כשהרב ארתור אושן וסקו סיים לכתוב את "לרקוד ברעידת האדמה של אלוהים: הטרנספורמציה הקרבה של הדת" (Dancing in God's Earthquake: the Coming Transformation of Religion) בתחילת 2020, הרב האקטיביסט בן ה-87 הניח ש"רעידת האדמה" הגדולה ביותר השנה תהיה הבחירות בארה"ב.
וסקו כבר ראה כמה רעידות אדמה בחייו. הוא נעצר 27 פעמים בשל פעילות אקטיביסטית לא אלימה כאשר הפגין נגד אירועים שונים, מהריסת היערות בגבול מקסיקו ועד הנחת צינורות נפט. ומעורבותו העמוקה בתנועה לזכויות האזרח הובילה אותו לקיים את סדר החירות ב-1969, ששזר את סיפור יציאת מצרים בזה של מאבק השחורים לשוויון בארצות הברית.
"הדבר המצחיק, והחלק שמשגע אותי, הוא שכל הטקסט הזה נכתב לפני כחמש רעידות אדמה גדולות שטלטלו את החברה האמריקאית והעולמית", אומר וסקו בשיחת טלפון מביתו בפילדלפיה ב-1 באוקטובר, ערב פרסום ספרו ה-28.
"הוא על רעידת האדמה של אלוהים, ולא הופיעו בו המילים 'נגיף קורונה'!". בסופו של דבר וסקו הוסיף לספר הקדמה קצרה על נגיף הקורונה, ואז, כעבור חודש, עוד מאמר קצר על התגובות וההפגנות סביב הרצח של ג'ורג' פלויד.
"רעידות אדמה הן חלק ממה שהרבנים מכנים 'התורה של האש הלבנה'", מסביר וסקו. הם אומרים שהתורה לא כתובה בדיו שחורה על קלף לבן, אלא באש שחורה על אש לבנה. אפשר לחשוב שאש לבנה פשוט נראית כמו שטח ריק, אבל אם את קוראת את זה, אם את קוראת את האש הלבנה, את יוצרת מדרש, ויש לך דרך חדשה לגמרי להבין על מה היה הטקסט".
ספרו בן ה-200 עמודים של וסקו מתרכז בדרכים חדשות לפרש את האש הלבנה הזאת, או את הסביבה שמקיפה את המילים העתיקות, ובדרכים לדמיין מחדש את החלל הלבן הזה בעולם מודרני ואקטיביסטי. הוא שואב עמוקות מחמשת עשורי האקטיביזם שלו ומתמקד בזכויות נשים ובענייני סביבה ובשאלה כיצד להגיב כשנראה כאילו האדמה רועדת תחת הרגליים.
כעת, אולי יותר מתמיד, אומר וסקו, אנחנו נמצאים בעיצומה של "רעידת אדמה חברתית, רעידת אדמה רב-ממדית". נראה שכל מה שהכרנו – בתי ספר, מוסדות, ממשלות, רשויות – זז, רועד, נסדק, מתפורר לנגד עינינו.
"במצב של רעידת אדמה פיזית, קיימים שני סוגי התנהגות", הוא אומר. "ישנה הכחשה, כמו 'מה אני יכול לעשות? אני אלך מסביב כאילו הכול נורמלי, ואם ייפול עליי בניין, אז ייפול". התגובה השנייה היא למצוא משהו יציב ולהיצמד אליו בכל הכוח. "זה יכול להיות היאחזות במשהו שאנשים חושבים שהוא קבוע, כמו גרסה מהמאה ה-17 של הדת, שיש בה הרבה מאוד לחץ והסכמה לעשות את מה שאומרים לך, או להיות משועבד למה שאומרים לך", אומר וסקו.
היכולת לשרוד, הוא מאמין, אינה טמונה באף אחד ממצבי הקיצון האלה – לא בהכחשה מלאה ולא בהיאחזות במשהו קבוע כדי להציל את חייך מבלי להתחשב בהשלכות. תחת זאת, היכולת לשרוד, ואולי אפילו לשמוח, טמונה ביכולת ללמוד כיצד למצוא את שיווי המשקל במקום כלשהו באמצע. או אולי, ביכולת ללמוד איך לרקוד במרחב הביניים הזה. "מטאפורה שעלתה לי בראש היא שאת יכולה ללמוד לרקוד אפילו אם הרצפה רועדת, או אולי דווקא מפני שהיא רועדת", הוא אומר.
בזמנים של תהפוכות, כתבי דת עתיקים כמו התורה, הברית החדשה או הקוראן יכולים לספק נחמה ומידה של יציבות, אבל יש לבחון אותם בדרכים חדשות, אומר וסקו. בספר שלו, הוא מציע דרכים רדיקליות ושונות לפרש את התורה באופן שתומך יותר בנשים, זרים או מיעוטים אתניים, בלסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסג'נדרים או בעלי מיניות נזילה ובכדור הארץ.
"אין שם טיפה של התעלמות מהתורה. למעשה שאבתי ממנה עמוקות, אבל שאבתי ממנה בדרכים חדשות לגמרי", הוא מסביר. "היהדות הרבנית עשתה את אותו הדבר, הם היו צריכים לזנוח את קורבנות האוכל בבית המקדש, הם זנחו את היהדות של הגוף לטובת היהדות של המילה".
"לא התעלמתי מהתורה, אבל שאבתי ממנה בדרכים חדשות לגמרי. היהדות הרבנית עשתה את אותו הדבר, הם היו צריכים לזנוח את קורבנות האוכל בבית המקדש, הם זנחו את היהדות של הגוף לטובת היהדות של המילה"
"המודרניות הרסה את היהדות הישנה ואת הגרסה הקלסית של כל המסורות הדתיות, וכולנו נאבקים להבין מה לעשות. זה הניסיון שלי לחזות איך יכול להיראות עתיד קדוש, ששואב מהתורה אבל שואב מהליכה מעבר לאותיות, מעבר לאש השחורה, כדי לקרוא עוד ועוד מהאש הלבנה", הוא אומר.
"אחת הסיבות שאני משתמש בריקוד כמטאפורה היא שסוגים מסוימים של ריקוד יכולים לאחד בין המילה לבין הגוף", אומר וסקו. במהלך הקריירה שלו באי-ציות אזרחי לא אלים, וסקו ציטט לעתים קרובות את רבי אברהם יהושע השל, שאמר שהצעידה לצדו של מרטין לותר קינג בסלמה הייתה "תפילה ברגליים". "ריקוד יכול להיות שקול לתפילה, ריקוד יכול להביע רגש עמוק ורעיונות בו בזמן".
נשימת החיים
וסקו כתב כמה ספרים נוספים, בהם "עונות השמחה שלנו" (Seasons of Our Joy), שמציע הסתכלות חדשה על חגי ישראל בהקשר של צדק חברתי. ב"לרקוד ברעידת האדמה של אלוהים", כמו בספריו האחרים, וסקו מרבה להתמקד בשפה, ואינו מסתפק בהחלפת השפה הזכרית בשפה ניטרלית יותר מבחינה מגדרית.
הוא מציע קריאה שונה בצורה דרמטית של הגיית שם האלוהים, נושא שנבחן בהרחבה בליטורגיה היהודית. שמו של אלוהים נכתב באופן מסורתי באותיות העבריות י', ה', ו', ה', ולרוב מבוטא "גֶ'הוֹוה" או "יַהוֶוה" על ידי הנוצרים ו"אדוני" על ידי היהודים, שבדרך כלל נמנעים מלנקוב בשם המפורש. וסקו מבטא את רצף האותיות הזה "יאהההה", או כפי שהוא מכנה זאת, "נשימת החיים".
"הדבר הראשון שעלה בראשי היה, 'אה, זה הגיוני!'", אומר וסקו. "השם הוא לא במצרית או בסינית או ברוסית או בסווהילית אם זה באמת אל אוניברסלי, או אל אחד. זה הדבר היחיד שקיים בכל השפות, זו פשוט נשימה, יש נשימה בכולן. הדבר השני שעלה בראשי הוא שזה לא רק דבר אנושי. כל עץ, כל עלה, כל ארנב, כל סנאי, כל יתוש נושם, ואנו נושמים זה את זה. אני נושם את מה שהעצים פולטים".
לדבריו, זה הרגיש מוזר ונבואי להציע את הפרשנות הזו של קריאת שם האלוהים כנשימת החיים בדיוק כשהנשימה הפכה לנושא מרכזי כל כך, הן בשל ההיבטים הנשימתיים של מחלת הקורונה והן בשל מילותיו האחרונות של ג'ורג' פלויד, "אני לא יכול לנשום". "כתבתי את המאמר הזה לכבוד יום כיפור השנה, על איך שאני לא יכול לנשום, אנחנו לא יכולים לנשום, האדמה לא יכולה לנשום", הוא אומר.
"לקח לי זמן לחבר את נשימת החיים למשבר האקלים, אבל משבר האקלים הוא משבר בנשימה של כדור הארץ. יצרנו יותר פחמן דו-חמצני ממה שהעצים והעשב מסוגלים להמיר. זה נהיה מטורף, כדור הארץ נחנק מיותר מדי פחמן דו-חמצני".
לא עולם של גברים
לדברי וסקו, הפרשנות הזאת מתקשרת באופן עמוק למישור הצדק החברתי, מפני שהיא בה בעת מאחדת את כל בני האדם והיצורים על פני כדור הארץ ומסלקת שפה שמעודדת שעבוד והיררכיות. המונחים "אדוני", "ריבון", "עליון", שמופיעים בתפילות, הם מילים שווסקו רוצה להוציא מהליטורגיה.
"קהילות דתיות שלרוב מתאפיינות בחמלה עמוקה ובתחושת צדק עמוקה משתמשות בשפה של 'מלך' ו'אדון', שזו שפה של שליטה", הוא אומר.
"יש אנשים שאומרים, 'זאת פוליטיקה, ואתה לא אמור לדבר על פוליטיקה בבית הכנסת'. זו הפוליטיקה של הצדק והחמלה, ואתה חייב לדבר עליה בבית הכנסת. לא שליטה, לא שעבוד, אלא שפה ופרקטיקות דתיות פנימיות שמפיחות חיים בדרך שדימויי המלך/אדון, שליטה/שעבוד כבר לא עושים.
"לקח לי זמן לחבר את נשימת החיים למשבר האקלים, אבל משבר האקלים הוא משבר בנשימה של כדור הארץ. יצרנו יותר פחמן דו-חמצני ממה שהעצים והעשב מסוגלים להמיר. זה נהיה מטורף, כדור הארץ נחנק"
"יש אנשים שרוצים לרמוס את האינדיווידואליות, לשעבד ולשלוט", הוא אומר. "יש סכנה גדולה לכדור הארץ, הגזע האנושי מתנהג כאילו הוא יכול לשלוט ולשעבד ולהרוס את המערכת האקולוגית". לדבריו, הוצאת שפת השליטה מהתפילה היא צעד לקראת עידוד שוויון על כל היבטיו, מהאקולוגי לבין-אישי.
בגיל 65 וסקו הוסמך לרבנות על ידי בית דין רבני, והיום הוא מזדהה עם התנועה להתחדשות יהדות ועם התנועה הרקונסטרוקציוניסטית. ב-1983 הוא הקים את מרכז שלום, שעסק במקור בפירוק נשק גרעיני, אבל כעת הוא מתמקד בענייני אקלים מנקודת מבט יהודית. בימים אלה הוא עובד על שני ספרים, ויש לו רעיונות מעורפלים לספר נוסף. אחד משני הספרים נקרא "לשחרר את הפסח שלך", אוסף מאמרים של אנשים המציעים פרשנויות חדשות לסדר הפסח, כפי שווסקו עצמו עשה ב-1969 בסדר החירות המקורי שערך. "כל הרעיון של 50 השנים האחרונות הוא שהסדר עצמו יכול להפוך לאלמנט של פסח האמיתי, של שינוי החברה והתרחבותם של החירות והצדק", הוא אומר. הספר השני ייקרא "סיפורים של עליית הרוח", אוסף סיפורים שלו ושל אחרים על רגעים רוחניים משני חיים.
וסקו פרסם את ספרו החדש ב"ספרי אורביס", הוצאה קתולית. לדבריו, הוא בחר בכוונה שלא לעבוד עם מוציא לאור יהודי, בתקווה שהספר ימשוך קוראים בני כל האמונות. רוב הספר מתרכז במסורת היהודית, ופזורים בו כמה מילים וביטויים בעברית, אבל וסקו חוקר בו גם נושאים נוצריים ואף כמה מוסלמיים.
"רציתי לעסוק בטבעם של שמות האלוהים ובכל השאלה של טבעה של דמות האלוהים ומה התורה אומרת על הגזע האנושי", הוא אומר. "זו לא רק שאלה יהודית. הרב ישו מתייחס לשאלה הזאת בדרך מאוד עדינה ומעניינת ושואב מדברי הרבנים בנושא. היהודים לא רצו לקרוא את הבשורות כמסמך יהודי, והנוצרים לא רצו לקרוא את הבשורות, ואת מה שאני מכנה 'חיי הרב ישו', כסיפור יהודי. הם הפכו לנפרדים זה מזה לחלוטין עבור הדור שלנו".
וסקו שאב מהרעיון הזה של שבירת מחסומים בין קבוצות של אנשים בשנות עבודתו בתחום הצדק החברתי: "אחד הדברים שאני עושה בספר הוא לדבר על התיאולוגיה והסוציולוגיה של האקולוגיה. אנחנו לא רק בתוך מערכת אקולוגית ביולוגית, זו אקולוגיה תרבותית שמכירה בערך של כל יצור, תרבות ומין בה".
אף על פי שנראה כי רעידת האדמה הנוכחית של ההפגנות למען צדק גזעי, המגפה העולמית ומשבר האקלים, בין השאר, חושפת אי שוויון ופערים רחבים שלפעמים מעלים מוגלה מתחת לפני השטח של האקולוגיה התרבותית הזאת, וסקו אומר כי ישנו צעד פשוט שאפשר לעשות כדי להתחיל להתמודד עם כמה מהפערים האלה בין הקבוצות: להקשיב בראש פתוח.
וסקו אומר כי הוא עשה זאת בעקבות ביקור בטנסי ב-2016, אז הוא באמת החל להקשיב לאנשים שהוא החשיב ל"אחרים", אלה שרצו להצביע לנשיא דונלד טראמפ. "יש אנשים שמרגישים כמו אמריקאים שנשכחו", הוא אומר. "הם מרגישים כאילו לא מתייחסים אליהם כאל חלק מהמשפחה, כדי לעזור לאנשים שלא היו חלק מהמשפחה ועכשיו הם כן".
![ספרו ה-28 של הרב ארתור אושן וסקו, "לרקוד ברעידת האדמה של אלוהים: הטרנספורמציה הקרבה של הדת", פורסם בהוצאת ספרי אורביס ב-1 באוקטובר 2020 (צילום: באדיבות ספרי אורביס)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/10/Final-Cover-Dancing-in-Gods-Earthquake-280x360.jpg "ספרו ה-28 של הרב ארתור אושן וסקו, "לרקוד ברעידת האדמה של אלוהים: הטרנספורמציה הקרבה של הדת", פורסם בהוצאת ספרי אורביס ב-1 באוקטובר 2020 (צילום: באדיבות ספרי אורביס)")
בספרו וסקו מותח קווים מקבילים לסיפור סדום ועמורה, שהוא אינו מפרש כהוקעת הומוסקסואליות כחטא, אלא יותר כשנאת זרים כחטא. לדבריו, "צריך לנסות לתת הכרה לאנשים שתמיד היו חלק מהמשפחה, וגם לאנשים שנתפסים כחלק מהמשפחה יותר לאחרונה – שחורים, נשים, אמריקאים ילידים וכדומה".
אבל בשעה שאנחנו תובעים מקום עבור אלה שקופחו, אומר וסקו, אנחנו חייבים להשאיר מקום גם עבור הצרכים של הקבוצות הדומיננטיות שכבר יש להן חלק מוסכם בחברה. זה לא צריך להיות מצב שבו צד אחד בא על חשבון האחר, אלא יותר כמו ריקוד בין שני צדדים מנוגדים שיכולים בסופו של דבר להיפגש אם שניהם מוכנים להקשיב זה לזה – ואולי אפילו לרקוד זה עם זה.
לכן וסקו רוצה שהחלוקה בין קהילות, ואולי אפילו בין מדינות, תדמה יותר לציצית מאשר לגבול נוקשה. וסקו מחה נגד מה שהוא מחשיב לנוהלי הגירה לא צודקים בגבול בין מקסיקו לארצות הברית במהלך השנים, ויש לו דברים קשים לומר על יחסם של מנהיגי ישראל כלפי הפלסטינים.
ציציות הן קדושות ביהדות, בהתחשב במצווה ללבוש "ציצית על כנפי הבגדים". "מה זה ציצית? זה שילוב של בגד ואוויר", אומר וסקו. "זה הבגד שלי, אבל זה לא האוויר שלי. זה האוויר של העולם, זה האוויר של אלוהים. מה שהופך את זה לציצית הוא שזה מטושטש, זה לא גבול חד".
"גדרות לא יוצרות חברויות, ציציות יוצרות חברויות. אז הגבול המפורז הוא דוגמה, או קשרים תרבותיים שלא דורשים שעם אחד יאמץ את התרבות של האחר, אלא פותחים את שניהם".
יהודים שאימצו את המדיטציה הבודהיסטית כדרך להעמקת הרוחניות שלהם הם דוגמה לציצית בין מנהגים דתיים, ומוזיקת הג'ז הייתה ציצית שקשרה יחד באופן רופף את תת התרבויות השחורה והלבנה בחברה האמריקאית, לדבריו.
המפגין במסכה
ב-12 באוקטובר מלאו לו 87 שנים, לפיכך במהלך המחאות החברתיות של הקיץ הוא לרוב נשאר בבית, מה שעורר בו "עצב חזק מאוד שלא יכולתי להיות ברחובות". אך היו פעמים בודדות שבהן עטה מסכה והשתתף בהפגנות קטנות ליד ביתו, משום שלא היה מסוגל להישאר בבית כאשר יש ריח של שינוי ברחובות.
לדבריו, "מה שהתרחש בשלושת החודשים האחרונים היה בחלקו הגדול רב-גזעי, ואני חושב שזה מדהים ומעודד, וזה מעורר בלבי תחושה מסוימת של אפשרות".
אז אף על פי שהוא אינו יכול "להתפלל ברגליים", וסקו מקווה שהספר שלו יעזור לאנשים בני כל האמונות לחזות עתיד שונה, אולי באמצעות התאמתה של שפת המילים העתיקות לשקף מציאות חדשה ומשתנה.
"יש פוליטיקה בתוך התנ"ך, ולתנ"ך יש השפעה מסוימת על הפוליטיקה. מילים נחשבות, והמזון שאנחנו מגדלים נחשב, והאופן שבו אנחנו מגדלים אותו נחשב, מה שאנחנו שורפים בשביל אנרגיה נחשב", הוא אומר.
בשעה שבה המילה "נחשבים" מהדהדת ברחובותיה של ארצות הברית, וסקו רוצה להאיר את חשיבות השפה: "זה לא כאילו מילים הן חסרות ערך. היה לי מאבק גדול עם היעדר הגוף מהרבה היבטים של היהדות הרבנית. הוא היה נוכח ביהדות המקראית, מפני שהקשר עם האל היה באמצעות האוכל שגדל על האדמה".
אבל עם חורבן הבית המקדש, היהדות הפכה לדת מבוססת שפה, שבה המילים הפכו לסולם של האדם אל אלוהים. עכשיו הצורה, הצליל והתהודה של אותן מילים בקידום שוויון ותחושה של אחדות חשובים יותר מאי פעם, אומר וסקו. "כשאני אומר 'יאהההה', נשימת החיים, זה מזכיר לי שזה מה שאני רואה כקודש גדול: נשימת החיים שאנחנו חולקים, לא רק בני אנוש אלא כל צורות החיים"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו