"אנחנו לא ניתן למדינה לשקוע באנרכיה"

(ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפתח ישיבת הממשלה, 7.7.2019, כתגובה על הפגנות המחאה של יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית ושריפת דירת הגננת בראש העין וגל מחאת ההורים נגד ההפקרות והאלימות בפעוטונים)

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המילה אנרכיה זוכה בשבועות האחרונים לרנסנס שלא זכור כמותו מאז "אנרכיה בממלכה המאוחדת" של הסקס פיסטולס. מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" אחרי גל הפגנות המחאה הראשון של יוצאי אתיופיה דרך כמעט כל ראיון עם פוליטיקאי או איש חוק ועד ישיבת הממשלה.

נתניהו, איש רחב אופקים ובנו של היסטוריון, בוודאי מכיר את ההיסטוריה הפתלתלה של המושג "אנרכיה" ויודע היטב, שיוצאי אתיופיה או ההורים של ילדי הפעוטונים לא יצאו לרחובות כדי לקדם "אנרכיה". הם לא רוצים לפרק את המשטר וגם לא רוצים להחליש אותו – להיפך. הם דורשים שהמשטר ימלא את ייעודו וישלוט.

הם לא יצאו לרחובות כדי לקדם "אנרכיה". הם לא רוצים לפרק את המשטר וגם לא רוצים להחליש אותו – להיפך. הם דורשים שהמשטר ימלא את ייעודו וישלוט

יוצאי אתיופיה תובעים הגינות. ההורים דורשים פיקוח. ואל מי, בעצם, הם מפנים את הטענות שלהם? ובכן, בישראל של העשורים האחרונים יש לשאלה הזו רק תשובה אחת.

גדל דור חדש של ישראלים – אפשר לקרוא להם דור ה"ביבי בומרס" – שלא זוכרים ישראל שנתניהו לא מנהיג אותה. אחד מכלי השליטה המרכזיים של נתניהו הן המילים, שבעזרתן הוא מטשטש את המציאות, בורא מציאות חלופית שבה דברים נפתרים בהבל פה, ויוצר בשיטתיות זהות מוחלטת בין המדינה לבינו. ספק אם היה אי פעם ראש ממשלה, שהשתמש בהטיות כה רבות של פעלי שליטה בגוף ראשון.

ביום שני, למחרת ההצהרה האנטי אנרכיסטית שלו בפתח ישיבת הממשלה, הודיע נתניהו: "סיכמתי עם שר החינוך פרץ שנעביר את תפעול מעונות היום למשרד החינוך". אמנם לפני שלוש שנים הוא סיכם בלא פחות תקיפות עם שר הרווחה חיים כץ שמעונות היום יישארו באחריות משרד הרווחה (בניגוד לכל מה שהמליצו הוועדות שעסקו בנושא, ואשר מונו בשנות שלטונו של נתניהו), אבל הרחוב בוער וצריך לתת לו מענה מילולי – אז נתניהו "סיכם" את הנושא.

הפועל הרך יחסית "סיכמתי" די חריג בארסנל הפעלים החביבים על נתניהו. הוא שמור כנראה למקרים קשים מעין אלה, שבהם נתניהו מבקש לשמור על ריחוק מסוים בינו לבין ההתרחשויות. בדרך כלל הוא משתמש בפעלים תקיפים הרבה יותר.

הבה נצעיד אותם בסך:

במקום הראשון ברשימת פעלי השליטה החביבים על ראש הממשלה מככב הפועל "הוריתי", שנשלף כמעט תמיד באירועים ביטחוניים הדורשים מענה מילולי תקיף.

"הוריתי על פעולה תקיפה בעקבות הירי לישראל" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה החגיגית לרגל יום ירושלים, 2 ביוני 2019).

"הוריתי לזרז את הריסת בתי המחבלים" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה, 16 בדצמבר 2018).

"הוריתי על אינספור פעולות כדי להבטיח את בטחון ישראל" (נתניהו במסיבת עיתונאים בקריה, 2 בנובמבר 2018).

בביטחון נתניהו לא מתפשר על "סיכמתי" החלשלוש. כאן הוא המפקד העליון.

קצת מתחת ל"הוריתי" התקיף צועד אחיו הנינוח יותר "הנחיתי".

"הנחיתי את צה"ל להמשיך בתקיפות המאסיביות ברצועת עזה" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה, 5 במאי 2019).

"הנחיתי להשאיר את כוחות צה"ל בפריסה מלאה" (נתניהו בקבלת פנים לנשיא ברזיל, 31 במרץ 2019).

"הנחיתי לעלות את שכר המינימום במגזר הציבורי ל-5000 שקל" (נתניהו בפתח ישיבת הממשלה, 21 בדצמבר 2014).

הפועל "דרשתי", שהגיע רק למקום השלישי, שמור לדרישות של נתניהו מהמערכת המשפטית, שאותן היא בדרך כלל לא יכולה או לא מעוניינת למלא.

מצד אחד: "דרשתי מהמערכת המשפטית לסגור את החנויות של הסוחרים ששיתפו פעולה עם המעשה הזה או עמדו מנגד" (נתניהו בעקבות הרצח ברחוב הגיא בירושלים, 8 באוקטובר 2015).

ומצד שני: "במהלך החקירות נגדי דרשתי עימות עם עדי המדינה וסורבתי" (נתניהו במסיבת עיתונאים "דרמטית" בשבעה בינואר 2019).

הקולות שעולים מהרחוב מגיעים לקריית הממשלה. נתניהו מבין היטב שהאזרחים הזועמים – רבים מהם, מטבע הדברים, בוחריו – מעוניינים בשלטון תקיף וסמכותי, כזה שיהיה נוכח בחייהם וישמור עליהם, הם רק דורשים שזה ייעשה בהגינות וללא משוא פנים. האזרחים האלה לא תומכים בהפקרות, הם מרגישים מופקרים. הפעלים התקיפים והסמכותיים הם המענה של נתניהו לצורך האזרחי הזה.

אבל בעולם האמיתי נתניהו דווקא מתגאה בכך, שממשלתו מסתלקת מחיי האזרחים, ומשאירה אותם להתמודד לבד עם מצוקותיהם.

ביום שני השבוע הציג משרד ראש הממשלה את "ספר הפחתת הנטל הרגולטורי", המציג שורה של הקלות בתחומי רגולציה שונים שאמורים, כך על פי המצגת החגיגית, לחסוך לאזרחים לא פחות משמונה מיליון ימי המתנה בתור ולחסוך למדינה 1.4 מיליארד שקל בשנה.

זה כבר, כמובן, חלק מהשקפת עולם כלכלית מבוססת ומוכרת של נתניהו, שהוא מאמין גדול בכוחות השוק. ביד הנעלמה שתפעל לטובת כלל האזרחים. הבעיה היא רק שהאזרחים לא תמיד מרגישים ככה. במיוחד לא החלשים שבהם, שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות בכסף את השירותים שהמדינה מפסיקה להעניק להם.

האזרחים האלה מרגישים שהיד הנעלמה היא זו שדוחפת פועלים אל מותם באתרי בנייה שאיש לא מפקח על הבטיחות בהם (בישראל יש רק 22 מפקחי בנייה. חיסכון רגולטורי, שמקצר הליכים. עשרות פועלים נהרגים באתרי בנייה מדי שנה).

היד הנעלמה היא זו שמטלטלת קשישים סיעודיים במיטותיהם.

היד הנעלמה מכה תינוקות בפעוטונים שפועלים ללא פיקוח.

היד הנעלמה מחלקת דירות שלושה חדרים בתל אביב לעשרה כוכים עם מטבחון משותף ב-3,000 שקל לחודש.

וכשהאזרחים החלשים ביותר בחברה מתקוממים בדיוק כנגד ההפקרות הזו – או אז, מאשים אותם נתניהו שהם אנרכיסטים.