השבעתו של ג'ו ביידן לנשיא ה-46 של ארצות הברית בשבוע הבא תתקיים שמונה ימים בלבד לפני יום השנה ל"עסקת המאה", שהציגו הנשיא היוצא של ארצות הברית דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו בבית הלבן. מה שנתפס אז כשינוי פרדיגמטי ביחסי ישראל עם מדינות ערב – שעוקף את הפלסטינים – עשוי להתגלות, בניגוד חד למטרותיהם המוצהרות של משרטטי התוכנית, כזעזוע הכרחי, שיוביל לחיפוש מחודש אחר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"שלום לשגשוג" – הכותרת הרשמית של תוכנית טראמפ – הוצגה כאמצעי להבטחת שליטתה של ישראל על רוב השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן, תוך הותרת שני אזורים לא רציפים – המכסים רק כ-60% מהגדה המערבית – כבסיס אפשרי למיני-מדינה פלסטינית בזמן כלשהו בעתיד.

בנימין נתניהו וסגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בירושלים, 9 במרץ 2010 (צילום: אמיל סלמאן/מאגר/פלאש 90)

אף על פי שנדחתה מכול וכול על ידי הרשות הפלסטינית וכמעט על ידי כל הקהילה הבינלאומית, ההנחה האופרטיבית – שהסכם עם הפלסטינים לא מהווה תנאי מוקדם לנורמליזציה עם העולם הערבי – העמידה על ראשו באופן בלתי נמנע את סדר הדברים שהנחה את כל סבבי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בעבר.

שינוי רעיוני זה קיבל צורה מוחשית עם נרמול היחסים עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, והוא מוביל עכשיו גם למגעים נרחבים עם מדינות נוספות – בעיקר סעודיה ואינדונזיה. אולם הדינמיקה הזו לא מאפילה בהכרח על הסוגיה הפלסטינית. ההיפך הוא הנכון: בקושי 12 חודשים לאחר השקתה הרשמית, ייתכן כי יוזמת טראמפ-נתניהו השלימה מעגל ושלא במתכוון פתחה את הדלת בפני הסכם ישראלי-פלסטיני בר קיימא לקראת עיצוב מזרח תיכון אחר לחלוטין.

"עסקת המאה", שנתפסה כשינוי פרדיגמטי ביחסי ישראל ומדינות ערב, עשויה להתגלות, בניגוד חד למטרותיהם המוצהרות של משרטטי התוכנית, כזעזוע הכרחי, שיוביל לחיפוש מחודש אחר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני

שלושה תהליכים עיקריים שהחלו לפני שנה עשויים לחבור כעת כדי להשיב על כנם את מרכזיות היחסים בין ישראל לפלסטינים כמפתח לסדר אזורי חדש. הראשון הוא אופן מיסוד היחסים בין ישראל לחלקים מהעולם הערבי. התהליך, שהונע תחילה על ידי רצונו של טראמפ להפגין תמיכה משמעותית בישראל ערב הבחירות בארצות הברית, התקבל בברכה על ידי מדינות מפתח במפרץ, ובעקבותיהן על ידי מדינות נוספות, כהזדמנות להפיק תועלת מיידית רבת ערך מארצות הברית – נשק מתקדם לאיחוד האמירויות ולבחריין, הסרתה של סודאן מרשימת המדינות התומכות בטרור, הכרה בריבונות מרוקו על הסהרה המערבית.

מימין: שר החוץ של איחוד האמירויות עבדאללה בן זאיד, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף בן רשיד א-זיאני במדשאת הבית הלבן, 16 בספטמבר 2020 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

תהליך זה גם מתיישב עם הפחד המשותף של מדינות אלה מפני השפעה איראנית באזור. בשילוב עם חוסר העניין הגובר שלהן בסוגיה הפלסטינית ועם הדאגות הגוברות בענייני פנים – בכלל זאת בלימת התפשטותה של מגפת הקורונה – התמריצים לביסוס היחסים, החשאיים עד כה, גברו במשקלם לאין שיעור על כל היסוס קיים.

בניגוד למנטרה של "שלום תמורת שלום", שנתניהו מתעקש עליה שוב ושוב, המהלך הזה לא רק לווה בעלויות עצומות עבור ארצות הברית, אלא גם גבה מחיר ממשי מישראל. כדי להצדיק את מיסוד היחסים עם ישראל, מנהיגי המדינות הערביות הדגישו את הצלחתם במניעת סיפוח ישראלי חד-צדדי של חלקים מהגדה המערבית, תוך חזרה מתמדת על תמיכתם בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.

אכן, הדינמיקה של ההתפתחויות בחודשים האחרונים חיזקה את מרכזיות הסוגיה הפלסטינית לכל התקדמות נוספת של ישראל באזור, כאשר הסעודים מצביעים על הזיקה הזאת בצורה המפורשת ביותר. גם אם מנהיגים ישראלים רבים נוטים להמעיט בקשר הזה, הוא יעלה ויגיח בחודשים הקרובים, בייחוד לאור השערוריות המלוות את הימים האחרונים של כהונת טראמפ.

פלסטינים שורפים בג'באליה שברצועת עזה את תמונותיהם של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במחאה על ההסכם לכינון יחסים עם איחוד האמירויות, 15 באוגוסט 2020 (צילום: Adel Hana, AP)

בה בעת, היחסים המתפתחים עם המדינות הללו מתבססים על הנחת מוצא של תועלת הדדית. עם הסכמי הסחר וההשקעות שנחתמו, עידוד התיירות, קשרי התרבות וטיפוח רשת ענפה של חילופים הדדיים – חל שינוי מהותי בגישתם של ישראלים רבים כלפי תושביהם של אותן מדינות: התחממות היחסים באה בד בבד עם פתיחות היסטורית ותרבותית בלתי צפויה.

ההנחה האופרטיבית – שהסכם עם הפלסטינים אינו תנאי מוקדם לנורמליזציה עם העולם הערבי – העמידה על ראשו באופן בלתי נמנע את סדר הדברים שהנחה את כל סבבי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בעבר

התוצאה היא שמספר הולך וגדל של ישראלים חווים יחסים שונים איכותית עם העולם הערבי – שנחשב עד כה לעוין ביסודו – מאלה שהתרגלו אליהם בעבר, יחסים מבוססי שוויון. דבר זה עשוי להשפיע גם על גישתם כלפי הפלסטינים.

תהליך זה קשור בתהליך נוסף, פנימי, שעשוי לחולל שינוי בישראל. אם בתחילת הדרך היוזמה להסכם עם מדינות המפרץ הוצגה כאמצעי לקידום שליטה ישראלית בגדה המערבית, הרי שהתפתחויות פוליטיות בתוך ישראל בחודשים האחרונים חוללו שינוי משמעותי בגישות כלפי הציבור הערבי במדינה, שעד כה היה מושא להתקפות שיטתיות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בקופת חולים בטירה, 31 בדצמבר 2021 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

כאשר גברו הדיבורים על סבב בחירות נוסף, התחוור ליושב ראש הליכוד, בנימין נתניהו, שעתידו הפוליטי תלוי בהתנהגותם של המצביעים הערבים יותר מכפי ששיער. ההבנה הזאת צפה לראשונה, כאשר מאמציו להימנע מבחירות מוקדמות בקיץ האחרון על ידי דחיית מועד הגשת התקציב, הביאו את ראש הממשלה לחזר אחר תמיכתה של רע"ם, החברה ברשימה המשותפת.

דבר זה כלל הופעה – כמעט חסרת תקדים – בפני הוועדה למיגור הפשיעה בחברה הערבית, בראשותו של חבר הכנסת מנסור עבאס, יושב ראש רע"ם, שלוותה בהבטחת משאבים נוספים לריסון מה שהפך לנושא הדוחק ביותר בקרב הערבים בישראל.

בניגוד למנטרה של "שלום תמורת שלום" – שנתניהו מקפיד לחזור עליה שוב ושוב – ההסכם הזה לא רק שלווה בעלויות עצומות עבור ארצות הברית, אלא שהוא גם גבה מישראל מחיר ממשי

בהמשך ניסה נתניהו להבטיח את תמיכתם של עבאס ומפלגתו במניעת פיזור הכנסת באמצעות הבטחה להאריך בשנה את התוכנית לפיתוח תשתיות חיוניות ביישובים הערביים, המתוקצבת במיליארדי שקלים. מאז פועל ראש הממשלה ללא בושה ליצירת פילוג מוחלט ברשימה המשותפת ולפיתוי מצביעים ערבים, שעשויים להוות את לשון המאזניים בין ניצחון גוש תומכי נתניהו לבין תבוסתו.

עבודות בנייה בהתנחלות יקיר שבשומרון, 11 ביוני 2020 (צילום: שריה דיאמנט, פלאש 90)

למעשה, דפוסי ההצבעה של אזרחיה הערבים של ישראל עשויים להכריע את תוצאות הבחירות ב-23 במרץ. כמעט כל המפלגות – להוציא ש"ס, יהדות התורה, ימינה ואולי גם מפלגתו של גדעון סער, תקווה חדשה – יוצאות מגדרן כדי לשבץ מועמדים ערבים במקומות ריאליים ברשימותיהן לכנסת. לא רק הליכוד – גם ישראל ביתנו, יש עתיד, הישראלים של רון חולדאי, תל"ם של משה (בוגי) יעלון, תנופה של עפר שלח, וכמובן – מרצ.

דרכי הפנייה לציבור זה אינן אחידות. מפלגות הימין והמרכז מבחינות בין ערבים לפלסטינים, בעוד אלה שמשמאל למרכז פונות לפלסטינים אזרחי ישראל. הראשונות מדגישות זכויות אישיות ותרבותיות, האחרונות מדברות גם על זכויות קולקטיביות. אף על פי שכולם מדברים על שותפות יהודית-ערבית, הם מייחסים לביטוי זה משמעויות שונות מאוד, על הרצף שבין גישה מתנשאת מימין לבין גישה שוויונית מתקדמת כאשר נעים מהמרכז שמאלה.

אולם גם כשבנותיה ובניה של החברה הערבית בישראל הופכים למוקד תחרות עזה על קולות הבוחרים, הממשלה ממשיכה לחזק את הנוכחות היהודית בגדה המערבית – לקדם את הבנייה בהתנחלויות ואת הרחבתן, להסדיר מאחזים בלתי חוקיים, לבנות כבישים חדשים ולהרוס בתים של פלסטינים. מבחינתה, היא מפרידה בכך בין אזרחיה הערבים של המדינה לבין הפלסטינים מעבר לקו הירוק.

תושבת ירושלים מצביעה בבחירות לכנסת ה-20, 17 במרץ 2015 (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

הניסיונות הללו נתקלים בהתנגדות מצד רובו הגדול של המרכז-שמאל ולמותר לומר, מצידם כמעט של כל ערביי המדינה, שמגדירים את עצמם כערבים- פלסטינים. תהיה אשר תהיה התוצאה של משיכת החבל הפוליטית המרתקת הזאת, הדינמיקה שנוצרה מחזקת את הלגיטימיות של החברה הערבית בישראל ושל האינטרסים והצרכים הספציפיים שלה. הלגיטימציה הזאת, בייחוד אם הבחירות יביאו לסילוקו של נתניהו או יסתיימו ללא הכרעה, מניחה את הבסיס להשבת יחסיה של ישראל עם הפלסטינים אל ראש סדר היום הלאומי.

מספר הולך וגדל של ישראלים חווים יחסים שונים איכותית עם העולם הערבי, שנחשב עד כה לעוין ביסודו, מאלה שהתרגלו אליהם בעבר – יחסים מבוססי שוויון. דבר זה עשוי להשפיע גם על גישתם כלפי הפלסטינים

כאן מתחיל למלא תפקיד תהליך שלישי – השפעת ממשלו החדש של ביידן על המזרח התיכון. אף על פי שקיימת הסכמה רחבה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו עומד, בשלב זה, בראש סדר העדיפויות של הנשיא הנבחר – תומך עקבי בפתרון של שתי מדינות – יש סיבה לחשוב כי הוא עשוי להתפתות לנצל את מצב העניינים הנוכחי לקידומו של הסכם ישים.

כצעד ראשון, הוא קרוב לוודאי יפתח מחדש את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, יחדש את התמיכה האמריקאית בסוכנות אונר"א וינסה לבטל את רוב הצעדים המבישים של המדיניות של קודמו – למשל, ההכרה בחוקיותן של כל ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית.

תלמידות בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים שאטי שברצועת עזה, 8 באוגוסט 2020 (צילום: Adel Hana, AP)

בהתחשב בירושה הרעועה שמקבל ביידן, בתנאים אלה הוא חייב לנסות לשמר את השפעתה של ארצות הברית באזור, בפרט כשיצטרך להתמודד – כנראה במוקדם יותר מאשר במאוחר – עם הבעיה האיראנית. בחינה מחודשת של הסוגיה הישראלית-פלסטינית עשויה להתברר ככלי חשוב בהחייאת תפקידה של ארצות הברית כמתווכת הוגנת בעיני הברית המתונה המתהווה, שעדיין מחפשת לגיטימציה בציבוריות שלה לנורמליזציה המורכבת עם ישראל.

התכנסותם של שלוש המגמות הללו בעתיד הקרוב – פירושה כי מה שהחל כיוזמה המכוונת לדחיקת הפלסטינים לשוליים ייתכן שתיהפך למנוף לתפנית שהפלסטינים במרכזה. ואמנם, השגתו של סדר אזורי חדש ויציב תלויה במידה רבה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זו מהות הרעיון של מזרח תיכון חדש.