זו הייתה אסופה אקלקטית של שמות. שחקנים, אסטרופיזיקאים, נשיאים עתידיים, משוררים, מרגלים ומדענים: הרשימה הסודית של הנאצים – שמנתה כ-3,000 שמות של בריטים בולטים, שאותם התכוונו הגרמנים לרכז אחרי שיפלשו לממלכה המאוחדת – הייתה יסודית, כמתבקש מהמשטר הגרמני.
החוקרת סיביל אולדפילד מפרטת בספר החדש The Black Book: The Britons on the Nazi List ("הספר השחור: הבריטים ברשימה הנאצית"), את התוכניות המפורטות של הגרמנים לזרוע אימה בממלכה מרגע שיחצו את תעלת למאנש. חלק מהתיאורים בתוכניות, אגב, כללו לא מעט היבטים קומיים. כ-20 אלף חיילי אס-אס חמושים בעותקים של רשימת "המבוקשים" היו אמורים לסרוק את המדינה ולצאת לציד אדם קטלני של אנשים עם אידיאולוגיה או גזע לא נכונים.
חלק מאלה שייתפסו יושמו במעצר בית או יושלכו למחנות שייבנו. אחרים יסבלו מגורל אפל בהרבה. הקולונל פרנץ סיקס מהאס-אס, פרופסור שאותו מינה ריינהרד היידריך הרצחני להוביל את משימת חיסול ההתנגדות לנאצים בבריטניה, קיבל גם הרשאה "להקים איינזצגרופן (יחידות חיסול פרא-צבאיות)… כפי שידרוש המצב בשטח ולפי הצורך". על אף שהוא מעולם לא הגיע לבריטניה. סיקס הותיר אחריו שובל עקוב מדם ברחבי ברית המועצות הכבושה, ובנירנברג נידון ל-20 שנות מאסר.
הספר השחור נכתב תחת עינו הפקוחה של קולונל וולטר שלנברג מהאס-אס, עוד קצין אהוב על היידריך. יחידת המודיעין הזר של הגסטפו התחילה להרכיב את ה- Sonderfahnungliste GB– רשימת "החיפוש המיוחד" לממלכה המאוחדת – בערך ב-1937. לרשימה היו שני חלקים. בראשון, רשימה אלפביתית של 2,619 חשודים וכתובותיהם, ובשני, כמעט 400 ארגונים שעליהם היה צריך לפשוט ולאסור.
אל הרשימה המקורית התווסף Informationsheft GB – בתרגום גס: אינפורמציונגשפט, "עלון המידע לממלכה המאוחדת" – שנכתב כשתוכניותיו של היטלר לפלוש לבריטניה הושלמו, בין מאי ליולי 1940. הוא נועד לשמש כמדריך לכוחות הכיבוש בבריטניה, אבל כלל שמות של אנשים נוספים שיש לעצור.
אולדפילד מספרת שבזמן שסרקה את הרשימה לחפש רמזים, הסקרנות שלה נמהלה במהירות בהערצה. "מרגע שגיליתי את כל הבריטים האנטי-פשיסטים האלה… הם היו בני אדם נפלאים – אמיצים, אנושיים, אינטליגנטיים – כך רציתי ללמוד עליהם יותר ואז לחלוק את המידע הזה", היא אומרת בריאיון לזמן ישראל.
היא אומרת שלגסטפו לא היו "זרועות תמנון" באנגליה, אך למרות זאת לא היו חסרים להם שם מודיעים – גרמנים פרו-נאצים וסטודנטים לתארים מתקדמים שחיו באנגליה, כמו גם פשיסטים בריטים שהזדהו עם המשטר.
הספר השחור נכתב תחת עינו הפקוחה של קולונל וולטר שלנברג מהאס-אס. יחידת המודיעין הזר של הגסטפו החלה להרכיב את הרשימה בערך ב-1937. המסמך כלל שני חלקים – בראשון, רשימה של 2,619 חשודים, ובשני, כ-400 ארגונים שעליהם יש לפשוט
"כמה יסודיים צריכים היו להיות הנאצים שערכו את הרשימה, חיפשו בעיתונים, האזינו לרכילות, בדקו ביסודיות את הבקשות לוויזה או לדרכון ועקבו אחרי כל הגולים שברחו מרדיפה במולדתם", ציין עיתון הגרדיאן בחמיצות בספטמבר 1945, אחרי שהעתק של הרשימה נמצא במפקדה הראשית של הגסטפו בברלין.
אולדפילד מספרת ש-400 הארגונים שאותם התכוונו הנאצים לסגור – טווח רחב ומגוון מקבוצת הרוטרי של "מרכז אנגליה" ועד לאיגוד הכל יכול של עובדי התחבורה והפועלים הכלליים, כמו גם ימק"א, הוועד להשכלת פועלים והקוויקרים – סימנו את התוכנית השאפתנית "להפוך את כל בריטניה לנאצית".
רבות מהמטרות – כמו וינסטון צ'רצ'יל (שתואר, לצד מזכיר המדינה לענייני מלחמה אנתוני עדן כ"מייצג של אינטרסים יהודיים"), הממשלה שלו, פוליטיקאים בכירים מהלייבור, מתנגדים ידועים למלחמה, לפייסנות ולפשיזם – היו צפויות ומתבקשות. כך גם הרשימה השמית של יהודים בריטים בולטים, בהם פוליטיקאים, אנשי עסקים, אילי עיתונות וענקי בידור, לצד ארגונים קהילתיים וציוניים.
ביניהם היה הנשיא הראשון של ישראל, חיים ויצמן (אזרח בריטי עד שוויתר על אזרחותו ב-1948); אוסקר דויטש, הבעלים של רשת הקולנוע אודאון; מפיקי הקולנוע איבור מונטגיו ואיזידורה אוסטרר; הלורדים מלצ'ט ובירסטד מעולם העסקים והפיננסים. סר סמואל ג'וזף מענקית הבנייה בוביס ולואיס האלה גלוקשטיין וסר סמואל גלוקשטיין, המייסדים של אימפריית ההסעדה והמלונאות ג'יי ליונס הופיעו גם הם ברשימה – יחד עם עוד עשרות יהודים שאחזו בתפקידי הנהלה בחברות ובבנקים.
אכן, האינפורמציונגשפט התייחס תכופות להון של הבנקים תוך רמיזה שהוא נכס אישי של מנהליו. לכן הנראטיב המרכזי, כותבת אולדפילד, היה ש"כמעט כל בריטניה בעצם נשלטת על ידי יהודים בריטים עשירים מאוד שנטמעו היטב בחברה המקומית", בזמן שהיהודים בתקשורת יצרו "השפעה אנטי-גרמנית" מפוקפקת. ואף יותר מזה, למעלה ממחצית האנשים ברשימה היו פליטים – כמעט שני שליש מהם יהודים – שנמלטו לבריטניה לפני המלחמה.
רישומים אחרים בספר השחור היו קצת יותר מפתיעים. על תנועת הצופים, שנחשדה בכך שהיא זרוע של "השירות החשאי האנגלי", לחדול מפעילות ומייסדה, הלורד ביידן-פאוול, ייעצר. כמה מאלה שהנאצים קיוו לעצור ודאי היו מצליחים לחמוק מציפורניהם: אלברט איינשטיין, מדען הגרעין לאו סילארד והזמר השחור פול רובסון כבר חמקו לארצות הברית, וזיגמונד פרויד מת שלושה שבועות אחרי הצהרת המלחמה.
אולדפילד, בת לפליט גרמני, אומרת שהמטרה המרכזית שלה בכתיבת הספר הייתה לגלות למה הבריטים ברשימה – שביניהם גם פליטים יהודים שהפכו לבריטים – היו "חשודים יותר מכל האחרים בכך שהם עלולים להזיק לתהליך נאציפיקציה מוצלח של הממלכה המאוחדת".
סיביל אולדפילד מספרת שכשסרקה את הרשימה לחפש רמזים, הסקרנות שלה נמהלה במהירות בהערצה. "מרגע שגיליתי את כל הבריטים האנטי-פשיסטים האלה… הם היו בני אדם נפלאים – אמיצים, אנושיים, אינטליגנטיים – כך רציתי ללמוד עליהם יותר"
היא גם להוטה למלא את מה שהיא תופסת כפער בתיאור ההיסטורי, עם המאמצים של אנטי-פשיסטים לפני המלחמה לגרום לבריטניה להבין שהסכנה שמציב היטלר זוכה ליותר מדי התעלמות.
"די מטריד שהנאצים, שנראה שמעוררים איזו משיכה אפלה ואסורה בתרבות הפופולרית, תמיד מגיעים איכשהו לכותרות", היא אומרת.
למרות שלא כל מי שמופיעים ברשימה הם בדיוק "מלאכים בלבן", כותבת אולדפילד, הם בכל זאת מייצגים מגוון של אנשים שניסו להזהיר מפני האיום הנאצי, להילחם בפשיזם ולסייע ליהודים בסכנה בגרמניה ובאוסטריה.
פרנק פולי, קצין דרכונים בשגרירות הבריטית בברלין, עבד 15 שעות ביום בניסיון נואש לעזור בחילוץ יהודים גרמנים. הוא הפיק מסמכים (לעיתים מזויפים) שאִפשרו להם לנסוע לבריטניה או לפלשתינה. פולי, שתפקידו לא היה מוגן באמצעות חסינות דיפלומטית, היה נתון לסכנה כפולה כי פעל גם כסוכן חשאי בגרמניה מטעם שירותי הביון הבריטים.
שניים נוספים שתרמו למאמצי החילוץ, רוברט סמולבונז וארתור דאוודן, עבדו בקונסוליה הבריטית בפרנקפורט והפיקו אלפי ויזות זמניות שיאפשרו ליהודים להגיע לפלשתינה. שלושתם מופיעים ברשימה.
קבוצות שפעלו מתוך בריטניה כדי לסייע לפליטים יהודים לפני המלחמה סומנו גם הן. אלה כללו רשת של קוויקרים וארגונים יהודיים שפעלו יחד ומילאו תפקיד חיוני בקינדרטרנספורט, שקטף את הילדים ממלתעות הג'נוסייד הנאצי והביא אותם לבריטניה, שם קיבלו משפחות אומנה מקומיות.
כפי שמציינת אולדפילד, לפשיטות כאלה היה יתרון כפול בעיני הגסטפו, והן איפשרו לנאצים גם לעצור חלק מ"הפעילים האנטי-נאצים המרכזיים", כמו גם ללמוד על מיקומם של ה"אמיגרטן" (כפי שהגרמנים העדיפו לכנותם) שחיו כעת בברלין.
הספר השחור גם זיהה בצורה מדויקת כמה יהודים בריטים בולטים שהובילו את מאמצי ההצלה, ביניהם נורמן בנטוויץ', שהיה התובע הראשי של פלשתינה ופרו-ציוני, ואוטו שיף, בנקאי יליד פרנקפורט שייסד את הוועד לפליטים יהודיים. עד 1939, 80% מהפליטים באנגליה נרשמו לוועד ההצלה של שיף.
חלק מהרישומים בספר השחור היו קצת יותר מפתיעים. כך, למשל, נכתב שעל תנועת הצופים – שנחשדה בכך שהיא זרוע של "השירות החשאי האנגלי" – לחדול מפעילות ומייסד התנועה, הלורד ביידן-פאוול, ייעצר
מעבר לכל קבינט המלחמה של צ'רצ'יל ולפוליטיקאים היהודים – כמו מנהיג המפלגה הליברלית לשעבר, מזכיר הפנים והנציב העליון הרברט סמואל והשר העתידי מני שינוול – מעט חברי פרלמנט כלולים בספר השחור. אלה שסומנו על ידי הגסטפו כוללים כמה מהתומכים הרועשים ביותר במצוקת היהודים הגרמנים: ג'וזיה ודג'ווד מהלייבור, חברת הפרלמנט העצמאית אלינור רת'בון, והשמרן ויקטור קזלט.
לא מפתיע שהנאצים תכננו לעצור את אלה שהובילו את המאבק נגד מדיניות הפיוס כלפי הנאצים בשנות ה-30. זאת הייתה קבוצה מגוונת מבחינת פוליטית ורקע אישי. מהפרלמנט, הם כללו את ראש הממשלה השמרני של אחרי המלחמה, הרולד מקמילן, שהתפטר מהממשלה ב-1936 כשבוטלו הסנקציות נגד מוסוליני, וחברתו הטורית, הדוכסית של אתול, שהודחה ממושבה המובטח ב-1938 בגלל ההתנגדות העזה שלה למדיניות הפייסנית של נוויל צ'מברליין.
מהצד השמאלי של המפה, אנטי-פשיסטים מובילים שמופיעים בספר השחור כוללים את השר העתידי מהלייבור (והציוני הנלהב) ריצ'רד קרוסמן, שהיה קול בודד שקרא לחימוש במפלגתו; השחקנית דיים סיביל ת'ורנדייק והמנהיגה הסופרג'יסטית סילביה פנקהרסט.
הספר השחור כלל רשימה מקיפה מאוד של בתי הוצאה לאור בריטים שיש לסגור. לחלקם, כמו ספרי פינגווין או לפט בוק קלאב הפופולרי, שנוסד ב-1936 על ידי המו"ל היהודי ויקטור גולנץ, הייתה היסטוריה ארוכה של פרסום ספרים שפגעו בהתפתחויות בגרמניה הנאצית.
קבוצות שפעלו מתוך בריטניה כדי לסייע לפליטים יהודים לפני המלחמה סומנו גם הן. אלה כללו רשת של קוויקרים וארגונים יהודיים שפעלו יחד בקינדרטרנספורט, שקטף ילדים ממלתעות הג'נוסייד הנאצי והביא אותם לבריטניה, שם קיבלו משפחות אומנה מקומיות
אחרים, לדברי אולדפילד, תויגו כ"מרקסיסטים" ותוכננו להיסגר רק על סמך "ספר אנטי-נאצי אחד". הגסטפו, היא אומרת, אולי לא "הצליח לקרוא כל ספר שביקר את היטלר והנאציזם שפורסם בבריטניה", ובכל זאת הם היו מאוד יסודיים.
כותבים ואקדמאים זוכים לייצוג מכובד ברשימה השחורה. העמדות האנטי-נאציות של א"מ פורסטר, שפורסמו בפני קהל של מיליונים בבי-בי-סי, מונע משנאתו ל"יהודו-מאניה" של המשטר הגרמני, קנו לו את מקומו ברשימה. עמיתו הסופר ג"ב פריסטלי, שיצירותיו נאסרו בגרמניה כבר ב-1936, וחלוץ המדע הבדיוני ה"ג ולס, לא טרחו להסתיר מעולם את התנגדותם לפשיזם.
המחזאי והשחקן נואל קאוורד חלק את סלידתו מהפשיזם ומהפייסנות רק בקרב ידידיו, אבל הגסטפו היה מודע היטב לעבודתו באיסוף מודיעין על הנאצים לטובת השירותים הבריטיים. כפי שקאוורד הודה מאוחר יותר, "המוניטין" שלו "כסוג של אידיוט, טיפשוני כזה", אִפשר לו, כשטייל בעולם, לשמוע "אנשים אומרים כל מיני דברים כשאני חולף לידם".
קאוורד גויס על ידי שם נוסף ברשימה, יוצר הקולנוע ההונגרי אלכסנדר קורדה. חברת הקולנוע הלונדונית של קורדה נוסדה על ידי השירות החשאי של בריטניה. בדומה לקאוורד, עבודתו סיפקה לו את הכיסוי המושלם לנסיעות מצד לצד לצורך עבודה חשאית.
מבקר הספרות פ"ל לוקאס, שאולדפילד מכנה "אחד המתנגדים הבולטים וחסרי המנוחה המובילים ביותר נגד הנאציזם" משך מזמן את עינם של הנאצים – גבלס אפילו הגיב לאחד ממכתביו הרבים לתקשורת הבריטית. לוקאס, בלשן מבריק, גויס לעבוד ב-1939 על האניגמה, פרויקט פענוח הקוד בבלצ'לי פארק.
רוב האישים ששמותיהם הגיעו לרשימה היו כותבים ועיתונאים, פליטים מאוסטריה וגרמניה שניסו, כפי שאולדפילד כותבת, "למלא תפקיד משמעותי בפעילות האינטלקטואלית האנטי-נאצית בלונדון" לפני המלחמה. בהם הסופר היהודי האוסטרי המוערך שטפן צוויג, מבקר התיאטרון היהודי גרמני אלפרד קר (אביה של סופרת הילדים האהובה ג'ודית קר), והעיתונאי היהודי גרמני הגולה גבריאל טרגיט, שהצליח בקושי לברוח כשאס-אה פרצו לביתו בברלין במרץ 1933.
הנאצים לא שכחו גם את שמותיהם של העיתונאים הבריטים שהוצבו בגרמניה לפני המלחמה וניסו, לפעמים גם בניגוד לקו המערכתי של העיתון שלהם, להזהיר את הקוראים שלהם מסכנות הנאציזם. בין אלה נמצאים ספטון דלמר מהדיילי אקספרס ונורמן אבוט מהטיימס. כמו שהגרמנים חשדו, חלק מהגברים האלה, כמו ויקטור גורדון-לנוקס מהדיילי טלגרף השמרני, אספו מודיעין עבור השירותים החשאיים של בריטניה ומשרד החוץ.
הנאצים תכננו לעצור את מי שהובילו את המאבק נגד מדיניות הפיוס כלפי גרמניה. מהפרלמנט, הם כללו את ראש הממשלה השמרני של אחרי המלחמה מקמילן וחברתו הטורית, הדוכסית של אתול, שהודחה בשל התנגדותה למדיניות הפייסנית של צ'מברליין
באופן מפתיע, העיתונאי היהודי הונגרי סטפן לורן, שנכלא בגרמניה למספר חודשים ב-1933, לא מופיע ברשימה. אך היצירה המפורסמת ביותר שלו, מגזין החדשות החלוצי "Picture Post", שתקף את הנאצים לעיתים קרובות ונקרא על ידי מיליוני בריטים הופיע, בין עשרות פרסומים נוספים, ברשימת אלה שנידונו לסגירה.
יחד עם זאת, כפי שאולדפילד מבחינה, רבות מהאזהרות בנוגע לנאצים שפורסמו על ידי אלה שמופיעים בספר השחור במחצית השנייה של שנות ה-30 זכו להתעלמות על ידי הממשלה והציבור הבריטים, שהיו נחושים להימנע ממעורבות במלחמה נוספת. "הם באמת הרגישו שהם קסנדרות, מספרים את האמת ונדחים פעם אחר פעם", היא אומרת.
אולדפילד מספרת שבהתחלה הייתה מהופנטת מחלק מהשמות ברשימת החיסול. אשת החברה ננסי אסטור, האישה הראשונה לקבל מושב בפרלמנט, הייתה דמות מובילה במעמד העליון ותמכה בעמדה פייסנית כלפי הנאצים, ובכל זאת נכנסה לרשימה. וכך גם ג'ורג' וורד פרייס, כתב מיוחד בדיילי מייל הפרו-נאצי, שהיה, לדברי אולדפילד, העיתונאי הבריטי האהוב ביותר על היטלר.
היא מאמינה שאסטור ווורד פרייס הוכנסו לרשימה מפני שבעיני הגסטפו, הם בגדו בפיהרר באמצעות התנגדות לגרמניה ולתוכנית הפיוס אחרי הפלישה לצ'כוסלובקיה ב-1939.
כמה מאות שמות ברשימה – אלה שנחשבו כסוכנים חשאיים או מרגלים – קשים לזיהוי, בהינתן האופן המעורפל שבו הם נרשמו. רבים מאלה נאספו כנראה בעקבות התקרית הידועה לשמצה בנובמבר 1939, "תקרית ונלו", כשמבצע עוקץ נאצי הניב לגסטפו שלל מידע על מודיעין בריטי ומבצעים ביבשת.
יחד עם זאת, בולטים כמה שמות של אנשי צבא ושל חברים בשירותי הביון. קולונל פרנק נואל מייסון-מקפרליין, למשל, היה נציג הצבא הבריטי לברלין בשנים 1939-1938, והציע לחסל את היטלר מביתו בשרלוטנבורגר ("ירייה קלה ברובה. אני יכול לחסל את המניאק מפה בקלות, מצמוץ").
ג'ונה "קלופ" אוסטינוב, שנולד ביפו והגיע מרקע יהודי, עבד כעיתונאי בלונדון בזמן שריגל למשרד החוץ של ממשלת ויימאר. אחרי שפוטר על ידי הנאצים, הפך לסוכן של MI5. המקור החשוב ביותר של אוסטינוב היה אריסטוקרט בכיר, אנטי-נאצי, בשגרירות גרמניה בלונדון, וולפגנג גנס זו פוליץ. למרות שזכה להתעלמות לעיתים קרובות, אזהרותיו של זו פוליץ, שהגיעו דרך אוסטינוב, לגבי כוונותיו של היטלר, התבררו, לדברי קצין בכיר ב-MI5, פיטר רייט, "מידע יקר ערך, כנראה, המודיעין האנושי החשוב ביותר שקיבלה בריטניה בתקופה שלפני המלחמה".
אולדפילד אומרת שרבות מהאזהרות בנוגע לנאצים שפורסמו על ידי אלה שמופיעים בספר השחור זכו להתעלמות מצד הממשלה ומצד הציבור הבריטי, שהיו נחושים להימנע ממעורבות במלחמה נוספת
ספרו של אוסטינוב, אומרת אולדפילד, מדגים את תרומתם העצומה של אלה שמופיעים בספר להבסת הנאציזם. רבים אחרים שהגרמנים התכוונו לעצור – רובם גרמנים – יכולים לטעון טענות דומות. פול אייסלר, יהודי אוסטרי שעבר לבריטניה בסוף שנות ה-30, למשל, מילא תפקיד חשוב בהמצאת הטכנולוגיה האלקטרונית, שסייעה להגן על לונדון מפני טילי V-1 ששלח היטלר בשנה האחרונה של המלחמה.
אבל אולדפילד להוטה להציג את התרומה הרחבה יותר של הפליטים שמופיעים בספר למדינתם המאמצת. מהיסטוריונים של האמנות ודרך מוזיקולוגים, הוגים פוליטיים, מדענים וחוקרים קלאסיים – "ההפסד של גרמניה", היא אומרת, "היה הרווח של אנגליה. "חיי התרבות הבריטיים", היא מצטטת את הפסל אנתוני גורמלי, שאמר, "מעולם לא היו אותו הדבר מאז שהם הגיעו".
"אני מקווה שאנשים יחשבו שאנחנו חייבים הרבה לפליטים האלה, ושאולי הפליטים האלה לא היו אומללים חסרי כל, שהגיעו עירומים ועלובים, כמו שלעיתים מציירים אותם", היא אומרת. "הם אף פעם לא מביאים איתם כלום – הם תמיד מביאים את עצמם. יש את כל הניסיון שלהם, החינוך, התרבות. אנחנו צריכים לחשוב הרבה יותר על מה הם נותנים לנו ולא על הפגיעה הפוטנציאלית, שאני לא חושבת שבאמת קיימת".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו