יציאתה של ישראל מהסגר האחרון מלווה בחוסר אחידות הגובל בכאוס. אפילו אם ייעשו שינויים והתאמות בימים הקרובים, לא תהיה חזרה לאיזו שגרת עבר מוכרת וידועה. יותר מדי דברים השתנו מאז תחילת המגפה, אשר מעצימים בעיות מתמשכות ומדגישים דפוסים שהתפתחו בחודשים האחרונים.
כל ניסיון להתקדם מכאן חייב להביא בחשבון את השינויים האלה (שחלקם באמת רחבי היקף ומטלטלים), לא רק בזירת הבריאות ואיכות החיים, אלא גם בתנאים כלכליים, ביחסים חברתיים, ביכולות מוסדיות ובנורמות מנחות.
המדינה נקרעת לגזרים לנגד עינינו. במקום מדינה אחת נזילה בעלת גבולות, אוכלוסייה וריבונות עמומים למדי (כפי שניסחה זאת יולי תמיר בכישרון רב, במאמר שפורסם בהארץ), ייתכן שהיא כוללת לפחות שתי מדינות אם לא יותר: יחידות המתפקדות באופן כמעט עצמאי ולא בהכרח מקבלות את תכתיביה, ובכך מטילות ספק אם היא עונה בכלל על ההגדרה הבסיסית ביותר של מדינה.
אי אפשר לבנות אסטרטגיה אפקטיבית להתאוששות מהמשבר, ובוודאי לא ליישמה, מבלי להתייחס מלכתחילה לסממניה המרכזיים של מציאות חדשה ומאוד מטרידה זו. האתגר, לפיכך, הוא במיוחד קשה ומורכב: האם ניתן לגבש מדיניות מקיפה להתמודדות עם המגפה שלא יודעת גבולות, ובעת ובעונה אחת לעצב מהלכים ספציפיים המותאמים למגוון קבוצות וקהילות שעדיין מושפעות בצורות מאוד שונות מהקורונה והשלכותיה?
האם ניתן לגבש מדיניות מקיפה להתמודדות עם המגפה שלא יודעת גבולות, ובעת ובעונה אחת לעצב מהלכים ספציפיים המותאמים למגוון קבוצות וקהילות שעדיין מושפעות בצורות מאד שונות מהקורונה והשלכותיה?
המאפיין הראשון של המצב הנוכחי, והברור ביותר, הוא השפעתו הדיפרנציאלית. למרות שהווירוס עיוור – הוא לא מבדיל בין אנשים על בסיס גזע, מגדר, זהות לאומית, מוצא אתני, דת או מיקום גיאוגרפי – הוא בהחלט משפיע על כל אחת מהקטגוריות הללו בצורות מובחנות, וכתוצאה מעמיק חוסר שוויון ומלבה עוינות.
תופעה זו ניכרת במיוחד ביחס להשפעתה השונה של המגפה על הקהילות המובילות בארץ. אין ספק שמבחינת ממדי התחלואה ותופעות הלוואי החברתיות והכלכליות שלה, ריכוזים חרדים הם בין הקורבנות העיקריים. גם החברה הערבית נפגעה קשה במיוחד, אך בצורות שונות. הקורונה וספיחיה פוגעים באופן דיפרנציאלי במגזרים שונים בציבור היהודי הרחב.
פליטים ופלסטינים בגדה המערבית נחשפו במיוחד, אבל בצורות שונות מאזרחי ישראל בתוך תחומי הקו הירוק. הדפוס הזה עקבי וברור, כשהעימות הישיר בין חלקיה המפולגים ממילא של החברה מגיע בימים האחרונים לנקודת רתיחה.
ההשפעה הדיפרנציאלית של המגפה מקבלת גם ביטוי גיאוגרפי חד. אזורים בפריפריה, כמו אילת, למשל, המומים מהשלכות מצב החירום הרפואי, למרות ששיעורי ההדבקה אצלם נמוכים בהשוואה לאחרים.
הדבר נכון גם לגבי חלקים רבים בגליל ובנגב. שכונות מסוימות בערים הגדולות הוחלשו עוד יותר (בדרום תל אביב ובשכונות הפלסטיניות והחרדיות). מרכיב מרחבי זה מעמיק את הריחוק החברתי ומחדד מוחשית את הפילוג החברתי.
המגמה של חידוד פערים חברתיים לא-שוויוניים ניכרת גם בקרב קטגוריות חברתיות החוצות את הקהילות השונות. היום מוכח מעבר לכל ספק שהמחלה ותוצאותיה מכות בקבוצות גיל שונות באופן מובחן. מבוגרים נפגעים יותר מילדים (מה שמסביר מדוע מסגרות לגיל הרך חוזרות לפעול לפני בתי הספר היסודיים). יחד עם זאת, צעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם נפגעים לא רק כלכלית יותר מהוריהם, אלא גם האופק שלהם הצטמצם באופן משמעותי.
נשים סובלות הרבה יותר מהשפעות המגפה מגברים, אף שהן נדבקו פחות מהמגפה. מבחינה כלכלית 62.7% ממבקשי העבודה היום הן נשים, שעד השנה היוו כ-48% מכוח העבודה בישראל. הן חשופות לאלימות בשיעורים מזעזעים: לפי נתוני המשטרה, תלונות על אלימות במשפחה עלו בשיעור מסחרר של 160% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. מספר הנרצחות והמאושפזות מגיע לשיאים שליליים שלא נודעו עד כה. העדויות לאלימות מילולית וכלכלית מרקיעות שחקים. כמה הישגים משמעותיים מהעבר, כמו שמירה על מקום העבודה בזמן היריון, נשחקים שיטתית. שוב הפערים המגדריים הולכים וגדלים ומייצרים מתחים נוספים בחברה הישראלית השסועה כבר עמוקות.
נשים סובלות הרבה יותר מהשפעות המגפה מגברים, אף שהן נדבקו פחות. מבחינה כלכלית 62.7% ממבקשי העבודה היום הן נשים, שעד השנה היוו כ-48% מכוח העבודה בישראל. הן גם חשופות לאלימות בשיעורים מזעזעים
ואין אלא לחזור על מה שידוע ומורגש בכל פינה. העניים נהיים עניים יותר. מעמד הביניים נשחק ומצטמק. והעשירים נהיים עשירים אף יותר.
מספיק להסתכל על נתוני העלייה בשכר הממוצע במשק בחודשים האחרונים, כאשר קרוב למיליון תושבים מחוסרי עבודה, בכדי להתחיל להבין את משמעות התהום החברתית-כלכלית הנפערת בחודשים האחרונים.
המצב הלא-שוויוני בעליל בישראל הופך עוד יותר לכזה. המדינה נמצאת כבר יותר מעשור במעלה רשימת פערי ההכנסה של ה-OECD. למרבה הצער, היא מתגאה גם בשיעור העניים הגבוה ביותר מקרב האוכלוסייה הכללית.
לצד החרפת חוסר השוויון בעידן הקורונה, מתחזקת גם מגמה שנייה: דחיקה לשוליים של קבוצות מוחלשות. הבדלים חברתיים, מרחביים, סוציו-אקונומיים, וזהותיים בישראל – כמו במקומות אחרים – חופפים לרוב. החיבור בין דת, מיקום גיאוגרפי ועוני מוכר במיוחד: אלעד וביתר עלית נמצאות במרחק כמה עולמות מרמת השרון והרצליה. שפרעם וטירה, המוסלמיות ברובן, סובלות יותר מהשפעות המגפה מאשר כפר סבא וקריית טבעון. נשים בכל אחת מהקבוצות האלו סובלות יותר מאשר גברים, המבוגרים יותר מהצעירים. כך תהליך הדחיקה לשוליים מגדיל משמעותית את המרחקים בין חלקי הציבור השונים.
הוא גם משפיע ישירות על התייחסותם למדיניות הממשלה ולתכתיביה. באופן כללי מורגש חוסר שביעות הולך וגובר מההנהגה ומה שיש לה להציע. כך חלקים רבים בחברה החרדית, אף שנראה שהם מטופלים בכפפות של משי וזוכים מטעמים פוליטיים ליחס מועדף, חשים עצמם מוקצים ורדופים.
החיבור בין דת, מיקום גיאוגרפי ועוני מוכר במיוחד: אלעד וביתר עלית נמצאות במרחק כמה עולמות מרמת השרון והרצליה. שפרעם וטירה סובלות יותר מהשפעות המגפה מאשר כפר סבא וקריית טבעון
כמה ממנהיגיהם הרוחניים המרכזיים, שמעולם לא נמנו עם המחנה הציוני, עכשיו מטפחים באופן פעיל ריחוק מהמדינה ומרי בהחלטותיה. נבחרי הקהילה החרדית נעים בין ניסיונות לשנות את הנהלים או אכיפתן לבין הצורך לרצות את שולחיהם. לא קשה להבין מדוע התנהגות בדלנית זו מרגיזה מאוד חלקים אחרים של הציבור.
ההתרחקות המורגשת בקרב קבוצות חרדיות, שהיא רובה וולונטרית, שונה מזאת המתפתחת בקרב חלקים אחרים באוכלוסייה. כך בחברה הערבית, ניכר שילוב ושיתוף פעולה במאבק על התחלואה, בצד הרחקה מכוונת בנושאים כלכליים, חברתיים וגם פוליטיים. אפילו מבקשי מקלט, אשר בימים כתיקונם חיו בשולי החברה, מוצאים עצמם כמעט לגמרי מחוץ למערכת בכלל. תופעה זאת ניכרת, בעוצמות שונות, גם בקרב קבוצות נחלשות אחרות, כגון ישראלים ממוצא אתיופי, עולים טריים ממדינות מצוקה, בדואים בכפרים לא מוכרים. רשויות מקומיות חלשות נמצאות על סף קריסה ואחרות עמוסות ומוגבלות יותר מאשר בעבר.
כל אלה יוצרים נטייה לבידוד לא רק ברמה האישית (כהגנה מפני הידבקות), אבל גם במישור החברתי והציבורי (לשם שמירה מפני תוצאותיה החברתיות, הכלכליות והפוליטיות). תופעה זו הואצה עוד יותר משום שהיא מלווה בשחיתות וניהול כושל בדרגים הגבוהים ביותר. אין כמעט רשות מקומית, קבוצה חברתית, משלח יד או תנועה פוליטית שאינם מנוכרים במידה זו או אחרת. הם מחפשים דרכים לשנות את המצב או להתגונן מפניו על ידי יצירת איים של אוטונומיה. החוטים הדקים המקשרים בין תושביה המגוונים של הארץ נפרמים.
התוצאה היא שבישראל היום הכל צבוע בשחור או לבן, או שמא בירוק או אדום בוהק? חסרים אותם ניואנסים שאפשרו שייכות ופעולה משותפת בעבר. האווירה הרבה יותר עכורה וכאוטית. יש בה סממנים לא מעטים של מרי עד כדי מרדנות ממש בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה – החילונים, הדתיים, העניים, העשירים, היהודים, הערבים; וגם, כן, בשמאל, במרכז ובימין. ישראל היום נמצאת איפשהו בין התפוררות לקריסה – מוסדית, חברתית וערכית.
בישראל היום הכל צבוע בשחור או לבן, או שמא בירוק או אדום בוהק? חסרים אותם ניואנסים שאפשרו שייכות ופעולה משותפת בעבר. האווירה הרבה יותר עכורה וכאוטית. יש בה סממנים לא מעטים של מרי עד כדי מרדנות
איך ניתן להתמודד עם המציאות הזאת? כל גישה רצינית חייבת לאזן בין ההכרח ליצור הנחיות גורפות להתמודדות עם מצב החירום הרפואי לצד הצורך לגבש אמצעים שיתחשבו בחוסר השוויון הגואה, בתחושת המידור המורגשת והממשית של קבוצות שונות, ובנטייה להינתקות וריחוק.
הגיע הזמן להתמודד עם גורמי היסוד המתחזקים את המצב הנוכחי: אפליה, אי שוויון, הסתה, אכיפה סלקטיבית ומניפולציה מוסדית. כל אלה מטלטלים את שארית הדמוקרטיה הישראלית ואת מבני היסוד שלה. המשימה של הרכבה מחדש של הפרמטרים הרעיוניים, הערכיים, הפיזיים, המבניים והאנושיים של המדינה באופן שוויוני, הוגן ומכיל היא לא בגדר רשות – היא כורח.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו