"זה לא היה אסון אקולוגי", היא כותרת המאמר שפורסם השבוע ב"הארץ" על זיהום הזפת שצבע את חופי ישראל בשחור. הכותב, אליק אדלר, הזהיר מפני "הצהרות פופוליסטיות של פוליטיקאים ועיתונאים צמאי כותרות" ומפני הסתמכות על אנשי מדע שזה כלל לא תחום ההתמחות שלהם.
אסון אקולוגי, הוא הפנה אל ההגדרות הרשמיות, הוא אירוע שגורם נזק עמוק וארוך טווח למערכות האקולוגיות ולתמותה נרחבת של אנשים, בעלי חיים וצמחים. לפי ההגדרות הללו, אסון המכלית אקסון ולדז באלסקה ב-1989, או תאונת הקידוח של BP במפרץ מקסיקו לפני כעשור, היו אסון סביבתי. הזיהום שהגיע לחופי ישראל לפני שבועיים הוא אירוע בקנה מידה הרבה יותר קטן.
אדלר הוא לא סתם אזרח מודאג ששלח מכתב למערכת; הוא המנהל הקודם של אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, אותו אגף שעומד כעת במוקד האירוע. בטרם התפרסמו בעיתון, הדברים שכתב הסתובבו בווטסאפים בין אנשי המשרד להגנת הסביבה וגורמים נוספים בתחום והציתו שיח ערני על פרופורציות ועל היכולת לאמוד בזמן אמת את היקפו והשלכותיו של אירוע זיהום.
"מובטחני שבתוך שנה-שנתיים כולנו ניווכח לדעת שכמעט לא יישאר זכר לאירוע", כתב אדלר בביטחון; מדענים ואנשי מקצוע שמבלים בימים אלה בחופים במיפוי מרבצי הזפת, נוטים להיות פחות נחרצים באשר ליכולת של הים ושל המערכות האקולוגיות להשתקם בתוך זמן קצר. ימים יגידו, ואולי רק שנים.
"מובטחני שבתוך שנה-שנתיים כולנו ניווכח לדעת שכמעט לא יישאר זכר לאירוע", כתב אדלר בביטחון; מדענים ואנשי מקצוע נוטים להיות פחות נחרצים באשר ליכולת של הים והמערכות האקולוגיות להשתקם בזמן קצר
חלק מהטענות של אדלר לא תלושות מהמציאות: השיח התקשורתי והציבורי בישראל בכל הנוגע לנושאי סביבה נוטה להיות רדוד ומוקצן, אפילו יותר מאשר בתחומים אחרים.
בתקשורת יש מעט מאוד עיתונאים מקצועיים שמלווים את נושאי הסביבה במשך שנים ומסוגלים להתמודד עם המורכבות שלהם והנטייה לתהליכים ממושכים שקשה לתרגם לכותרת; בפוליטיקה יש, ובכן, פוליטיקאים, ואלה גם נמצאים עכשיו ערב בחירות; וארגוני ופעילי הסביבה חיים בתחושה מתמדת שרק למי שצורח בכל הכוח יש סיכוי לקבל תשומת לב.
לא פעם נדמה שהשיח על סביבה בישראל נע בין שני קטבים – או התעלמות או אפוקליפסות והפחדות; באמצע היו אמורים להשתרע 50 גוונים של אפור, אבל המציאות הישראלית המקוטבת בלעה אותם.
זה גם מה שקרה עם האירוע הנוכחי של זיהום החופים: ביומיים-שלושה הראשונים הוא עבר ברובו מתחת לרדאר התקשורתי והציבורי, עד שפעילי סביבה שחזרו מזועזעים מהחופים המזופתים פיתחו תיאוריות קונספירציה על השתקה מאורגנת בגלל אינטרסים של תאגידי הגז והנפט; ואז ברגע אחד הדממה התחלפה בכותרות ענק, בתמונות דרמטיות של בעלי חיים לכודים בתוך גושי זפת ובנבואות זעם על חורבן הים.
אז איפה האמת? ואם מה שפקד את חופי ישראל בשבועיים האחרונים הוא לא אסון אקולוגי, אז מה הוא כן? על פי המונחים הפורמליים והכמותיים, אדלר צודק: בעקבות ההתנגשות של האקסון ואלדז עם השונית נשפכו לים כ-36 אלף טונות של נפט גולמי שזיהמו אלפי קילומטרים של חוף וגרמו למותם של כרבע מיליון בעלי חיים; לחופי ישראל הגיעו באירוע הנוכחי, לפי ההערכות, לא יותר מאלף טונות של חומר מזהם.
על פי המונחים הפורמליים והכמותיים, אדלר צודק: בעקבות ההתנגשות של האקסון ואלדז עם השונית נשפכו לים כ-36 אלף טונות של נפט גולמי; לחופי ישראל הגיעו באירוע הנוכחי, לפי ההערכות, לא יותר מאלף טונות
באשר לבעלי החיים, "אז נפגעו כמה צבים ועופות", כותב אדלר במה שנראה כמעט כמו זלזול בנזק שנגרם. אתמול, כשביקרתי במרכז להצלת צבי ים של רשות הטבע והגנים, סיפר ד"ר יניב לוי, מנהל המרכז, שאצלו התקבלו בתוך יממה אחת 21 צבים נפגעי זפת – 15 מתו עוד לפני שהגיעו למרכז ושישה מטופלים שם עד עתה ונמצאים בשלבי החלמה שונים.
"אני לא רוצה להיכנס להגדרה של אסון אקולוגי או לא", אמר ד"ר לוי, "ברור שזה לא האקסון ולדז. אבל אני יותר מ-20 שנה בים הישראלי ומטפל בצבים, ולא ראיתי שום דבר שאפילו מתקרב לזיהום כזה". להערכתו, אם למרכז שהוא מנהל הגיעו 21 צבים, סביר שבעומק הים יש עוד לפחות עשרות ואפילו מאות שנפגעו או מתו כתוצאה מהמפגש הקטלני עם הזפת.
"אני לא רוצה להיכנס להגדרה של אסון אקולוגי או לא", אמר ד"ר יניב לוי, "ברור שזה לא האקסון ולדז. אבל אני יותר מ-20 שנה בים הישראלי ומטפל בצבים, ולא ראיתי שום דבר שאפילו מתקרב לזיהום כזה"
ההקשר החשוב הנוסף של האירוע הוא המרכזיות של הים בחיי ישראל: אנחנו שותים אותו (כ-75% מהמים שמגיעים לבתים בישראל הם מי ים מותפלים), אוכלים ממנו (עד להודעה חדשה אסור לשווק דגים מהים התיכון), מפיקים ממנו אנרגיה (הגז מהים מספק יותר ממחצית מהחשמל בישראל) ולא פחות חשוב – שוחים ומבלים בו.
אי אפשר לדמיין את החיים בישראל – בטח בחודשי האביב והקיץ – בלי קו החוף שמשתרע על פני כ-190 קילומטר ומהווה אי של שפיות ושלווה במדינה הכי צפופה ועצבנית בעולם המפותח.
בגלל מבנה האמבטיה של הים התיכון, רצועת החוף הישראלית רגישה במיוחד לזיהומים. בדיוק כפי שהוכח באירוע הזה – שלפי שעה אפילו לא ידוע מי גרם לו – לא צריך אסון אקולוגי בסדר גודל גלובלי כדי לצבוע את רובה המכריע בשחור.
האירוע הזה גם הניח על השולחן במלוא חומרתה את העובדה שלישראל אין כרגע כלים לזהות זיהום כשהוא עדיין רחוק מהחוף, ואין כלים להתמודד איתו אחרי שהוא מגיע.
האירוע הזה גם הניח על השולחן במלוא חומרתה את העובדה שלישראל אין כרגע כלים לזהות זיהום כשהוא עדיין רחוק מהחוף, ואין כלים להתמודד איתו אחרי שהוא מגיע
אם מצרפים את המציאות הזו לעובדה שהים התיכון שורץ כלי שיט עתירי דלקים ונפט, אתרי קידוחים ואינטרסים כלכליים אפלים יותר או פחות, מקבלים תמונה שצריכה להטריד אותנו הרבה יותר מהשאלה אם האירוע האחרון הוא אסון אקולוגי גלובלי או אולי רק פגיעה קשה במשאב טבע לאומי.
חשוב לדייק את ההגדרות ולהימנע מהפרזות, אבל אסור לשכוח שלפי שעה כל מי שמגיע לים חוזר עם רגליים שחורות, ושגושי זפת ממשיכים להיפלט מדי יום אל החופים ומלמדים שהאירוע עדיין רחוק מלהסתיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו