ראש הממשלה בנימין נתניהו פתר את משבר מבקשי המקלט מאפריקה. פעמיים.

ובכל זאת נותר בלי פתרון אבל עם השלכות שליליות עבור המהגרים עצמם, עבור התושבים הוותיקים של דרום תל אביב, עבור הבחירות המוסריות של ישראל והמוניטין שלה, עבור המצב התקין של בית המשפט העליון ואפילו עבור המעמד של נתניהו עצמו, שהצליח הפעם לרשום הפסד בכל היבט של המשבר אחרי שכבר היה בדרך לניצחון.

המצב העגום נכון להיום, המהווה פארסה של ממש, זועק לאימוץ הסכם שנתניהו בעצמו קידם בצדק ובגאווה, אך דחה אותו מיד לאחר מכן. כתבה זו מהווה מעין הפצרה בראש הממשלה: אנא חשוב מחדש על דחיית ההסכם, שנעשתה משיקולים שגויים.

ההצלחה הראשונה מבין שתיים של נתניהו, הגיעה לאחר שדאג לשדרוג משמעותי של גדר הגבול עם מצרים.

ישראל היא המדינה המפותחת היחידה שאפשר להגיע אליה ברגל מאפריקה ועשרות אלפי אפריקאים, בדרכם להפוך לפליטים, מבקשי מקלט, מהגרי עבודה ו/או מסתננים (תלוי את מי שואלים), עשו מסלול מפרך – לרוב מאריתריאה ומסודאן – לעבר ישראל, על רקע התפשטות השמועה שניתן להיכנס למדינה.

כשנתניהו הזהיר – והוא הזהיר לעתים קרובות – כי ישראל תעמוד בפני גל כניסות בסדר גודל של יותר ממיליון איש, החשש היה אמין.

אוכלוסיית ישראל עומדת על קצת פחות מ-9 מיליון איש, ויש בה יחס יהודים/לא יהודים של 75% לעומת 25% – כך שכניסה של מיליון מבקשי מקלט מאפריקה הייתה משנה את המאזן והופכת אותו על פיו במהלך הזמן.

אולם החל מלפני חמש שנים, גדר הגבול המשודרגת של נתניהו (המהווה גם הגנה טובה הרבה יותר מול טרור המשויך לדאע"ש) עצרה את זרם הכניסות הבלתי חוקיות.

עוד תוצאה חיובית של שיפור גדר הגבול ועצירת גל הכניסות הייתה נטרולם של "מחנות עינויים" בחצי האי סיני שבמצרים. כ-7,000 מבקשי מקלט הגיעו לישראל לאחר שנחטפו, נכלאו ובמקרים רבים עונו, בעיקר על ידי כנופיות בדואיות, ששחררו אותם רק לאחר סחיטת כספים מקרובי משפחתם בישראל או במדינת המקור שלהם (מחנות כאלו פועלים כיום בלוב).

חשף הסכם הגיוני אך שינה אותו במהרה. בנימין נתניהו (צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90)

ההצלחה השנייה של נתניהו הגיעה בתחילת החודש, כשחשף הסכם הגיוני מאוד, שנחתם לאחר משא ומתן עם נציב האו"ם לפליטים (UNHCR), על שיתוף האחריות ל-40-30 אלף מבקשי מקלט שהגיעו לפני שהגבול נאטם.

כמחצית מהם, הוא הודיע בשביעות רצון, יועברו למדינות מערביות – הוא ציין את קנדה, גרמניה ואיטליה, וחלק מהדיווחים ציינו גם את ארצות הברית ושבדיה – בעוד שישראל תעניק תושבות זמנית לחצי השני.

נכס במקום נטל כלכלי

ההסכם, שהיה בבחינת הטלת פצצה (במובן הטוב של המילה), הוציא את כל הגורמים במשוואה בצד המנצח.

המאמצים לשכנע מבקשי מקלט לעזוב לא צלחו.

ניסיונות לגרש בכוח גברים לא נשואים לאוגנדה ולרואנדה הוקפאו על ידי בית המשפט העליון, שלא שוכנע כי הם לא ייפגעו שם, למרות התעקשותה של המדינה.

האפשרות שהמדינה היהודית תגלה בקשיחות לב אנשים שרוצים לקבל הכרה כפליטים הייתה מטרידה מאוד עבור ישראלים רבים, יהודים בגולה ותומכים אחרים של ישראל, והזינה את מכונת התעמולה של שונאי ישראל בעולם.

העובדה כי מדובר באפריקאים שחורים רק הוסיפה לביקורת על ישראל – היה אפשר לצייר אותנו כגזענים וכחסרי לב גם יחד, בהתעלם מהעובדה שישראל הצילה עשרות אלפי יהודים ממלחמת האזרחים באתיופיה ופעלה לשילובם.

ההסכם, כפי שהוצג על ידי נתניהו, סיפק גם מקורות מימון להסדרת עבודה בכל הארץ עבור מבקשי המקלט הנשארים, עם הכשרה תעסוקתית. הם היו הופכים לנכס במקום לנטל כלכלי על המדינה, והם כבר לא היו מרוכזים באופן חריג בדרום תל אביב.

במקביל, אותן שכונות בדרום תל אביב שהושפעו רבות מהגעתם, שכונות שבהן כמה תושבים ותיקים הפכו למתנגדים הקולניים ביותר לנוכחותם – היו עוברות שיקום.

ההסדר אף כלל יתרונות פיננסיים עבור משלם המסים הישראלי. רשות האוכלוסין, המפקחת על נושא בקשת המקלט, העריכה כי עלות הגירוש הכוללת למדינה אפריקאית אחת או יותר הייתה עומדת על כ-300 מיליון שקלים (כ-85 מיליון דולר), וזה עוד לא כולל תשלומים חשאיים כמו ה-5,000 דולר ששולמו בעבר לממשלת רואנדה עבור כל מגורש, כך על פי דיווחים. בהסכם עם UNHCR, עלויות היישוב מחדש היו נספגות על ידי האו"ם והמדינה השלישית, עם עלות מינימלית לישראל.

"למהגרים שהיו עוזבים תחת ההסכם היה סיכוי ניכר לחיים טובים, שכונות דרום תל אביב היו מתאוששות ומשלמי המסים היו נהנים"

אם כן, למהגרים שהיו עוזבים היה סיכוי ניכר לחיים טובים במערב שמקבל אותם בברכה. אלו שהיו נשארים היו מקבלים מעמד חוקי. השכונות שספגו את הפגיעה היו מתאוששות. משלמי המסים היו נהנים. החששות של בית המשפט העליון היו מתפוגגים. הקהילה הבינלאומית הייתה תורמת את חלקה לפתרון המשבר, וישראל הייתה פועלת באנושיות בלקיחת החלק שלה בנטל ובאחריות.

לכן אין פלא כי נתניהו, במסיבת העיתונאים שערך ב-2 באפריל, תיאר את ההסכם כעסקה "הטובה ביותר האפשרית". אלא שכמה שעות לאחר מכן הוא הקפיא אותה, ויום למחרת הוא ביטל אותה לחלוטין.

האנשים שהוא תיאר כ"מהגרים" ערב לפני כן היו כעת "מסתננים", והרעיון להעניק לחלקם תושבות ארעית, הכשרה תעסוקתית ואת הזכות וההזדמנות לעבוד, ירד מהפרק.

גם הפליטים וגם הממשלה היו נהנים מההסכם החדש, אך הוא נפל. הפגנת מבקשי מקלט (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

מדוע שראש הממשלה יבטל הסכם שלא היה יכול להיות טוב ממנו?

נחרצת ככל שתהיה ההתנגדות במקומות מסוימים לקבלת מהגרים כלשהם מאפריקה – לא היה, ועדיין אין שום סיכוי שישראל תצליח להוציא את כולם משטחה. גם לפני ההודעה על תוכנית UNHCR, ישראל הצהירה כי היא לא תגרש נשים, ילדים (שלא הכירו מדינה אחרת מלבדה) וגברים נשואים מבין מבקשי המקלט.

לדברי שלמה מור יוסף, מנהל רשות האוכלוסין, רק מחצית ממבקשי המקלט יכולים להיות מגורשים ממילא, נתון קרוב מאוד לשיעור המהגרים שכללה התוכנית של ה-UNHCR, מבחינת יישוב מחדש במדיניות שלישיות.

כפי שנתניהו ניסח זאת, מה שהביא אותו לשקול מחדש היה במידה רבה התנגדותם של תושבי דרום תל אביב. "אני שומע אתכם, ובמיוחד תושבי דרום תל אביב" הוא כתב בפוסט בפייסבוק כשהקפיא את העסקה בערב של ה-2 באפריל, שעות ספורות בלבד לאחר שהודיע עליה.

"בכל שנה אני עושה אלפי החלטות המיטיבות עם מדינת ישראל ואזרחי ישראל. מעת לעת אני מגיע להחלטות שיש לשקול אותן מחדש", הוא הרחיב זמן קצר לאחר מכן.

בשעות המעטות שחלפו בין ההודעה הנרגשת לבין הנסיגה המבישה אכן נשמעו התנגדויות קולניות מצד תושבים מקומיים. אבל באופן משמעותי יותר, נתניהו היה נתון למתקפה ציבורית זועמת מצד יריבים פוליטיים, הבולט שבהם הנהיג ראש מפלגת הבית היהודי דאז נפתלי בנט, ולמתקפות ברשת החברתית, שבאו גם מבסיס הבוחרים של הליכוד. ב-2012,

מירי רגב – אז חברת כנסת של הליכוד ולא יותר, וכיום מקום שש בליכוד כשהיא בדרכה לקבל תיק שר נוסף, כבעלת שאיפות להיות ראשת ממשלה בעתיד – קראה למבקשי המקלט הסודאנים "סרטן בגוף שלנו" בנאום שנשאה בדרום תל אביב.

רגב התנצלה לאחר מכן על ההצהרה ואמרה כי היא פורשה שלא כהלכה. אך התגובה שנתניהו עמד מולה בערב 2 באפריל הייתה גם היא בסגנון "סרטן בגוף שלנו", מצד תומכיו שלו.

אין ספק שנתניהו ידע כי המתנגדים הזועמים עשו שגיאה – אפילו מנקודת המבט שלהם. ההשלכות הצפויות ביותר של ביטול העסקה לא יהיו גירוש של יותר מהגרים מישראל, כפי שדרשה המקהלה הזועמת, אלא שהרבה פחות מהם יעזבו (ככל שהסאגה הזו תמשיך להתגלגל, כך ליותר מהגרים יהיו משפחות כאן, וישראל תוכל לגרש פחות מהם). אך נתניהו – נכנע בזמן שיא.

התערערות היחסים עם מדינות אפריקה

השבוע, הפיאסקו הגיע לשיאו הצפוי. לאחר ביטול עסקה טובה, נתניהו ניסה לשווא להחיות עסקה גרועה אחרת. הוא שלח נציג לאוגנדה כדי לנסות לשכנע את הרשויות שם לקבל בכפייה מהגרים שגורשו. הוא ניסה למצוא מדינות אחרות באפריקה שאולי יסכימו לקבל אותם.

הוא נכשל, ובתוך כך הביך חלק מאותן מדינות שרשם הצלחה בבניית מערכות יחסים איתן בשנים האחרונות, ופגע באותם קשרים.

"הסכם שכולם מנצחים בו, שאומץ בצדק בהתלהבות על ידי ראש הממשלה הפך עבור ישראל לנקודת מפנה שכולה הפסד"

בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, המדינה מצאה את עצמה מודיעה בלית ברירה לבית המשפט העליון, בשימוע שנערך ביום שני האחרון, כי כל הגירושים בכפייה שתוכננו בנוגע למהגרים מאפריקה מבוטלים בזאת.

לעת עתה, לכל הפחות, כולם נשארים. המדינה מתכננת כעת לפתוח מחדש את מתקן חולות, בעלויות נוספות עבור ישראל, עבור אלה שיועדו לגירוש, אלוהים יודע לאן.

הפגנת החזית לשחרור דרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אולם הסאגה לא הסתיימה בכך. לאחר שהריחו דם, יריביו של נתניהו, שקיבלו זריקת עידוד, מנסים כעת, בהובלתו של בנט, לקדם חקיקה בניסיון להגביל את בית המשפט העליון – אותם שופטים שמתערבים בעניינים לא שלהם, שיש להם החוצפה לעקוף את חקיקת הכנסת שהם מחשיבים לא-דמוקרטית, אותם שופטים שהשהו את התוכנית המקורית של הממשלה – התכנית שלפני ההסכם עם האו"ם – לגירוש בכפייה.

בזמן שיריביו מהקואליציה מפרסמים אולטימטומים, נתניהו מתפתל, מעדיף שלא להיחשב בהיסטוריה למי שהרס את עצמאותו של בית המשפט בישראל, בד בבד עם רצון חסר פשרות להימנע מהרחקה של בסיס הבוחרים היקר שמחזיק אותו בשלטון.

וכך, הסכם שכולם מנצחים בו, שאומץ בצדק בהתלהבות על ידי ראש הממשלה אך רק להרף עין, הפך עבור ישראל לנקודת מפנה שכולה הפסד. המהגרים של דרום תל אביב לא הולכים לשום מקום. בית המשפט העליון נתון למתקפה חקיקתית. והאירוניה הגדולה ביותר: שום דבר מזה לא עוזר לנתניהו, אשר יריבו הפוליטיים מריחים דם.

אולם עדיין לא מאוחר מדי לעשות את מה שהיה, ועודנו, הדבר הנכון.

באחד היישובים הדתיים-לאומיים בארץ סערו הרוחות בשמחת תורה האחרון. גבר תושב היישוב פרץ אל תוך מניין של נשים תושבות המקום, וניסה למנוע מהן בגופו לעלות לבמה, לקריאת פרשת "וזאת הברכה", האחרונה בחמשת חומשי תורה.

בדיונים שהתקיימו לאחר מעשה לא הושגה הסכמה. חלק מחברי הקהילה חשבו שמדובר באירוע אלים ובלתי ניתן להצדקה. אחרים חשבו שפעל נכון ומנע חילול השם. רב היישוב שיחרר באיחור גינוי רפה בלבד, שממנו משתמע גיבוי למעשה, ועורר זעם שקט בקרב תומכות ותומכי מניין הנשים. בכל זאת, כבודה של תורה.

האירוע הזה משקף קרע עמוק בציבור הדתי בישראל, המורכב מזרמים שמרניים יותר ופחות. במבחן המעשה, השמרנים מנצחים פעם אחר פעם, וכופים את השארת הסטטוס-קוו על כנו.

ישנו קרע עמוק בציבור הדתי בישראל, המורכב מזרמים שמרניים יותר ופחות. במבחן המעשה, השמרנים מנצחים פעם אחר פעם, וכופים את השארת הסטטוס-קוו על כנו

את הזרם השמרני, החרד"לי (חרדי-לאומי), מייצגת רשימת איחוד מפלגות הימין, שלה מצביעים כשליש מהדתיים הלאומיים. הזרם המתון, שאיתו מזדהים כשני שלישים מהציבור הסרוג, נותר ללא ייצוג פוליטי מובהק לאחר עזיבת נפתלי בנט ואיילת שקד את הבית היהודי, אך גם קודם לעזיבתם הכתיבו רבנים חרד"לים את גבולות הגיזרה של המפלגה.

כפועל יוצא, הזרם החרד"לי שולט במינהל החינוך הממלכתי דתי במשרד החינוך (חמ"ד), מכתיב את מינוי הרבנים הראשיים ואת מינוי הדיינים, וכן את עמדות הציונות הדתית בסוגיות כמו גיור, כשרות, הכרה בזרמים הלא אורתודוקסים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת ותפילת נשים.

השליטה של החרד"לים בחמ"ד גרמה בין השאר לכך שמורות בחינוך הדתי מחויבות להופיע בבתי הספר בחצאיות, למרות שאמהות דתיות רבות לובשות מכנסיים. משמעות נוספת היא שליטה חזקה על התכנים, המתרחקים עוד ועוד מפלורליזם והומניזם.

ייתכן מאוד כי אלמלא הקונפורמיזם והשמרנות המובנים בציונות הדתית, היה מתגבש כבר לפני עשור זרם דתי-לאומי חדש ומתון. מבחינה דתית מדובר בציבור שקרוב יותר לאגף ההלכתי של התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית מאשר לחרד"לים, אם כי פוליטית מדובר בציבור ימני בהרבה.

לציבור הליברלי בישראל צריך להיות עניין עמוק בהתארגנות פוליטית ובהגדרה מחודשת של הציבור הדתי לאומי המתון, משום שאחד ההבדלים החשובים ביותר בינו לבין הציבור החרד"לי הוא המחויבות לדמוקרטיה ליברלית. התארגנות כזאת תהיה נקודת פתיחה למהלך ארוך טווח של שידוד ערכים.

גלגולה החדש של מפלגת הימין החדש, כמפלגה המקדמת יהדות מכילה, הוא הזדמנות להתחיל מהלך עמוק יותר. מחויבות לקו של רבני צוהר אינה מספיקה. הציבור הדתי המתון, המשכיל והחזק כלכלית, צריך לבצע אתחול מחדש, לנער את האבק שדבק בו בעשרות שנים של התמסרות לגאולת הארץ, ולנסח מחדש השקפת עולם עדכנית.

צריך לבצע אתחול מחדש, לנער את האבק שדבק בציבור הדתי המתון בעשרות שנים של התמסרות לגאולת הארץ, ולנסח מחדש השקפת עולם עדכנית

בדרך לשם הכרחי לשאול את השאלות הקשות באמת, על המתח בין יהדותה של המדינה לדמוקרטיה, על העוני והפערים הכלכליים, על חשיבות ניקיון הכפיים בפוליטיקה, על המשמעויות המוסריות של הכיבוש, על המחויבות לשמירת הסביבה, ועל סוגיות רבות נוספות שכיום הציבור הדתי בוחר להדחיק.

על הציבור הזה להפנים שהובלה אינה רק קרייריזם ותפיסת עמדות בכירות בצה"ל, בשירות הציבורי ובתקשורת, אלא גם הובלה רעיונית ומוסרית.

הבשלות לניהול מהלך כזה גבוהה בהרבה מכפי שנדמה, וצריך רק מי שיפרוץ את הסכר. לכן, במונחי עולם השיווק, בנט יכול להיכנס ל"אוקיינוס כחול", אזור ללא תחרות הנהנה מביקושים גדולים, ולחולל שינוי בעל ערך.