לפני שנים רבות, כאשר הנשיא ברק אובמה רק נבחר לתפקידו, נועדנו, עמיתי דן דייקר במרכז הירושלמי ואני בתל אביב, עם אישיות מצרית בכירה, ונדמה לי כי בשיחה הזאת הונחו היסודות למדיניות הערבית במזרח התיכון שאנו חוזים בה בימים אלה.

לפני שנים רבות, כשהנשיא אובמה נבחר לתפקידו, נועדנו, עמיתי דן דייקר במרכז הירושלמי ואני בת"א, עם אישיות מצרית בכירה, ונדמה לי כי בשיחה זו הונחו היסודות למדיניות הערבית שנצפית כעת במזה"ת

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

שמנו לב כי המצרים היו מוטרדים לא רק מן ההצהרות של אובמה על "הושטת היד לאיסלאם", כלומר: התקרבות לאחים המוסלמים, אלא לא פחות מן החיזורים של אובמה אחר המעצמות הלא ערביות הבוחשות באזורנו – תורכיה ואיראן.

אמרנו אז משפט שאולי היה הנבט שממנו צמחה המדיניות החדשה. אמרנו:

אנשי מכה מכירים טוב מאחרים את נקיקי הריה – "אהל מכה אדרא בשיעאביהא".

זה פתגם הלקוח מן הספרות הערבית של ימי הבינים, ואיננו מוכר היום. פירושו: שתושבי אזור מסויים מכירים אותו טוב מאחרים, ומוטב לא לייעץ להם בעניינים הקשורים בהם. כעבור זמן מה התראיין המדינאי המצרי עמרו מוסא ואמר את אותו פתגם. הבנתי כי הדברים שדן דייקר ואני אמרנו באותה פגישה נקלטו על קרקע פורייה.

דן דייקר ופנחס ענברי

היה חשוב למצרים מאוד להתקדם בבעיה הפלסטינית, על מנת להקים את הברית הישראלית-סונית נגד תורכיה ואיראן, ואמרנו להם כי הסדר צריך להיות הפוך – קודם הברית הישראלית-סונית ואח"כ הבעיה הפלסטינית. כי כל עוד הבעיה הפלסטינית נמצאת במוקד הבעיות במזרח התיכון, זה נותן בידיהם קלף מנצח והם לא מוכנים להתפשר. רק אם ישראל והערבים ירוצו קדימה, לא תהיה לפלסטינים ברירה, אלא להצטרף לתהליך שלום אמיתי.

התהליכים המואצים בימים אלה בין ישראל למפרץ הם בעצם לקח מן השאננות שבה קיבל העולם הערבי את אובמה, ואת האיחור בהיערכות מולו. מה שקורה בימים אלה הוא קביעת עובדות בפני הנשיא ביידן, אם אכן יושלמו כל הליכי בחירתו, כי המזרח התיכון לא יקבל שוב השלטת מעצמות לא ערביות עליו, כמו תורכיה ואיראן, וכי המערכת האזורית מעמידה בפני ארצות הברית בסיס מוצק של מדינות ידידות המוכנות לשתף אתה פעולה ולבסס את מעמדה העולמי, והיא לא צריכה לפזול לגורמים מפוקפקים כמו איראן ותורכיה.

מה שחדש פה הוא, שבעיני העולם הערבי ישראל היא חלק אינטגרלי מן האזור. היא חלק "מברית אברהם", מה שאנו כינינו "אנשי מכה מכירים טוב מאחרים את נקיקי הריה", ואילו הזרים הם תורכיה ואיראן ולא ישראל.

מה שחדש פה הוא, שבעיני העולם הערבי ישראל היא חלק אינטגרלי מן האזור. היא חלק "מברית אברהם", מה שאנו כינינו "אנשי מכה מכירים טוב מאחרים את נקיקי הריה", ואילו הזרים הם תורכיה ואיראן ולא ישראל

המדיניות של אובמה כשלה. לא רק בצד הישראלי-פלסטיני, אלא בכלל. אובמה, עם כל מתק שפתיו והערכים הנעלים שבשמם דיבר הרס את המזרח התיכון, וגרם סבל למיליונים.

דווקא טראמפ צדק, והוא הביא שלום אמיתי בין ישראל לערבים, ומוטב לנשיא ביידן, אם יכנס לבית הלבן, לא רק להיות צודק, אלא גם להיות חכם. להמשיך מן הנקודה שטראמפ משאיר לו, ולא לחזור לשגיאות של אובמה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.