אחת המסקנות החשובות ביותר מהטלטלה הפוקדת אותנו, ושאותה העצימה מגפת הקורונה – גם אם היא זוכה להתעלמות רבתי – היא החייאת הניסיונות לייסד שותפות פוליטית משמעותית בין ערבים ליהודים במדינה. אלו הציתו דיון מעניין בנוגע לחלופה לחלוקה הפוליטית המדירה, המאפיינת את המרחב הציבורי בארץ. המכנה המשותף לכל היוזמות הללו הוא המאמץ להגדיר וליישם גישה כוללת, שוויונית ואזרחית, לשאלה מה המשמעות של להיות ישראלי בימינו.
הדחף לדיון הנוכחי היה פרסום מנשר לפני שבוע בהארץ, של קבוצת אנשי ציבור יהודים (בהם שרים וח"כים לשעבר, ופעילים פוליטיים בולטים) שקראו להצטרף למסגרת פוליטית ערבית-יהודית (גילוי נאות: המחברת הייתה בין החותמים).
הפנייה, תחת השם "ברית", נתנה דחיפה נוספת למגוון יוזמות בכיוון זה, בהן היוזמה הדמוקרטית המשותפת (קבוצת אקדמאים ופעילים המחויבים להגשמת רעיון החברה המשותפת); הקמתה של מפלגה יהודית-ערבית, שמובילים יונה יהב, לשעבר ראש עיריית חיפה ועלי סלאם, ראש העיר נצרת; הקמפיין המתמשך של איימן עודה, יו"ר מפלגת חד"ש וראש הרשימה הערבית המשותפת, להקמת קואליציה יהודית-ערבית רחבה; מגוון יוזמות אזרחיות, שנעות בין DemocraTV לשותפויות ברמת מועצות אזוריות; וקמפיינים מגוונים שצמחו במישור המקומי.
כולם מבוססים על ההנחה, שהמבוי הסתום הפוליטי שאפיין את ישראל בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, ושכנראה ישוב ויחצה את המפה הפוליטית בקרוב, לא יכול להחזיק מעמד. אם כך יקרה, התוצאה תהיה פירוקה של ישראל מבפנים.
המהלכים השונים האלה מבקשים להתייחס לא רק להפרדה המבנית בין הרוב היהודי בישראל לבין המיעוט הערבי (שמהווה 21% מהאוכלוסייה), אלא גם לאפליה המשפטית והמעשית נגד החברה הערבית, שהתחזקה מאז אימוץ חוק היסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ב-2018 ("חוק הלאום").
הם גם מנסים להתמודד עם הפער המתרחב בין שילובם החברתי-כלכלי של אזרחים פלסטינים בישראל (שהואץ עוד יותר, גם אם לא תמיד בצורה שוויונית, מאז תחילת המגפה) ומידורם ממרכזי קבלת ההחלטות במדינה (בניגוד חריף לקהילה החרדית, שכוחה הפוליטי גובר בזמן שמעמדה החברתי שוקע).
נדרשים פה – כבר תקופה ארוכה – התאמה ושינויי קו פוליטיים.
מעל הכל, חידוש החיפוש אחר נוסחה פוליטית לשיתוף פעולה ערבי-ישראלי נובע מהרצון לצקת צורה חדשה לעקרונות היסוד של שוויון, צדק ושלום שהנחו את מייסדי המדינה. בתקופה של שחיקת הדמוקרטיה, היעדר תפיסה משותפת של המושג "אזרחות" מאיים לפורר את מה שנותר מהתשתית הדמוקרטית של המדינה ולהותיר אותה כלואה מרצון בכלוב אתנו-לאומני, עם מעט מאוד מקום הן לאוכלוסייה הלא-יהודית בישראל והן לערכים האמורים להנחותה.
תרחיש כזה מחליש את ישראל גם ברמה האזורית, מכיוון שנהיה קשה יותר ויותר להסביר – ועל אחת כמה וכמה להצדיק – את חוסר יכולתה ליצור קשרים שוויוניים בין ערבים ליהודים בתוך המדינה, בזמן שהיא פועלת במלא המרץ לכינון יחסים כאלה עם מדינות המפרץ. הוא גם מותיר את ישראל בשולי העולם הדמוקרטי, שמתעמת כעת עם האתגרים האדירים של תיקון טעויות העבר, תוך כדי התגברות על משבר הקורונה, שהיקף השלכותיו הסוציו-אקונומיות גדל תדיר.
אם כך, חזון השותפות הפוליטית בין הערבים ליהודים, מעצם הגדרתו, מוכוון לשינוי עמוק. הוא מבוסס על ההבנה (המאוחרת מאד) שעשורים של אפליה, מידור והסתה לא רק דיכאו ללא סיבה את האזרחים הערבים של מדינת ישראל, אלא גם חתרו תחת רקמת החברה היהודית.
החזון, מעצם הגדרתו, מוכוון לשינוי עמוק. הוא מבוסס על ההבנה (המאוחרת מאד) שעשורים של אפליה, מידור והסתה לא רק דיכאו ללא סיבה את האזרחים הערבים של מדינת ישראל, אלא גם חתרו תחת רקמת החברה היהודית
מנקודת המבט הזו, ברור שנדרש חשבון נפש ממצה וכן, גם כפרה. כמו כן יש צורך בעיצוב חלופה שימושית המיטיבה עם כולם, כך ששני העמים שחיים בארץ הזאת יוכלו לדור יחד, על בסיס תשתית ערכית משותפת וכבוד הדדי, מבלי להתעלם מהזהויות הלאומיות, הדתיות והחברתיות שלהם. חיוני, אם כך, לעדכן את הגדרת האזרחות בישראל ולחבר אותה אל המציאות של ימינו. אין דרך אחרת להתקדם.
גישה הלקוחה מתחום המגדר
האסטרטגיה המרכזית למימוש חזון זה היא מיינסטרימינג (mainstreaming): שילובם של אזרחי ישראל הפלסטינים ודעותיהם במרחב הציבורי. זאת אומרת שיש לדאוג לייצוג הולם שלהם בכל מוקדי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית, להתייחס לפרספקטיבות של מגוון החברה הערבית בעיצוב מדיניות במנעד הסוגיות שעל סדר היום הציבורי, ולהקצות משאבים להבטחת היכולת להתמודד עם הצרכים הספציפיים של כל הקבוצות והמגזרים בחברה הישראלית.
גישת זו, שמקורה בחיפוש אחר דרכים להשגת שוויון מגדרי, לא מתכחשת להבדלים בין קבוצות שונות באוכלוסייה, כמו גם לצורך לקדם מגזרים חלשים או כאלו שנדחקו לשוליים. אך היא יוצאת מנקודת הנחה שהמשימה דורשת מאמץ משותף, ובראש ובראשונה, שותפות. לכן, היא מחייבת שינוי תודעתי והבלטת מרכזיות עקרונות שוויון וצדק ביצירת דינמיקת שינוי של ביטחון אנושי וקדמה.
אסטרטגיה כזאת ניזונה, בעיקר, מבניית קואליציות. הקואליציה הערבית-יהודית היא החשובה ביותר במאבק לשלום בר-קיימא, אבל היא גם יכולה לקבל צורות שונות בהקשרים משתנים. כך, בסוגיות דתיות, לרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ) יש יותר במשותף עם ש"ס מאשר עם יש עתיד (כפי שהדגימה המחלוקת בשבוע שעבר, בנוגע להצבעה בעניין הצוללות שבוטלה בכנסת).
בדומה, המאמץ לקידום ערכים סוציאל-דמוקרטיים עשוי לחבר בין חד"ש למרצ, אבל לא בהכרח בין בל"ד לימינה. היתרונות המצטברים משיתופי פעולה בלתי שגרתיים כאלה הם בהחלט מוחשיים, ויש להם ערך מוסף: חיזוק הסולידריות החברתית באופן כללי. הרעיון של אזרחות משותפת ומבוססת ערכים, עם זכויות מלאות לכל, הוא גם היעד להשגת עתיד טוב יותר – וגם הדרך להגיע אליו.
קל יחסית להתייחס לחזון הזה בביטול (כפי שעשו גורמים משיחיים-לאומנים לא פעם בעבר), או לבקר היבטים שונים בגישה או בדרכים ליישומה. חלק מהמשמיצים מציינים ששותפות יהודית-ערבית היא למעשה ניסיון אחרון של שאריות השמאל הישראלי להציל את מה שנותר מהכוח הפוליטי שלו.
גם אם יש משהו בהערה זו (למרות שהיוזמים ויתרו מראש על כל שאיפות פוליטיות אישיות), קשה לבטל את הכוח הפוטנציאלי שבהצעותיהם.
מבקרים אחרים מצביעים על ההרכב היהודי ברובו של הפניות לשותפות. הם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שהאחריות במקרה זה – כמו גם לגבי קבוצות הגמוניות במקומות אחרים – מונחת קודם כל על כתפי הרוב השולט.
מבקרים אחרים מצביעים על ההרכב היהודי ברובו של הפניות לשותפות. הם מתעלמים מהעובדה שהאחריות במקרה זה – כמו גם לגבי קבוצות הגמוניות במקומות אחרים – מונחת קודם כל על כתפי הרוב השולט
הם מתעלמים גם מניסיונות רבים מצד מנהיגים בחברה הערבית שנדחו שוב ושוב בעבר על ידי פוליטיקאים יהודים "נאורים" לכאורה. יש האומרים שמדובר בניסיון לחתור תחת הסולידריות הפוליטית הערבית, אחרי הצלחתם בבחירות במרץ 2020 (למרות שסקרים חוזים ירידה בתמיכה בהם). טענות אלה לא לוקחות בחשבון את הבידוד הפוליטי הכמעט מוחלט של 15 הח"כים ברשימה המשותפת.
תוקפים בלי להציע חלופות
מה שמאחד את הסקפטיים היא התעקשותם על חוסר ההיתכנות כביכול של הפרויקט. רבים טוענים שהיעדר הסכמה על המסגרת הכללית לשיתוף פעולה פוליטי הופך את הרעיון לתיאורטי, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שקיימות כמה אפשרויות לשותפות כזו במפלגות הקיימות ובמפלגות חדשות, ושבכל מקרה זהו תהליך שייקח זמן. יש שממשיכים ומצביעים על כך שניסיונות דומים בעבר כשלו. הם מתעלמים מהשינויים של התקופה האחרונה ומהשפעתם על המרחב הציבורי.
אכן, רוב המבקרים שמחים לתקוף את התשתית הרעיונית של יוזמות פוליטיות משותפות ליהודים וערבים, תוך שהם נמנעים מלהציע חלופות רציניות לסטטוס-קוו הבלתי אפשרי הקיים היום. הקרקע בישראל רועדת תחת רגלינו.
המדינה נמצאת במבוי סתום מבחינה פוליטית, מתערערת כלכלית ושסועה חברתית. בלי מצפן ערכי, היא נמצאת על סף התמוטטות. ישראל ניצבת מול אתגרים אדירים, בעיקר לנוכח ההתרחשויות בארה"ב, אך היא נמנעת ללכת מעבר למוכר, ומשלה את עצמה שאיכשהו הכל יהיה בסדר. זה לא יקרה מעצמו.
הגיע הזמן להתחיל לשלוט בעתידנו. החשיבה והערכים בבסיס הברית היהודית-ערבית מציעים אופק לישראליות חדשה ואחרת, עם השלכות רוחב על היחסים בין הקבוצות החברתיות המרכיבות אותה, ולפיכך – על הסולידריות החברתית של כל אזרחיה. הרעיונות לקידום שותפות יהודית-ערבית לכן ראויים לדיון, הידוק, חידוד ותרגום לשפת המעשה בחודשים הקרובים. רק ישראל שבאמת מהווה מדינה לכל אזרחיה תוכל להבטיח את עתידה לאורך זמן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו