בשבועות הקרובים עומד לעלות על במות התאטרון מחזה חדש שלי (בחסדי האל, או הממשלה, או התו הסגול, תלוי את מי שואלים). המחזה החדש, "שביר" שמו, מורכב  ממונולוגים של חיילים שסובלים מהלם קרב והוא חולש על מספר תקופות ומקומות בתוך המציאות הישראלית השברירית.

והנה באחת מפגישות ההכנה לקראת העלייה לבמה, סיפר לי הבמאי, שבאחד החלקים בהצגה הוא מתכוון להקרין על המסך מאחור קטע מדבריה של אושרת קוטלר במהדורת החדשות על ההתנהגות של חיילי צה"ל בשטחים ("שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם…") דברים שגררו אחריהם שובל סמיך ועצום של תגובות ואפילו מעין התנצלות חצי מגומגמת של אושרת קוטלר עצמה, אחרי הסערה הציבורית שקמה בעקבות השידור של דבריה.

ואני מודה שבהתחלה הבטן שלי קצת התכווצה.

באחת הפגישות סיפר לי הבמאי, שבקטע מההצגה הוא יקרין על המסך קטע מדברי אושרת קוטלר בחדשות על התנהגות חיילי צה"ל בשטחים ("שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם…")

לא שיש לי מחלוקת עם הדברים שאמרה קוטלר, או שאני חושב אחרת, אבל איכשהו אני אוהב להשאיר את הטקסטים שלי על הבמה עם נופך קצת יותר מעורפל, בדרך שלא תקשור אותם באופן מהודק וישיר מדי עם האקטואליה העכשווית.

אבל מכיוון שגזרתי על עצמי לתת לבמאי ולשאר היוצרים המוכשרים שעובדים על ההצגה חופש פעולה מלא בכל מה שקשור למימוש הבימתי של הטקסט, לא הערתי דבר ולא התעקשתי על שום שינוי, וכעת אני רק סקרן מאוד לראות ולשמוע מה תהיה התגובה של הצופים למכלול כולו.

עטיפת ספרו של דודו פלמה, "כשהגענו מן הים"

נזכרתי בכל זה השבוע, כשנתגלגל לידי ספר השירים החדש של דודו פלמה, 'כשהגענו מן הים' (הוצאת "עמדה" 2019).

פלמה הוא חבר קיבוץ כפר הנשיא בגליל – משורר, צייר ומחנך עתיר זכויות, ובעיקר אקטיביסט פוליטי בלתי נלאה, שמרבה לפרסם חומר סאטירי מושחז וחריף ברשתות החברתיות השונות, ונקלע לא פעם בטובתו או שלא בטובתו למאבקים סוערים ומתוקשרים בגלל ההד הנרחב לו זוכות עבודותיו.

הכיוון הפוליטי המודגש לא נעלם גם פה, בספר השירים היפה והמרשים הזה.

זהו ספרו החמישי במספר. קדמו לו 'טהיטי' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 'מחלקת נביאים סגורה' בהוצאת תג, 'המקום ינחם' בהוצאת מחברת שדמות, ו'כמו שור בלי ראש' בהוצאת פרדס.

דודו פלמה הוא משורר, צייר ומחנך עתיר זכויות, ובעיקר אקטיביסט פוליטי שמרבה לפרסם חומר סאטירי מושחז ברשתות החברתיות, ונקלע לא פעם בטובתו או שלא למאבקים סוערים ומתוקשרים

כבר על גב הספר, מספר העורך והמוציא לאור רן יגיל את הדברים הבאים:

פעם בא משורר צעיר אל מרדכי אבי שאול, מתרגם תומס מאן ומשורר קומוניסט, ואמר לו: אני בשירתי לא פוליטי. אני לא מתעסק בפוליטיקה. ענה לו אבי שאול: אבל הפוליטיקה מתעסקת בך. אוהו איך שהיא מתעסקת בך

ועוד מוסיף שם יגיל:

"אתה קורא את השירים החזקים של דודו פלמה, וחש שבעצם הכל פוליטי – מן השיר הלירי האישי, דרך מעשה האמנות ועד לשירי המחאה…".

ואכן, כבר ברפרוף מהיר על פני השירים בספר, אתה יכול להרכיב במהירות רבה מעין "רשימת מלאי" עמוסה ומלאה כל טוב (בלשון סגי נהור כמובן) של כל הנושאים הכואבים והבוערים שממלאים גם מעת לעת את עמודי החדשות בעיתונים:

פליטים שמגורשים לארץ גזרה, מחנות ריכוז לשחורים, פליטים בני פליטים שמגרשים פליטים, המתים האבודים מכל המלחמות המיותרות. שכונת עין אל- חילווה בעיר צידון,  שירים מהמחסום במבוא דותן, שבה "חיילים כזאבים טורפים סביב לנערה שהייתה מתפתלת על הכביש…" ("תמותי כבר יא כַּחבָּה"), עוקדים ונעקדים, ובעיקר לא מעט מחשבה על כך ש:

"כשהגענו מן הים, ונחתנו על החוף/ התבוננו בנו בתימהון יושבי המקום/ עוד מעט ילכו מארצם וממולדתם/ אל מקומות בהם לאיש לא יהיה חפץ בם…" (מתוך השיר "כשהגענו מן הים").

לצד זה יש גם לא מעט הרמֶזים  למעשי אמנות (הציור של מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית  ברומא) ידועים, ולקטעים מתוך "ארון הספרים היהודי" כמו למשל "נתנה תוקף", הפיוט המיוחס לרבי אמנון ממגנצא ("מי באש ומי במים. מי בביטוח לאומי ומי בדיור ציבורי…")  יחד עם התייחסות לשירים בלתי נשכחים כמו פוגת המוות של פאול צלאן (חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה) המשורר והמתרגם היהודי יליד העיר צ'רנוביץ, שגופתו נתגלתה ב 1970 בנהר הסן בפריז.

מחנות ריכוז לשחורים, פליטים בני פליטים שמגרשים פליטים, שירים מהמחסום במבוא דותן, שבה "חיילים כזאבים טורפים סביב לנערה שהייתה מתפתלת על הכביש…" ("תמותי כבר יא כַּחבָּה")

אבל אני מודה שבעיניי לפחות, השירים הכי חזקים בספר, הם דווקא השירים האישיים מאוד. פה גם מתחייב מעין גילוי נאות – דודו פלמה הוא במקור מהקיבוץ שלי (אשדות יעקב מאוחד) ולכן לא מעט מהאנשים שהוא כותב עליהם מוכרים לי מאוד. מוכרים עד כאב.

כזה הוא למשל השיר על אמא של דודו, שושנה זיכרונה לברכה, שאני מביא כאן רק חלק קטן ממנו:

"כְּשֶׁאִמָּא שָׂמָה קֵץ לְיָמֶיה
רוּחַ מַעֲרָבִית נָשַׁב
מֵהַלּוּלִים אֶת הֶעָשָׁן
וַאֲנִי הִתְקַפַּלְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה
בּוֹחֵן בְּבֶהָלָה אֵיךְ
מְעַצְּבוֹת הַשְּׁנִיּוֹת אֶת הַצְּלָלִים
לְגוּשֵׁי אֵימָה בְּמֹחָהּ הַקּוֹדֵחַ.
וְהִיא עוֹלָה בְּגֶרֶם זִכְרוֹנוֹת
לִמְצֹא אֶת הַגַּרְדּוֹם בְּקָצֵהוּ
וְלִצְעֹק לְמַטָּה שְׁמוֹת אֱלֹהִים שְׂרוּפִים…"

זה שיר שצריך לעמוד מולו בשתיקה גמורה, ואני מודה שהוא מביא אותי לבכי, שוב ושוב, כשאני שב וקורא אותו. נדמה שהכל מתערבל ונדחק כאן בין השורות. ה"הפוליטיקה" הגדולה, ואימת המלחמה ההיא האיומה, וסופו של פאול צלאן בנהר הסן בפריז, והעשן ו"גרם הזכרונות" והאלוהים השרופים.

והוא חזק בעיני דווקא בגלל הממד הכל כך אישי שבו, ובגלל המקום הכל כך פרטי שממנו הוא נכתב. מקום שגורם גם לך הקורא ל"התקפל מתחת למיטה" בכל פעם כשאתה קורא את המילים ולא מוצא מקום להתחבא מהאימה שמקופלת בו כמו סכין חדה של שוחט.

זה שיר שצריך לעמוד מולו בשתיקה גמורה, ואני מודה שהוא מביא אותי לבכי. נדמה שהכל מתערבל. "הפוליטיקה" הגדולה, ואימת המלחמה ההיא, וסופו של פאול צלאן בנהר הסן, ו"גרם הזכרונות" והאלוהים השרופים

ולכן מתחשק לי להזמין את הבמאי המוכשר שמטפל כרגע בחומרים שלי, ואיתו גם את כל צוות השחקנים והזמרים שעוזרים לו במסירות רבה, ולהראות גם להם את השיר הנפלא הזה של דודו, ולהגיד להם:

יש דברים ששווה להשאיר אותם ערומים בלי שום קישוט ובלי שום פרשנות פוליטית אקטואלית. מילים שיוצרות בראשך "גושי אימה", ומעמידות גם אותך בפני הגרדום הזה ששמו "החיים".

אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.

הימים האחרונים לוהטים, ולא רק בגלל אוגוסט האכזר שבחודשים. משבר הקורונה, ובעקבותיו המשבר הכלכלי הוציאו אזרחים לרחובות להפגנות המוניות.

ההפגנות לא נותרו ללא מענה – המפגינים כונו בשמות גנאי שונים כמו אנרכיסטים ומפיצי מחלות. הרוצח הפוליטי, יונה אברושמי, זכה לדקות של תהילה, בהן פרש את דעתו המלומדת על המפגינים מתחום הבקטריולוגיה (אגב אברושמי – חיידקים הם אורגניזמים חד תאיים). ואתמול נפרש שלט בעל מימדי ענק בפתח המעון הרשמי של ראש הממשלה: "שמאלנים בוגדים".

המפגינים כונו בשמות גנאי כאנרכיסטים ומפיצי מחלות, הרוצח הפוליטי אברושמי פרש את דעתו המלומדת מתחום הבקטריולוגיה על המפגינים, ואתמול נפרש שלט ענק בפתח המעון הרשמי של רה"מ: "שמאלנים בוגדים"

השלט "שמאלנים בוגדים" היה תלוי במשך שעות ארוכות ולא הוסר באופן מיידי. למיקום בו נתלה השלט יש משמעות רבה: מחד, מדובר באיזור החם של ההפגנות, השלט שנתלה הוא שלט כנגד האזרחים המוחים, ולכן זה אולי מקומו הטבעי. מאידך מדובר במעון הרשמי של ראש הממשלה, ראש הממשלה של כל האזרחים – גם של אלה המפגינים והמממשים את זכות היסוד שלהם להפגנה ולחופש הביטוי [בבג"ץ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים הוכר בחופש הביטוי כזכות יסוד הלכתית שאינה כתובה עלי ספר].

וראוי לציין בעניין האזרחות, שאזרחות היא מעמד הניתן לאדם והמגדיר את מערכת היחסים שלו עם מדינה. אזרחות ניתנת לרוב בלידה אבל יכולה להינתן גם כתוצאה מנישואים או מהליך הגירה, ובישראל גם מכוח חוק השבות. במדינה – כל האזרחים שווים במעמדם – אין אזרחים סוג א' ואין אזרחים סוג ב'. האזרחות איננה תלויה בדבר, לא בנאמנות ולא בדעה פוליטית. בג"ץ קבע כי הזכות לאזרחות, אף שטרם עוגנה בחוק יסוד, היא לפי מהותה זכות יסוד [בג”ץ 1227/98 אנטון מלבסקי נ' שר הפנים], כלומר זכות חוקתית.

השופט יצחק זמיר קבע בבג"ץ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים כי:

"האזרחות היא זכות יסוד. כך מקובל במשפט הבינלאומי… כך מקובל גם במשפט של מדינות רבות שקבעו את האזרחות כזכות חוקתית… ואף כי בישראל לא זכתה האזרחות למקום של כבוד בחוק יסוד, אין ספק כי היא נמנית עם זכויות היסוד, בין היתר משום שהיא היסוד לזכות הבחירה לכנסת, שממנה צומחת הדמוקרטיה. כידוע, חובה היא על כל רשות מינהלית להימנע מפגיעה בזכות יסוד, והאזרחות בכלל זה, אלא לתכלית ראויה ובמידה ראויה; קל וחומר בשלילת אזרחות, להבדיל מפגיעה אחרת, ובן-בנו של קל וחומר בשלילת אזרחות העושה אדם שיש לו אזרחות מלידה לחסר כל אזרחות".​

והדיון בזכות היסוד לאזרחות מהותי מכיוון שהשלט שנתלה בפתח המעון הרשמי של ראש הממשלה, מאשים אנשים בעלי דעות שמאל בבגידה, האשמה חמורה במיוחד שקנתה לה שביתה בציבור בישראל, כך שאפילו יושב ראש הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין טרח וציין בנאום ממלכתי בטקס המשואות כי:

"לא כל שמאלני הוא בוגד"

ציון המעלה תמיהה, שהרי מדוע ששמאלני ייחשב כבוגד?

הדיון בזכות היסוד לאזרחות מהותי מכיוון שהשלט שנתלה בפתח המעון הרשמי של ראש הממשלה, מאשים אנשים בעלי דעות שמאל בבגידה, האשמה חמורה במיוחד שקנתה לה שביתה בציבור בישראל

המילה בגידה היא מילה קשה במיוחד. ראשית, היא מתארת את ההיפך מנאמנות, ההיפך מלויאליות, היא מתארת את מי שיוצא מהשורה. שנית, המשמעות האמיתית שלה היא שלא רק שדעת שמאל איננה דעה לגיטימית, אלא ששמאלנות, כמו בגידה, היא פשע שיש להעניש בגינו – הרי יש להביא את הבוגדים לדין. ואפשר לבחון את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה ולראות מה היה דינם של אזרחים שהואשמו בידי מדינותיהן בבגידה, לרוב ההאשמה לוותה בשלילת האזרחות והסתיימה בהוצאה להורג של הבוגדים.

יש לזכור שאזרחים אינם אמורים להיתפס בידי השלטון כחשודים בחוסר נאמנות, ואזרחות איננה פרס הניתן לאזרחים על נאמנותם. למעשה אזרחים כלל אינם צריכים להוכיח את נאמנותם למדינה. אזרחות איננה מוענקת לאזרחים על התנהגות טובה ואיננה נלקחת מהם בשל התנהגות רעה. בתי הכלא מלאים באזרחים שעברו על החוק ועם זאת הם עדיין אזרחים שווי זכויות, זאת על אף שחלק מחרויותיהם ניטלו מהם בשל העונש.

ובפרט – האזרחות איננה תלויה בדעה הפוליטית,  אין זה תפקידו של האזרח לרצות את השלטון. בכל דמוקרטיה יש אזרחים שדעתם, אמונתם, ערכיהם ותפיסת עולמם – נוגדות את אלה של השלטון. כך צריך להיות – זה לא הופך את האזרח לאזרח סוג ב', זה לא הופך אותו ללא נאמן.

ממשלת הענק הזו שנקראת גם ממשלת אחדות – ראוי היה לה לטפל בנגע הזה, בקללה שהפכה נפוצה כל כך, בהאשמה שיש כבר ילדים ההוגים אותה. הכנסת היתה צריכה לכנס ישיבה מיוחדת שתעסוק בכך שכל דעה פוליטית היא דעה לגיטימית – כן, גם כאלה שאינן תואמות את זו של השלטון. היה ראוי לו לראש הממשלה לצאת בנאום תקיף נגד הביטוי שמאלני בוגד. ראוי היה לו לגנות את השלט המבזה הזה והמשולל כל יסוד. ראוי היה לו להיות ראש הממשלה של כל האזרחים.

ובפרט – האזרחות איננה תלויה בדעה הפוליטית,  אין זה תפקידו של האזרח לרצות את השלטון. בכל דמוקרטיה יש אזרחים שדעתם, אמונתם, ערכיהם ותפיסת עולמם – נוגדים את אלה של השלטון. כך צריך להיות

התואר בוגד ראוי היה לו להישמר לרע שבאוייבים, למר שבהם, ויותר מכל – ראוי היה לעשות שימוש מועט שבמועטים בתואר הזה. וודאי שאין להצמידו לאזרחי המדינה, לאזרחים שרבים מהם בנו את המדינה, שרתו אותה וחלקם אף הקריבו עבורה קורבן שאין לו מחיר.

הזכות לאזרחות היא זכות יסוד – יש להגן עליה, אזרחים בשום קונסטלציה אינם יכולים להיקרא בוגדים.

על מנת להבין מה באמת עובר על לבנון, שזה לא פחות ממהפכה, צריך להשוות את לבנון לאשף. מה שמאחד את לבנון עם אשף זה עקרון "ההתנגדות" – "מוקאוומה". אשף מתהדר ב"התנגדות", גם אחרי הסכמי אוסלו, וחיזבאללה מנפנף ב"התנגדות" כלגיטימציה שלו לשלוט על לבנון, ולהיות מדינה בתוך מדינה, כאילו הוא ממלא תפקיד של הגנה על לבנון מפני האוייב הישראלי, ומי ששומר בחיים את הסיכוי להכריע את ישראל.

כדי להבין מה עובר על לבנון, שזה לא פחות ממהפכה, צריך להשוותה לאשף. מה שמאחד את לבנון עם אשף זה עקרון "ההתנגדות", שגם חיזבאללה מנפנף בו לקבלת לגיטימציה לשליטתו בלבנון, כמגן מהאויב הישראלי

הבעיה היא שאי אפשר לקיים מדינה נורמלית כאשר העקרון המוביל אותה הוא "ההתנגדות". בהכרח, מדינה שמרשה למיליציה לשלוט בה תקרוס במוקדם או במאוחר. אם אנו בוחנים את המזרח התיכון, מדינות "המוקאוומה", לוב, עיראק וסוריה (שבה קראו לזה "ממונאעה") קרסו, אלג'יריה ניצלה מן הגורל הזה אחרי מאבק עקוב מדם עם האיסלאם הרדיקלי, שביסס את הממלכתיות האלג'ירית וביטל את עקרון המוקאוומה.

עוד לפני אסון ביירות הייתה לבנון שקועה במשבר שרק הלך והחמיר כאשר חיזבאללה היה המחסום בפני הבראה. מדינות המערב, סעודיה והמיפרץ הודיעו לממשלת לבנון שלא יסייעו למדינה האומללה כל עוד חיזבאללה הוא חלק מן הממשל. כמה ימים לפני אסון ביירות פורסמה תמונה ובה נראית ממשלת לבנון מתכנסת לאור נרות.

כבר אז לבנונים רבים הבינו כי חיזבאללה הוא לא הפתרון, אלא הבעיה, והפגנות נגד חיזבאללה הקיפו גם חוגים שיעיים מרכזיים במעוזיו בדרום לבנון, כאשר מי שהנהיג אותם היה לא אחר מאשר סובחי טופיילי, ממייסדי חיזבאללה. אם כך, כל האיומים של חיזבאללה, שהפחדנו בהם את עצמנו, היו חלולים ולא אמיתיים.

לפיכך, כאשר מיהר נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לבקר בביירות, הוא התקבל בהתלהבות, כאשר הקריאות שקיבלו את פניו היו להחזיר את המנדט הצרפתי על לבנון. זה לא קוריוז, אלא העניין הממשי העובר על העולם הערבי – התגבשות דעת קהל רחבה שרעיון המדינה הערבית נכשל.

עוד לפני האסון לבנונים רבים הבינו כי חיזבאללה הוא הבעיה, והפגנות נגדו הקיפו גם חוגים שיעיים במעוזיו בדרום לבנון, בהנהגת סובחי טופיילי, ממייסדי חיזבאללה. איומי חיזבאללה, בהם הפחדנו עצמנו, היו חלולים

ממגעים עם גורמי אופוזיציה סוריים ועיראקיים ברור לי, כי כבר יש מודעות רחבה שעקרון המוקאוומה היה תכסיס של דיקטטורים מושחתים להתעסק בישראל במקום בממלכתיות הכושלת, ולתת לגיטימציה למיליציות הפוגעות בממלכתיות. חוגים מתרחבים בעולם הערבי מתחילים להבין כי הם זקוקים למנטורים מערביים שידריכו אותם איך לקיים מדינה ערבית מסודרת ומצליחה, ולא מדינת מיליציות כושלת.

מה שהלבנונים רוצים זה לא רפורמה במדינה הקיימת, אלא מדינה חדשה לגמרי שתהיה תחת מנדט בינלאומי שיסייע לה לעמוד על הרגליים מחדש. יש לשים לב לקריאות של המפגינים שדרשו לא לתת את כספי הסיוע – אם יגיעו – לממשלה שבחסותה התרחש האסון, אלא למסגרת חיצונית שתיקח אחריות על שיקום המדינה.

למרבה ההפתעה, רוח דומה נושבת ברשות הפלסטינית. הפלסטינים כבר מבינים כי מדינה פלסטינית עם המיליציות של אשף היא אסון, והעמדה הפופולרית בקרבם היא להיות חלק מישראל.

כדי להבין במה מדובר כדאי לשים לב לדוגמאות מן השבועיים האחרונים: בשכונה בקצוות שכם המשטרה הפלסטינית ניסתה לכפות סגר קורונה. תנזים פתח המקומי התנגד, התפתח קרב בין המיליציה לבין כוח הבטחון הממלכתי, ומפקד התנזים נהרג.

בסוף השבוע התפתח קרב יריות בלב רמאללה בין שתי חמולות. הבטחון הממלכתי לא העז להתערב, ואיש תנזים מג'נין הרג את אחיו של בכיר פתח, חוסיין א-שיח'.

ממגעים עם גורמי אופוזיציה סוריים ועיראקיים ברור לי, כי כבר יש מודעות רחבה שעקרון המוקאוומה היה תכסיס של דיקטטורים מושחתים להתעסק בישראל במקום בממלכתיות הכושלת

זה מצב לבנוני, שייגמר אותו הדבר. רעיון המדינה הערבית המטפחת "מוקאוומה" היא סכנה לעצמה ולסכנה לשכנותיה, ואזרחי אותם מדינות כבר בשלב של ההתפכחות.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.