שלפחות לפי האגדות שולטת ב"תקשורת השמאל" הדמונית ומפיצה באמצעותה את התעמולה התבוסתנית שלה.
האוטובוס שעליו כל ראשי מרצ ואיתם גם ראשי ארגוני השמאל הבולטים נראה לרגעים כמו אוטובוס המובסים, הנידחים, הנשכחים מלב. אף אחד אפילו לא צעק לעברם קריאות גנאי, כשהם יצאו מדי פעם מהאוטובוס לקבל סקירת מצב משאול אריאלי, אחד המומחים הגדולים לתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמנחה את הסיור. יכול להיות שלא זיהו אותם בגלל מסכות הקורונה. יכול להיות שכבר לא מזהים אותם בכלל. ומה שהכי מפחיד – יכול להיות שלאף אחד כבר לא איכפת.
בסוף היום, רק באתרי הדתיים והימין "סרוגים" ו"ערוץ 7" ידווחו על "ראשי מרצ ושורה של ארגוני שמאל קיצוני כדוגמת שלום עכשיו, שוברים שתיקה ועוד שיצאו לסיור מקיף בבקעת הירדן במסגרת המאבק נגד מה שהם מגדירים 'תוכנית הסיפוח'". באתרי הימין עוד פוזלים לעברם בחשש. הרגל של שנים. בעיתונים ובאתרים הגדולים, בערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים, הסיור הזה, שנועד להיות יריית הפתיחה של קמפיין השמאל נגד הסיפוח, בקושי זכה לאיזכור.
באתרי הימין עוד פוזלים לעברם בחשש. הרגל של שנים. בעיתונים ובאתרים הגדולים, בערוצי הטלוויזיה והרדיו המרכזיים, הסיור הזה, שנועד להיות יריית הפתיחה של קמפיין השמאל נגד הסיפוח, בקושי זכה לאיזכור
אנשי מרצ רגילים שכועסים עליהם. זה היה תמיד חלק מהדיל. עכשיו הם מתחילים להסתגל למציאות חדשה שבה לא סופרים אותם. וההתעלמות הזו הרבה יותר כואבת ומעליבה. בהקשר הזה חשוב לזכור תמיד: זה שמישהו הפסיד בקרב על דעת הקהל ועל הפופולריות ולא הצליח לשכנע בצדקת טענותיו, לא אומר בהכרח שהוא טעה. ההיסטוריה מלאה דוגמאות כאלה, ולהיסטוריה יש סבלנות מברזל. פסק הדין הסופי שלה מוגש לפעמים רק אחרי עשורים רבים.
הבעיה היא שההחלטות הדרמטיות, שאולי יתקבלו בשבועות הקרובים, ושעליהן מתווכחים עכשיו בתקשורת בעיקר נציגים שונים של הימין, כאילו מדובר באיזה עניין פנימי של מועצת יש"ע, יקשו גם על נכדיהם וניניהם של אחרוני השמאלנים שמצטופפים מול המצלמה, לשנות את המציאות.
הגבעה הזו שעליה אנחנו עומדים, הגבעה של ורד יריחו, מתאימה כדי להסביר את העניין העקרוני הזה, שכמעט ולא מוזכר בדיונים על הסיפוח.
ורד יריחו היא אחת ההתנחלויות הקטנות בבקעה, והיא חלק מהמועצה האזורית מגילות, שהיא המועצה האזורית הקטנה ביותר בגדה המערבית. פחות מ-350 תושבים גרים כאן, ביישוב שחולש מלמעלה על העיר הפלסטינית יריחו, שבה ומסביבה גרים כ-50 אלף פלסטינים, שיישארו כמובלעת סגורה באמצע השטח המיועד לסיפוח.
ורד יריחו הוקמה לפני 40 שנה על ידי הפלג החילוני שפרש ממצפה יריחו. היישוב נחנך ב-30 בדצמבר 1980 בנוכחות פטרון ההתנחלויות אז, אריאל שרון. הוא קיבל את שמו מהפסוק מהספר בן-סירא: "כתמר התרוממתי בעין גדי, וכשתילי ורד ביריחו".
המקום סבל רוב השנים ממצוקה כלכלית, שהוקלה מעט אחרי הסכמי אוסלו, כשאנשי ההתנחלות הקימו עמדה להחלפת כספים, לטובת המהמרים הישראלים שנהרו לקזינו ביריחו. האינתיפאדה השנייה לא רק הקימה חומה גבוהה חדשה של איבה בין הישראלים לפלסטינים. היא גם קברה את הקזינו ביריחו, ואיתו את הביזנס הצדדי של מתנחלי ורד יריחו.
כל זמן שישראל לא מחילה את הריבונות שלה גם על ורד יריחו, כל רוב בכנסת ישראל יכול לשנות את גורל המקום. כמו בהחלטה שהובילה לפינוי גוש קטיף, או לנסיגה מלבנון. ברגע שוורד יריחו תסופח לישראל, והיא נמצאת בכל מפות הסיפוח השונות שמסתובבות עכשיו, אפשר יהיה לעשות את זה רק במשאל עם או ברוב של 80 חברי כנסת. האופציה הזו תיגמר. לדורות.
"על כתפינו ועל אחריותנו"
כשאנחנו יורדים מוורד יריחו ועוקפים את יריחו בדרכנו צפונה, אני שואל את ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, אם הנסיעה הזאת, באוטובוס המובסים הנידחים הזה, על רקע ההחלטות ההיסטוריות האלה שמתקרבות במהירות – לא מדכדכת אותו.
הורוביץ מחייך בעצב ולא ממהר לענות. ברור לו שהוא נערך עכשיו להוביל מאבק ציבורי בתנאי פתיחה קשים במיוחד. הציבור עוד הלום קורונה, חבוט כלכלית, ומותש ממערכות בחירות וממשפטי נתניהו. האירופאים והאמריקאים מסובכים בצרות שלהם. למעטים בישראל איכפת עכשיו מה יהיה גורלה של ורד יריחו (כמשל) או אילו זכויות יקבלו או לא יקבלו הפלסטינים שחיים בשטח שיסופח.
הורוביץ מאמין שהסברה טובה עדיין יכולה לחולל שינוי דרמטי ברגע האחרון. "המסקנה שלי גם מהיום וגם מהשבועות האחרונים, כשהנושא הזה התחיל לצוץ, היא שיש לנו בעיה קשה של מודעות בדעת הקהל", הוא אומר.
"אנחנו רואים את זה מצוין בסקרים: ברגע שאתה מסביר בכמה דקות אפילו מה משמעות הסיפוח, ההתנגדות למהלך הזה גוברת מאוד. ברגע שאתה משתמש במונחים של הממשלה והימין ואתה אומר משהו מכובס כמו 'החלת הריבונות על ישובים ישראלים' או משהו מרוכך כזה, זה נשמע כמו משהו מתבקש, אפילו מובן מאליו. הוא לא מייצר התנגדות, ואפילו מעורר תמיכה.
"ראינו בסקר שהתפרסם אתמול של חלוקה לפי מצביעים, שגם בקרב אלו שהצביעו בבחירות לכחול-לבן יש רוב גדול נגד הסיפוח. ועל זה צריך לבנות. על המחנה שלנו. על מצביעי כחול-לבן. על אנשים שנמצאים בתוך הממשלה היום ושותקים, ומתרפסים.
"אני מאמין שככל שהמודעות לנושא הזה בדעת הקהל תגבר, ואנחנו עושים מאמץ – וגם המתנחלים תורמים לזה את חלקם – אני חושב שיש סיכוי טוב שאפשר יהיה לעצור באיזשהו אופן את המהלך, או לפחות לשנות אותו או להגביל אותו. זאת המטרה שלנו. לנסות להשפיע על העניין הזה, לעצור אותו, לדחות אותו, להגביל אותו, לעכב אותו, לצמצם אותו. כל מה שאפשר.
"ככל שהמודעות לנושא בדעת הקהל תגבר, ואנחנו עושים מאמץ – וגם המתנחלים תורמים לזה את חלקם – אני חושב שיש סיכוי טוב לעצור באיזשהו אופן את המהלך, או לפחות לשנות אותו או להגביל אותו"
"אנחנו נעשה כל מה שאפשר. אני מחויב לזה. הסיעה שלנו מחויבת. התנועה שלנו מחויבת. אני יודע שאנחנו לא רבים, אבל זאת השליחות שלנו ואנחנו מתכוונים לקיים אותה ולהתמיד בה כמה שרק נוכל. כל גרם אנרגיה בזמן הקרוב יופנה לדבר הזה, כי אנחנו מרגישים שזה במידה רבה על כתפינו ועל אחריותנו. נוכל לעצור את האסון הזה אם רק נוכל לעורר לו מודעות ולהסביר לאנשים במה באמת מדובר. זו גם הייתה המטרה של הסיור היום. לראות מקרוב את האסון שימיט עלינו הסיפוח.
"הסיפוח הזה, שהממשלה מתכוונת להתחיל אותו על פי הצהרותיה בעוד פחות מחודש הוא אסון בטחוני, אסון כלכלי, אסון מדיני – ומעל הכול, הוא אסון אנושי בקנה מידה עצום. מדובר כאן בטרגדיה לשני העמים. לישראלים ולפלסטינים.
"אנחנו רואים כאן בשטח את הטירוף שכרוך בסיפוח הזה, שמחייב הקמה של קווי גבול של מאות קילומטרים נוספים, בהשקעה אדירה, בהעתקת תשתיות, באמצעי ביטחון, בכבישים, בגדרות, בחומות, תוך נטל כלכלי עצום.
"הסיפוח הזה משמעו שישראל לא תהיה יותר מדינה יהודית ודמוקרטית, אפילו לא באופן הצהרתי, אלא תהפוך באופן פשוט, מוחשי מאוד, למדינת אפרטהייד, מדינה שמספחת שטחים גדולים שבהם נמצאים המוני אנשים שהם חסרי מעמד וחסרי זכויות, מוקפים בגדרות, בגטאות. זה נקרא אפרטהייד.
"המפות האלה שאנחנו רואים, הם אוסף הזוי של מובלעות, איים, פיסות קרקע. יותר חורים מגבינה. זה מה שאמור להישאר לפלסטינים. אין שום סיכוי שהדבר הזה יחזיק את עצמו. אין שום דרך שאפשר יהיה להפוך את זה למדינה. מה שאנחנו רואים זה מתכון לאלימות ולשפיכות דמים. והדם שיישפך, ויישפך כאן דם, יהיה על מי שרוצים להוציא לפועל את התוכנית ההזויה והמטורללת הזאת".
"המפות האלה שאנחנו רואים, הם אוסף הזוי של מובלעות, איים, פיסות קרקע. יותר חורים מגבינה. זה מה שאמור להישאר לפלסטינים. אין שום סיכוי שהדבר הזה יחזיק את עצמו. אין שום דרך שאפשר יהיה להפוך את זה למדינה"
תמר זנדברג: "בימים האחרונים אנחנו שומעים על הוויכוח בימין על הריבונות. מה שהם קוראים ריבונות. אם זה יהיה רק סיפוח או עוד יותר סיפוח. ובכל הוויכוח הזה נשכח דבר נורא פשוט: ריבונות בלי אזרחות זה אפרטהייד. זו ההגדרה המילונית של אפרטהייד.
"מדובר על תוכנית שהתחילה בשוליים ההזויים ביותר של הימין הקיצוני ושל נוער הגבעות ולאט לאט התקדמה אל תוך הקונצנזוס כביכול של הימין ולצערנו הרב גם בתמיכת מה שעוד קרוי מרכז-שמאל, בתמיכת בני גנץ ובאיזו התנגדות רפה של שאריות מפלגת העבודה. ובחסות הכביכול קונצנזוס הפוליטי הזה, מדינת ישראל דוהרת לאסון מסוכן ומבעית שידון אותנו לחיים על החרב בטווח הקצר ובטווח הארוך קדימה".
וזהבה גלאון, שפרשה מהחיים הפוליטיים לפני שנתיים, ומאז הפכה לאחת הצייצניות השנונות בטוויטר, מזכירה עוד עניין אחד, שנוכח ברקע תמיד: "יש כאן מהלך שיש לו רק מטרה אחת. להסיח את הדעת מהמשפט של ראש הממשלה.
"ראש הממשלה עושה כאן מהלך פוליטי, ציני, לא מעניין אותו מי יסופח. לא מעניין אותו אם יישפך דם. הוא רוצה להסיח את הדעת מהמלכודת המשפטית שהוא נמצא בה. להסיח את הדעת ולייצר את התנועה הזאת של סיפוח, ואחר כך נראה מה יקרה.
"ראש הממשלה עושה כאן מהלך פוליטי, ציני, לא מעניין אותו מי יסופח. לא מעניין אותו אם יישפך דם. הוא רוצה להסיח את הדעת מהמלכודת המשפטית שהוא נמצא בה"
"השותפים הקואליציוניים שלו, שאין לנו מהם שום ציפיות, אם הם לא יתעשתו ברגע האחרון והמהלך הזה יעבור בכנסת, כאן יהיה התפקיד של ארגונים ומפלגות שעדיין חשוב להם המרקם הדמוקרטי של החברה הישראלית".
* * *
בפרק הבא: פרשת מטוסי הריסוס של עקרבה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו