גם אם בבוקר ה-4 בנובמבר לא נדע מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, בגלל עיכובים בספירת הקולות וערעורים בשל טענות לזיופים, ב-20 בינואר 2021 תתקיים השבעת נשיא ארה"ב הבא.

על פניו, לישראל אין הרבה סיבות לדאגה: אם הנשיא המכהן טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, סביר שתימשך גם מדיניות היד החופשית שנתן לישראל בכל סוגיה שהטרידה אותה, ואילו אם ייבחר יריבו הדמוקרטי ביידן (מאוהדיה הבולטים של ישראל במפלגה), הוא יעדיף להשקיע את משאביו בזירה הפנימית ולא להתעמת עם הממשלה בישראל על חילוקי דעות בנושאים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

על פניו, לישראל אין הרבה סיבות לדאגה: אם טראמפ ימשיך לכהונה שנייה, סביר שתימשך גם מדיניות היד החופשית שנתן לישראל, ואילו אם ייבחר ביידן (מאוהדיה הבולטים של ישראל במפלגה), הוא יעדיף להשקיע את משאביו בזירה הפנימית

אבל לישראל מחכה אתגר משמעותי בכל הקשור ביחסיה עם המעצמה שמעבר לים, ללא קשר לזהותו של הנשיא שיושבע בינואר. למען האמת, האתגר הזה חורג גם מהמחלוקות הרגילות בין ישראל וארה"ב בסוגיות מדיניות, והוא נוגע בליבת מערכת היחסים בין המדינות, ובמה שאמור להיות היעד המרכזי במדיניות החוץ הישראלית מול ארה"ב: שימור הדו-מפלגתיות.

לפוליטיקה האמריקנית טבע מחזורי, הרפובליקנים והדמוקרטים מחליפים ביניהם את השליטה בבית הלבן ובבתי הקונגרס, וישראל – שיחסיה עם ארה"ב הם נדבך מרכזי בביטחון הלאומי שלה – לא יכולה להרשות לעצמה להגיע למצב שבו היא חוששת מכהונתו של נשיא ממפלגה זו או אחרת.

ניצחון של ביידן במירוץ יהווה הזדמנות משמעותית לישראל בנוגע לתיקון היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. הרים של מידע נכתבו על ההתרחקות בין המדינה היהודית ומפלגתו של ביידן, ועל התרומה ההדדית של שתיהן לתהליך ההתרחקות הזה. אבל הסיבה המרכזית מאחוריו בכלל לא תלויה במדיניות, אלא בתחלופת דורות: ג'ו ביידן בן ה-78 הוא כנראה מאחרוני הדמוקרטים (ובוודאי הבכיר שבהם) שתפיסת העולם הפוליטית שלו התעצבה בשנים שבהן מדינת ישראל הייתה חלשה ומבודדת, מוקפת במדינות ערב עוינות, דוד מול גוליית. האהדה של ביידן לישראל היא אמוציונלית, "מהלב", ומבוססת על נראטיבים היסטוריים כמו זיכרון השואה והמלחמות הגדולות.

ישראל תצטרך להיעזר בביידן (ובדמויות מתונות נוספות במפלגה כמו המועמדת לסגנית הנשיא קמאלה האריס) כדי שיגשר על הפערים בינה לבין חברי "הדור הבא" של המפלגה הדמוקרטית: פוליטיקאים פרוגרסיביים, טריים יחסית, שהחוויות שעיצבו את תפיסת עולמם הן מהשנים האחרונות. מבחינתם מושגים כמו "איום קיומי על ישראל" הם היסטוריה עתיקה, בשעה שכיום ישראל היא מעצמה אזורית בלתי-מעורערת. כשהם מסתכלים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני גם הם רואים את דוד וגוליית, אלא שדוד הוא הפלסטינים חסרי המדינה, וגוליית הוא ישראל.

ישראל – שיחסיה עם ארה"ב הם נדבך מרכזי בביטחון הלאומי שלה – לא יכולה להרשות לעצמה להגיע למצב שבו היא חוששת מכהונתו של נשיא ממפלגה זו או אחרת

יהיה זה נאיבי לצפות שדמויות כמו חברת הקונגרס (ניו-יורק) אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, הביקורתית מאוד ביחס למדיניות ישראל בשטחים, יהפכו פתאום את תפיסתן, אבל יהיה זה באחריות ישראל לעשות הכול כדי להעצים את המשותף לשני הצדדים (ולא חסרים נושאים שישראל והזרם הפרוגרסיבי מסכימים עליהם) ולגשר על המחלוקות.

מנגד, אם טראמפ ימשיך לכהונה שנייה – וישראל תמשיך לקבל "צ'ק פתוח" מהבית הלבן בארבע השנים הקרובות – ישראל תצטרך לעבוד קשה לא פחות מול הדמוקרטים. הפסד של ביידן יהיה בחזקת הפסד הזרם המתון במפלגה הדמוקרטית ויוביל להתחזקות של הפלג הפרוגרסיבי, היותר ביקורתי לישראל, לקראת בחירות 2024.

ישראל תצטרך להקפיד יותר מתמיד לא להיגרר למחלוקת הפנים-פוליטית בארה"ב – בעידן שבו טראמפ והדמוקרטים רק מחפשים סיבות להתעמת – ולצד המשך שיתוף פעולה עם הנשיא, להיזהר מלהיתפס כמי שלוקחת צד בפוליטיקה האמריקנית. אם ישראל תיתפס כתאומת-טראמפ, "הדמוקרטי הממוצע" (עד כמה שיש דבר כזה) ישליך עליה את מה שהוא חושב על הנשיא. אפשר לנחש לבד שמילים טובות רבות לא נמצא שם.

יהיה הנשיא הבא מי שיהיה, מדינת ישראל תצטרך לעבוד מולו בשורה של נושאים דחופים – בלימת תכנית הגרעין האיראנית, ייצוב המצב בעזה, קידום תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערב ומציאת נקודת האיזון ביחסים הכלכליים של ישראל ושל סין.

הפסד של ביידן יהיה בחזקת הפסד הזרם המתון במפלגה הדמוקרטית ויוביל להתחזקות של הפלג הפרוגרסיבי, היותר ביקורתי לישראל, לקראת בחירות 2024

אבל, אם נשתמש בחלוקה הצה"לית ל-"דחוף" מול "חשוב", אסור שעל קידוש ה"דחוף" תזניח ישראל את ה"חשוב": הבטחת תמיכתה של המעצמה החזקה בעולם, בלי קשר לזהותו המפלגתית של העומד בראשה.

רותם אורג הוא חוקר, פעיל חברתי והמייסד של העמותה "הברית הישראלית דמוקרטית", המחברת בין ישראלים ודמוקרטים בארה"ב על בסיס ערכים ליברליים משותפים. Ildem.org