קשה מאוד לשנות ולעדכן את כללי המשפט בישראל הנוגעים לחיי משפחה. בתי המשפט עושים כמיטב יכולתם להתמודד עם מציאות החיים המשתנה, אך המחוקק גורר רגליים. העובדה שדת ומדינה בישראל אינן מופרדות, יחד עם הנוכחות הדומיננטית של המפלגות החרדיות בכל קואליציה שלטונית, מבטיחות במידה רבה סטגנציה של המחוקק בהסדרת מצבים שהמציאות התרבותית והרפואית יוצרות.

כשמוסיפים לכך את המאבק האינסופי של קהילת הלהט"ב לשוויון זכויות בהקשרים משפטיים-משפחתיים, יוצא שלעתים מוצבים שופטי בתי המשפט לענייני משפחה בחזית ההתמודדות עם המציאות, כפי שהיא זורמת אל בתי המשפט.

סיפורה של השופטת נאוה גדיש, מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה, הוא סיפור בודד, אך אפשר לראות בו צוהר למה שמתרחש יום-יום בבתי המשפט למשפחה, הרחק מאור הזרקורים התקשורתי – שכן כלל הדיונים מתקיימים כידוע בדלתיים סגורות.

השופטת נאוה גדיש (צילום: דוברות בתי המשפט)

בשבוע שעבר נתנה גדיש עוד פסק דין בעל ארומה תקדימית, הנוגע לשתי נשים, המכונות בפסק הדין ע' ו-ה'. שתיהן האימהות של הילדה א'. ע' ו-ה' הן בנות זוג, שהחליטו להביא ילד לעולם, ולשם כך נעזרו בתרומת זרע אנונימית. באמצעות הזרע הפרו ביצית של ע', וזו הוחדרה לרחמה של ה', שנשאה את העובר ובתום ההיריון ילדה את בתן של השתיים.

בתביעה שהגישו השתיים לבית המשפט לענייני משפחה, הן ביקשו לרשום גם את ע' כאמה של הילדה. החוק הישראלי מכיר באם היולדת כאם, אך לא במי שתרמה ביצית.

נציגת היועץ המשפטי לממשלה, שהתנגדה לבקשה לרישום האם הנוספת, טענה כי הדין במדינת ישראל אינו מכיר בהורות משולשת, ואם בית המשפט יקבל את הבקשה ויורה לרשום את שתי בנות הזוג כאימהות, הרי שגם במקרה שבו תורם הזרע איננו אנונימי יבקש להירשם כאבי היילוד, יהיה צורך לכאורה לרשום אותו כאב, ולצידו שתי אימהות – הגנטית והיולדת.

את ע' כינתה נציגת היועמ"ש "תורמת ביצית", אך השופטת גדיש סירבה לקבל את ההגדרה הזו. היא קבעה שחוק תרומת ביציות כלל אינו חל במקרה הזה, מאחר ש-ע' איננה "תורמת ביצית" במשמעות שהחוק התכוון לה. החוק כיוון למצב שבו אחרי התרומה, ניתק הקשר בין התורמת לבין הנתרמים, וכמובן בינה לבין היילוד. מלבד זאת, ההליך כולו בוצע בקפריסין, היכן שחוק השתלת ביציות הישראלי כלל אינו חל.

לדברי השופטת גדיש, "הנטייה הטבעית כשאומרים 'הורות' היא לייחס קשר הורות לבעלי הזיקה הגנטית. התמורות החברתיות והתפתחות הרפואה הביאו לכך שנכיר ביחסי הורות גם במקרים אחרים – אם בעקבות אימוץ, במקרים של פונדקאות, במקרה של תרומת ביצית או תרומת זרע, ואם באמצעות 'זיקה לזיקה' – כאשר בן הזוג של ההורה הביולוגי מבקש לקבל זכויות הורות מכוח הקשר שיש בינו לבין ההורה הביולוגי".

השופטת נאוה גדיש: "הנטייה הטבעית כשאומרים 'הורות' היא לייחס קשר הורות לבעלי הזיקה הגנטית. התמורות החברתיות והתפתחות הרפואה הביאו לכך שנכיר ביחסי הורות גם במקרים אחרים"

הרעיון הזה, של "זיקה לזיקה", הביא את בית המשפט העליון להכיר בינואר 2014 גם בהורות משותפת אצל זוגות חד-מיניים, מכוח "זיקה לזיקה", כלומר זיקתו של בן-הזוג להורה הביולוגי של הילד.

בשורה התחתונה, החליט בית המשפט להיענות לבקשתן של שתי האימהות לשלוח את ע' לבדיקה גנטית, כדי לקבוע בוודאות את קשר ההורות בינה לבין הילדה. נציגת היועמ"ש ניסתה לטעון שקביעת גבולות מוסד ההורות צריכה להיקבע על ידי המחוקק, ולא בפסיקות תקדימיות של בתי המשפט.

"עמדה זו מקובלת עליי", כתבה השופטת, "אך ההתפתחות החברתית מביאה לא פעם סיטואציות שמחייבות פתרון, בטרם הרשות המחוקקת עומדת על הצורך בכך, או מצליחה למצוא פתרון חקיקתי מתאים. באותן סיטואציות מעניק בית המשפט פתרונות, לכל מצב. לא מצאתי שיש הצדקה לעכב את ע' בקבלת הכרה טבעית לקיומם של יחסי הורות, בינה לבין הקטינה א', עד שיימצא פתרון חקיקתי".

"ההתפתחות החברתית מביאה לא פעם סיטואציות שמחייבות פתרון, בטרם הרשות המחוקקת עומדת על הצורך בכך, או מצליחה למצוא פתרון חקיקתי. באותן סיטואציות מעניק בית המשפט פתרונות, לכל מצב"

מה עם השלכות הרוחב, ניסתה נציגת היועמ"ש לטעון. אם בית המשפט מעניק כאן צו הורות, "עלולים להיווצר במקרים אחרים מצבים של הורות משולשת". גדיש השיבה: "אינני סבורה שיש בכך שעלול להתעורר במקרים אחרים קושי, כדי למנוע מ-ה' ו-ע' להיחשב שתיהן כאימהות של הקטינה א'".

גדיש (50), שהייתה בעבר עורכת דין ומגשרת בתחום דיני המשפחה, מונתה לשיפוט לפני שמונה שנים. זו איננה הפעם הראשונה שהיא נותנת פסקי דין הנראים כתקדימיים בהקשר של זכויות זוגות חד-מיניים.

לפני כשלוש שנים קיבלה גדיש תביעה של שתי בנות זוג, שחיו יחד כחמש שנים, ושאחת מהן ילדה בת מתרומת זרע, ונתנה "צו הורות פסיקתי" המכיר באימהותה של בת-הזוג השנייה. גם אז התנגד נציג היועץ המשפטי לממשלה לבקשה, בטענה שלא הוצגו ראיות מספיקות להוכחת הזוגיות של השתיים טרם ההיריון.

גדיש קבעה אז, בניגוד לדעת היועמ"ש, כי "אמנם ההסכם בין השתיים נחתם כאשר אחת מהן כבר הייתה בהיריון, אך השתיים הצהירו בו על קשר שהחל מספר שנים קודם לכן".