ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגאה כי "הוא היה מאוד עסוק" בשבועות האחרונים, מאז שתוצאות הבחירות בארצות הברית הבהירו כי ג'ו ביידן הוא שיושבע לנשיא ה-46 של ארצות הברית ב-20 בינואר 2021. הוא עושה כל דבר אפשרי כדי לקבוע עובדות חדשות בשטח לפני חילופי השלטון בוושינגטון.

פרץ הפעילות שהוא יזם במישור האזורי – ובייחוד בחזית הפלסטינית – יחד עם הדייר הנוכחי בבית הלבן ושותפו למסע, דונלד טראמפ, מציב אתגרים עצומים בפני הממשל האמריקאי הנכנס ומעלה שאלות נוקבות לגבי יחסיה של ישראל עם ארצות הברית בעתיד.

אולם ההנחה של נתניהו כי הוא לא יצטרך לתת את הדין על ההרפתקנות הפרובוקטיבית שלו במהלך תקופת הברווז הצולע הזאת אינה במקומה – אם לא שגויה לחלוטין. כמות החשד והעוינות שהיא מעוררת מאיימת לסכן עשורים של יחסים איתנים בין ישראל לארצות הברית.

הקשר ההדוק בין טראמפ לנתניהו, לעתים קרובות על חשבון האינטרסים לטווח הארוך של המדינות שהם עומדים בראשן, כבר פגע בבסיס הדו-מפלגתי שעליו נשענו אותם יחסים עד לא מזמן. על מנת לבלום את הסכנה להמשך קיומם, טוב יעשו מנהיגי הקואליציה הישראלית, וכמוהם מנהיגי האופוזיציה, אם ירסנו את ההיפראקטיביות של נתניהו לפני שיהיה מאוחר מדי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אירוע הכרזת תוכנית המאה של הנשיא האמריקני בבית הלבן. 28 בינואר 2020 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

לחזק את בסיס הבוחרים

לבנימין נתניהו יש הרבה סיבות לנצל לטובתו את השבועות הספורים שנותרו עד לחילופי השלטון בוושינגטון. בעיניו, התקופה הזאת מספקת הזדמנות יוצאת דופן לבצע מגוון פעולות, מבלי לסבול כמעט – או בכלל – מהשלכות שליליות. למעשה, יוזמות צבאיות – הן קרוב לבית והן רחוק יותר – יכולות, או כך לפחות הוא חושב, לסייע בשיקום הדימוי שלו, שנפגע במידת מה, כ"מר ביטחון", ובו בזמן לחזק את בסיס הבוחרים הימני שלו.

אכן, לאור הירידה בפופולריות שלו בעקבות הטעויות החוזרות שביצע בניהול מגפת הקורונה והשלכותיה החברתיות-כלכליות, להרפתקאות חיצוניות יש ערך מוסף של הסחת הדעת מחוסר השקט מבית לקראת סבב נוסף של בחירות, שיתקיים במהלך משפטו בכמה תיקי עבירות על טוהר המידות, ובהן שוחד.

לנתניהו יש הרבה סיבות לנצל לטובתו את השבועות הספורים שנותרו עד לחילופי השלטון בוושינגטון. בעיניו, התקופה הזאת מספקת הזדמנות לבצע מגוון פעולות, מבלי לסבול כמעט – או בכלל – מהשלכות שליליות

ראש הממשלה מודע היטב לעובדה שחלון ההזדמנויות הזה מגיע עם גיבוי – ואולי אף עידוד ישיר – מצד ממשל טראמפ ושליחיו (בייחוד מזכיר המדינה מייק פומפאו והשגריר דיוויד פרידמן) בימים שנותרו לו עד להעברת השלטון. הנסיבות המיוחדות הללו, יחד עם מניעים אישיים המתוגברים במניעים אידיאולוגיים, מספקות תמריץ מפתה במיוחד לטווח רחב של הרפתקאות אזוריות.

אלה התמקדו, לאחרונה, באיראן. ההתנקשות בחייו של ראש תוכנית הגרעין של טהרן, מוחסן פחריזאדה, בסוף השבוע האחרון (שמיוחסת על ידי מקורות זרים לסוכנים ישראלים) – זמן קצר לאחר המתקפה על המתקן האיראני להעשרת אורניום בנתנז – שווקה כצעד מכריע לבלימת תוכנית הגרעין של איראן. אולם יכולתה לעכב – כל שכן לעצור – התפתחות כזאת שנויה במחלוקת רחבה.

נשיא איראן חסן רוחאני נשבע לנקום על חיסולו של מוחסן פחריזאדה, ב-28 בנובמבר 2020 (צילום: Iranian Presidency Office via AP)

מנהיגי האיחוד האירופי, בהם אנגלה מרקל, גינו את המהלך הזה, לא רק כהפרה בוטה של החוק הבינלאומי אלא גם כחסר תועלת לחלוטין בהתמודדות עם בעיית הגרעין האיראני. בוושינגטון, בכירים בממשל ביידן הנכנס צוטטו כמי שרואים את הפעולה כאיום ישיר על כוונותיו לבחון מחדש את מעורבותה של ארצות הברית בהסכם הגרעין ולהחיות את האופציות הדיפלומטיות מול איראן. הם גם הביעו חשש בנוגע להשלכות שעלולות להיות לכך על היציבות האזורית. מרכיבים אלה ודאי אינם מבשרים טובות עבור המדיניות של נתניהו בבוא סוף ינואר.

הדבר נכון גם לגבי הסלמת הפעילות הישראלית בחזית הצפונית. התקיפות של ישראל בסוריה, שמכוונות בעיקר לבסיסים איראניים, התגברו בשבועות האחרונים, זמן לא רב לאחר חיסולו של המוח שמאחורי פעילותה החוץ-טריטוריאלית של איראן באזור, גנרל קאסם סולימאני, מוקדם יותר השנה.

התנגשויות עם כוחות חיזבאללה בסוריה ולאורך הגבול הלבנוני חיזקו את המגמה הזאת. פעולות דומות דרומה יותר, בעיקר בעזה, הוסלמו גם הן, בדיוק כאשר המגעים הפנים-פלסטיניים לפיוס בין פת"ח לחמאס החלו לשאת פירות. שוב, ההיאחזות הישראלית באופציה הצבאית בתקופה זו אינה מגבירה את הפופולריות שלה בקרב החוגים הפוליטיים שיחזיקו בקרוב בשלטון בארצות הברית, או, לצורך העניין, במקומות אחרים.

פלסטינים שורפים בג'באליה שברצועת עזה את תמונותיהם של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במחאה על ההסכם לכינון יחסים עם איחוד האמירויות, 15 באוגוסט 2020 (צילום: Adel Hana, AP)

טשטוש הקו הירוק

המשא ומתן המואץ של נתניהו עם מדינות מדרום לישראל הוא מקור נוסף לדאגה (או שמא מטרד גובר?) באותם חוגים. בשונה מאיחוד האמירויות הערביות, שהיא יוצאת דופן ראויה לציון, המגעים עם בחריין וסעודיה, מגרים את הדמיון ככל שיהיו, טרם הניבו תוצאות של ממש בחזית הדיפלומטית (אם כי נראה שהם העניקו תנופה משמעותית לתעשיית הנשק האמריקאית). אלה מתעכבות לא רק בשל רצונן המובן של אותן שותפות פוטנציאליות של ישראל להימנע מלעורר את זעמו של הממשל הנכנס, אלא גם בשל דאגתן המתמשכת בנוגע לסוגיה הפלסטינית.

גם מי שעומד איתן על המשמר התקשה לעקוב אחר השינויים הרבים שעשתה ממשלת נתניהו, חלקם בגניבה, בגדה המערבית בחודשים האחרונים. בגיבויו של ממשל טראמפ הואץ טשטוש הקו הירוק שמפריד בין שטח ישראל לשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967. הקפאת הבנייה בהתנחלויות היהודיות באזורים אלה הוסרה, מה שהוביל לתנופת בנייה הצפויה להיות הגדולה ביותר אי פעם (על פי ההערכות, יותר מ-5,000 יחידות דיור יבנו בשלב הראשון). הוצאו גם מכרזים להקמת התנחלות חדשה באזור E1 ליד מעלה אדומים, שבעיקרו של דבר מפרידה בין חלקה הצפוני של הגדה המערבית לחלקה הדרומי.

בגיבויו של ממשל טראמפ הואץ טשטוש הקו הירוק שמפריד בין שטח ישראל לשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967. הקפאת הבנייה בהתנחלויות באזורים אלה הוסרה, מה שהוביל לתנופת בנייה הצפויה להיות הגדולה אי פעם

קבוצות של מאחזים בלתי מוכרים קיבלו בשבוע האחרון תוקף חוקי – מעשה אשר, בהתחשב בשפע האירועים האחרונים מבית ומחוץ, בוצע כמעט ללא כל תשומת לב ציבורית. ומכרזים חדשים לבנייה בירושלים – בגבעת המטוס, בהר גילה על אדמות השייכות לכפר אל-ולג'ה, בהר חומה וליד עטרות – כולם פולשים לחלקיה הפלסטיניים של העיר.

הרשויות הישראליות הורסות אוהל בבגדה המערבית. 25 בנובמבר 2020 (צילום: Wissam Hashlamon/Flash90)

אי אפשר להפריד את המהלכים האלה מביטויים אחרים של מדיניות דכאנית, כגון העלייה בהריסת בתים, בעיקר בשטחי C, שעל פי "תוכנית המאה" של טראמפ אמורים להסתפח לישראל (רק בשלושת השבועות האחרונים נהרסו 129 מבנים כאלה). פלסטינים בכל רחבי הגדה המערבית חווים הטרדות תמידיות: עצי הזית שלהם נכרתים בידי מתנחלים, חלק מהיבול שלהם נגנב, אדמות המרעה שלהם הולכות ומצטמצמות ותנועתם מוגבלת יותר ויותר. מספר הפצועים וההרוגים הפלסטינים במהלך עימותים שפרצו בעקבות צעדים אלה ממשיך לגדול.

כל זה מתרחש בדיוק כאשר נהיה ברור שתוכניתם של טראמפ ונתניהו לעקוף את הסוגיה הפלסטינית אינה יכולה להחזיק מים עוד לזמן רב: היא נדחתה על ידי הקהילה הבינלאומית, על ידי האיחוד האירופי, על ידי כמה מבעלי ברית קרובים אחרים של ישראל ועל ידי רבים מאזרחיה של ישראל עצמה. הצוות של ביידן בוחן אותה מחדש.

אוסף היוזמות האחרונות של נתניהו וחבורתו אינו בהכרח בר קיימא. לחלקן יש כרגע ערך סמלי בלבד (בעיקר מתן תוקף חוקי להתנחלויות בניגוד לחוק ולמוסכמות הבינלאומיים), אחרות מנוגדות למוסכמות מקובלות (חיסולים ממוקדים, לדוגמה). אבל האפקט המצטבר של המדיניות הזאת הוא הוספת דלק למצב בלתי יציב ממילא, עם השלכות מדאיגות במיוחד למצב האזורי. שום טוב לא יצא לישראל מהצתת האזור. והשותפות האסטרטגית שלה עם ארצות הברית לא תשרוד עוד לזמן רב אלא אם היא תבין שהברית הזאת נשענת על ערכים משותפים כמו גם על אינטרסים חולפים.

שום טוב לא יצא לישראל מהצתת האזור. והשותפות האסטרטגית שלה עם ארצות הברית לא תשרוד עוד לזמן רב אלא אם היא תבין שהברית הזאת נשענת על ערכים משותפים כמו גם על אינטרסים חולפים

הבהילות חסרת המעצורים לשנות את הפרמטרים של עמדתה של ישראל באזור באמצעות שימוש בכוח מאיימת להפוך על ראשו את הסדר העולמי מבוסס-הכללים שתמך בהקמתה ובקיומה מאז. היא גם מקריבה את האפשרות להשתלבות במזרח התיכון בדרכי שלום על מזבח השיקולים הפוליטיים והאישיים המיידיים של ראש הממשלה הנוכחי.

ישנן השלכות להתנהגות הזאת. התרברבות בכוחו של הצבא הישראלי עלולה לגרור בסופו של דבר תגובות קטלניות. היא גם אינה יכולה אלא לאיים על יחסיה ארוכי השנים של ישראל עם ארצות הברית. ניתן לקוות שבאופן זמני אפשר יהיה להכיל את הנזק שנגרם בימים מטרידים אלה. אולם אם לא תהיה הבנה כי שותפות מתמשכת היא דרך דו-סטרית, יכולת הקיום של ישראל נתונה בסכנה.

לטובתה של ישראל – אם לא לטובתו של ראש הממשלה הנוכחי שלה – חייב להיעשות כעת מאמץ רציני לחזק את יסודותיה הערכיים של הברית הזאת, שאין לה תחליף, ולהחדיר לתוכה אלטרנטיבות חדשניות ולא-אלימות – בעיקר דיפלומטיות – שיעניקו לה משמעות מתמשכת.

מבט לעבר מסגד אל אקצא מהצד של אבו דיס (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)